בעוד כשלושה שבועות יציינו 14,310 יוצאי אתיופיה 24 שנים לעלייתם ארצה במבצע שלמה.

בתוך קצת יותר מ־30 שעות הטיסו עשרות מטוסים של צה”ל ושל אל על אלפי יהודים, כולל שיא תפוסה שנקבע במטוס ג’מבו: 1,087 נוסעים, אחד מהם תינוק שנולד תוך כדי הטיסה. יחד איתו, נולדו במהלך המבצע עוד שבעה תינוקות. שישה בנים ושתי בנות, כולם יהיו בני 24 בסוף החודש.

המחאה שפרצה בשבוע שעבר תפסה את השמונה בגיל המתאים, ליבת הזעקה. הילדים שהוריהם עולים והם - מראשוני הישראלים. לפני ארבע שנים שוחחה כתבת "מעריב", חן קוטס בר, עם שבעה מהנערים. אז הם היו בגיל הצבא. כולם התגייסו לצה"ל, אבל ארבעה מתוכם נפקדו, ערקו או השתחררו בטרם עת. מרבית ההורים היו אז מובטלים ורוב האמהות לא ידעו עברית.

חזרנו השבוע אל הילדים ההם, שחלקם השתתפו בהפגנות האחרונות, וגילינו שהכעס לא נעלם, הוא רק התבגר. הם כועסים על המשטרה שמתירה את דמם. כועסים על החברה הישראלית שאינה מקבלת אותם כשווים וכועסים על התקשורת “הלבנה”. רובם סירבו לשוחח איתנו הפעם, בני משפחותיהם סיפרו לנו על התסכול שמבעבע בקרבם, על הייאוש וחוסר התקווה.

“לא חסרים לנו אויבים"

אלעד סולומון אייסו עובד בברינקס וחולם ללמוד מקצוע. קוראים לו אלעד כי נולד במטוס אל על, וסולומון על שם המבצע. יש לו תשעה אחים גדולים. "ביני לבין ההורים שלי יש פער", סיפר אז ל"מעריב". "אני מגמגם אמהרית, הם לא מבינים עברית. באו לישראל כי חשבו שיהיה פה זהב. חלמו להגיע לירושלים. אמרו להם, 'יהיו לכם חיים טובים'. לא חשבו שככה זה ייראה אחרי 20 שנה".

בנובמבר 2009 התגייס להנדסה קרבית. ב־2011, בהיותו חייל, תכנן להישאר בצבא קבע ואחר כך לעבור לקיבוץ. "כשהייתי ילד קראו לי כושי, לא התייחסתי. נולדתי באוויר, אין לי ארץ לידה בתעודת הזהות, אבל החלטתי שאני ישראלי. ככה אומרים הראש והלב", הוא סיפר אז, "בגלל זה אני רוצה להישאר בקרבי ולגור בקיבוץ. זה חלק מהרצון שלי להיות שייך סוף סוף".

“תפסתם אותי עוד כשהייתי בצה”ל”, הוא אומר כיום. “אמרתי שאני רוצה לחתום קבע ובסוף ירדתי מזה. טעמתי טיפה מהאזרחות וראיתי שהעולם אחר לגמרי, טיפה יותר שווה. שלחתי קורות חיים לברינקס, מפה לשם אני עובד כאן כבר שנתיים”.

אלעד סולומון אייסו: "ההפגנה הזו היא לא רק ליוצאי אתיופיה, כולם צריכים לתמוך בה". צילום: אלבום פרטי

כרגע אייסו רווק, “אבל עובדים על זה”. הוא עדיין מתגורר בנתיבות. ומה לגבי החלומות? אולי לימודים, אולי להישאר בברינקס, אלו השאיפות. “אני רוצה ללמוד”, הוא אומר, אך עדיין לא יודע במה יבחר. “את האמת, אין לי עוד משהו סגור. אבל אני רוצה מקצוע כלשהו”.

ביום חמישי השתתף בהפגנה בירושלים. “יצאתי מאוכזב”, זו מסקנתו מהסרטון שהצית את המחאה, שבו נראה שוטר מכה את החייל דמאס פיקדה. “זה קורה בכללי, ולא צריך להיתפס רק על החייל שהרביצו לו מכות", הוא אומר. "את זה ראו, אבל יש דברים שלא רואים והיו הרבה מקרים שבהם לא הייתה מצלמה”.

מהפרות הסדר בהפגנה האחרונה השתדל להתרחק. “אני לא מצדיק את האלימות, יש להפגין כמו שהיה באיילון ובזה באמת תמכתי. אבל אלימות זה לא בסדר, גם לשוטרים אני אומר את אותו הדבר”, הוא אומר.

אבל בעיקר אייסו קורא לשאר חלקי החברה להצטרף אליהם: “ההפגנה הזו היא לא רק ליוצאי אתיופיה, כולם צריכים לתמוך בה. ברור שבגלל שמדובר בעדה שלי, זה כואב לי יותר, אבל אני חושב שבנושא הזה כולם צריכים להזדהות. בעבודה אני שומע שאנשים תומכים בנו, השאלה מה עושים עם זה. אני חושב שצריך לשנות את המצב כי כולנו ישראלים. צריך שנילחם באויבים שלנו ולא בתוך עצמנו, הרי לא חסרים לנו אויבים”.

מסביבו הוא לא נתקל בגילויי גזענות יוצאי דופן. “פה ושם, אבל זה לא קורה לעתים קרובות. אני כבר במערכת של הישראליות”, הוא אומר. “אני צבר. תמיד הייתי אתיופי יחיד, גם בצבא ובכל מקום שבו הייתי, ואולי דווקא בגלל זה לא הרגשתי כל כך שונה. אבל זה אני, יכול להיות שאחרים כן מרגישים שונים ומופלים”.

“גאה בצבא, גאה במדינה"

יירוש וונדה מאשקלון נולדה עם אלעד באותו מטוס. לפני ארבע שנים תפסה אותה כתבת "מעריב" בקורס קצינים בבה”ד 1. גם היא הביעה רצון להמשיך בצבא וכיום היא קצינה מוערכת במשרד מתאם הפעולות בשטחים, שאחראית על ביטחון המידע ביחידה. באוקטובר תועלה לדרגת סרן. “אני די מתקדמת בצבא”, היא מספרת. “כרגע אני ממשיכה ומרוצה מהשירות שלי. אני גאה לשרת בצבא וגאה במדינה שלי”.

היא עדיין מתגוררת עם המשפחה באשקלון. אמה עקרת בית, אביה מפרנס ו־12 הילדים יוצרים “חגיגה ואף פעם לא משעמם”. היא הרביעית, אחותה הגדולה גם כן קצינה, האח הקטן התגייס עכשיו לגבעתי. “אנו משפחה שלא נתקלה בקשיי השתלבות מהותיים”, אומרת וונדה. אבל אז, בראיון ההוא אמרה ש"אין דבר כזה שאין קשיי קליטה. את ההורים שלי היה צריך ללמד להדליק גז ולהכין אורז. דברים בסיסיים".

הוריה, בוסנה ומהרטו, באו מגונדר לאדיס אבבה ומשם לישראל. היו במרכז קליטה בחצור, ואחר כך עברו לאשקלון, לשכונה שאין בה רוב אתיופי. "ההורים תמיד ניהלו את הבית", סיפרה אז, "אף אחד לא עשה את זה במקומם. הם הלכו לאספות הורים ועשו איתנו שיעורי בית. אבא שאף למצוינות. התנדבתי בתיכון במרכז קליטה עם משפחות אתיופיות, כדי לעזור לעולים חדשים. מפני שאנחנו חיים בסביבה מעורבת, לא בתוך גוש של משפחות אתיופיות, היה לנו קל יותר להתערבב".

יירוש וונדה: "יותר מ-30 שנה הקהילה האתיופית מנסה להשתלב בחברה ונתקלת בקשיים". צילום: דוברות מתפ"ש

כיום היא אומרת: “אני אישית לא חוויתי קושי בהשתלבות שלי בחברה, אבל אני יכולה להעיד על חברים ומכרים שחוו קשיים כאלו ואחרים”.

אך למרות ההשתלבות וההצלחה שלה, יירוש, קיצור של ירושלים, מזדהה עם הצורך לצעוק. “למעלה מ־03 שנה שהקהילה האתיופית מנסה להשתלב בחברה ונתקלת בקשיים”, היא אומרת, “לראייתי נכון לעשות איזושהי צעקה. צריך לצעוק צעקה, לא בצורה אלימה כמובן, ולהרים דגל שאומר: תראו, אנחנו כאן. כיום הנוער שלנו הוא יליד הארץ. נולדנו כאן ואנחנו מחוברים להוויה ומרגישים ישראלים לכל דבר. אבל ההבחנה שיוצרים במכוון בכל מיני מקומות בחברה, אפילו בפרויקטים שמבדילים בין הקהילה לשאר הישראלים, פוגעים בנו ולראייתי זה לא נכון. הדרך הנכונה להצלחת המחאה היא בשילוב ואינטגרציה בין כל העדות. קח לדוגמה את בית הספר לקצינים, בה”ד 1. זה כור היתוך. שם אין הבחנה אם אני אתיופית, מרוקאית או תימנייה. כולם באותן קבוצות, אתה מכיר את האדם כמי שהוא. זה הקושי שהנוער מרגיש. ההורים שלנו עלו לארץ בלי רקע ובלי ידע, ולהם יש קשיי קליטה. אבל אנחנו נולדנו כאן. החברים שלי לומדים באוניברסיטאות, משרתים במוסדות ממשלתיים ובצבא, דוברי עברית מעולה. זה לא נכון שיש לנו קשיי קליטה, הקושי הוא שאומרים שיש לנו קשיי קליטה”.

שם, לדבריה, נמצא גם הפתרון למצב: “צריך לשנות את התפיסה שאומרת שאנחנו עדיין עולים. לא מסתכלים עלינו כילידי הארץ, זאת הבעייתיות”.

בסוף החודש וונדה תחגוג את יום הולדתה: “כולם זוכרים את הגיל שלי בגלל התאריך הזה, כי בסוף זכו להגיע לארץ המיוחלת”, אבל “לא מציינים אותו במשהו מיוחד מעבר לחגיגות יום ההולדת”.

מספרים שמי שנולד בטיסה טס חינם כל החיים?
“רק אומרים”, היא עונה בקריצה.

אחיה הקטנים נולדו בארץ, הגדולים באתיופיה. היא בקו הגבול. רואה הן את הצעירים ואת המבוגרים. “המחאה היא יוזמה של הצעירים שנולדו כאן ומרגישים שמבדילים אותם שלא לצורך”, היא אומרת, “אך בני הדור הישן תומכים במה שקורה, והצעירים מקבלים את הרושם הזה מהוריהם. התחושה תשתנה רק כשנרגיש שווים, כמו כל שאר הקהילה הישראלית ולא כיוצאי העדה האתיופית”.