את ההפגנה הראשונה של בני העדה האתיופית, שהתקיימה לפני כשלושה שבועות בירושלים, יזמו יחדיו כעשרה צעירים מודעים ומעורבים פוליטית זה מכבר בקבוצת הוואטסאפ שלהם.



בפייסבוק הם הריצו מודעה על ההפגנה עם הטלפונים של החבר'ה, ואז הגיעו הטלפונים מהמשטרה, שחיפשה את המארגן. אני רק אחראי על האוטובוס מעיר פלונית, ענה כל אחד.



מאז ההפגנה ההיא, דרך אלו שבאו אחריה, התואר ״מנהיג המחאה" ניתן כמעט לכל מרואיין שני מבני העדה. המחאה לא הצליחה לייצר דמויות בולטות שינהיגו אותה, לא ברמה הציבורית-תקשורתית ואף לא ברמת השטח. גרוע מכך: בימים האחרונים התגלעו חילוקי דעות בקרב הפעילים, שהתפצלו לשלוש קבוצות מרכזיות.



מדוע מחאת האתיופים אינה מייצרת מנהיגים בולטים כמו מנהיגי המחאה החברתית דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר? אולי החברה הישראלית לא מסוגלת להכתיר גיבורים שצבע עורם שונה ומתייחסת אליהם כאל עדר? או שמא זה באשמת הפילוגים הפנימיים? והאם מחאה ללא הנהגה יכולה להשיג את מטרותיה?



הם רבים


״קרה משהו לאותם ילדים שקיבלו מגאפון וזמן מסך בפעם הראשונה״, אומרת אחת ממובילות ההפגנות. ״אין יד מכוונת, אי סדר זה הסדר החדש".



הבלגן הזה, לדבריה, יצר את השבר בין הפעילים וגם מנע הכתרה של מנהיג בלתי מעורער: ״בהתחלה שמו את גנטו מנגיסטו וענבר בוגלה בפרונט כדי שהמחאה תקבל זיהוי, אבל אז אנשים קטנים באו ונתנו להם עצות אחיתופל ותקעו להם מקלות בגלגלים. ואז הגיע הפיצול".



אבל, חשוב לה לומר, האשמה תלויה קודם כל בחברה הישראלית, שהמאבק הזה אינו חשוב מספיק עבורה ובשל כך לא יוצרת לו גיבורים. ״הנושאים לא בקונצנזוס", היא אומרת. ״בישראל, מאבק בגזענות לא מרגיש לכולם מאבק שלהם, גם כשאתה לא אתיופי, ולכן לא נוצרו בתודעה של הציבור מנהיגים. הציבור לא יכול להתחבר עם ענבר. אולי עם גנטו שהיה לוחם, אבל להגיד לך שהציבור הרחב יכול להתחבר לראסטות? לא. בוא נודה על האמת. הציבור היה קשוב, אבל זה לא מאבק שלו".



"זה לא קשור לסכסוך", אומר מנגד פעיל אחר. "אנחנו לא צריכים מנהיג. לא מדובר פה על אדם פרטי אלא על העדה כולה. אין מנהיג, יש מובילים".



ליף, סמל המחאה החברתית של קיץ 2011, סייעה לאחרונה לכמה פעילים בקהילה האתיופית וחלקה איתם מניסיונה. ״אני בטוחה שיש שם דמויות מפתח", אומרת ליף, ״אבל הם לא מקבלים סיקור. האם המחאה לא מצליחה לייצר מנהיגים או שמסקרים אותה באופן אחר? האם מסקרים את המון האדם או מחפשים סיפורים של מנהיגים? יכול להיות שהם לא יודעים לעבוד מול התקשורת. אבל התקשורת יודעת לייצר סיפור כשהיא רוצה".



בכל זאת, גם היא מודה שיש הבדלים בין קיץ 2011 לקיץ 2015: ״במחאה החברתית זה גם היה עניין של טיימינג. הפעולה הייתה נורא משונה, לעבור לגור באוהל. זה ייצר המשכיות כי הפעולה נשארה במרחב".



ליף מזכירה את הפעיל האתיופי יאיו אברהם, ששבת לבדו שבועות ארוכים מול בית ראש הממשלה לפני כשנתיים וזכה לסיקור תקשורתי רב ואוהד. ״סיקרו אותו כגיבור, גם בגלל ההמשכיות", היא מסבירה. ״יש שם אנשים שמובילים תהליכים ויכול להיות שצריך לחפש אותם קצת יותר טוב. עצם החיפוש אחר הקולות, מובילי דעת קהל בתוך העדה, מתן הבמה, זו חלק מהפעולה לצמצום הגזענות כלפיהם".



נציגת הקהילה האתיופית במועצת הרשות השנייה, מרה מרו סנבטו, התלוננה השבוע על הסיקור התקשורתי של המחאה במכתב ליו"ר מועצת הרשות, בו יצאה נגד ״האמירות על כך שגופים חיצוניים השתלטו על ההפגנה בכיכר רבין ועל כך שלעדה אין מנהיגים. זה מקטין אותנו, כאילו שלנו אין את היכולת להחליט ולעשות בעצמנו".



״לחפש מנהיגים זה קצת בעייתי", אומרת סנבטו, ״אבל צעירים התארגנו ולקחו את החיים בידיים וזה ראוי להערכה. הם לא חיכו שמישהו ינהיג אותם ויוביל אותם. גם לזה אפשר לקרוא מנהיגות. הרי עד היום היינו עסוקים בלהשתלב בחברה ולמצוא את המקום שלנו בה. יש כמה מובילים ועם הזמן הם יצמחו, יש פוטנציאל גדול משום שהחבר׳ה מוכשרים. אני רואה את הצד החיובי, הצלחנו לבטא את עצמנו עם כל הקושי. לא קל לעזוב את העבודה ולצאת להפגנות, צריך להסתכל על התמונה הכללית. כל אחד שהגיע להפגנה מבחינתי הוא מנהיג״.



מנהיגות הייתה תורמת?
״ברור שזה חסר, אבל גם לא הייתי רוצה שלכל קבוצה תהיה מנהיגות ומדינה בתוך מדינה. יש לנו הנהגה שבחרנו בבחירות והיא צריכה לייצג אותנו. ענבר בוגלה מנסה, למשל, להוביל. אבל יש התערבות בוטה של פוליטיקאים, שעושים הפרד ומשול, משתמשים בצעירים שבאו מתוך כאב ותסכול כדי ליצור פילוג בין הקבוצות המובילות שלנו״.



הם מתבשלים


פרופ' תמר הרמן, סגנית נשיא האוניברסיטה הפתוחה, החוקרת תנועות חברתיות ומחאה פוליטית, מזהירה כי למחאה בלי מנהיגים אין יותר מדי סיכוי. ״יש שני מודלים של מנהיגות״, היא מסבירה. ״מנהיג שמרים את המחאה, ומחאה שמצמיחה מנהיגים. בעידן הנוכחי, התקשורת לפעמים מצמיחה אותם. יש מחאות שלא מצמיחות מנהיג ופנים והרבה פעמים נכשלות. ברוב המהפכות שאנו מכירים היה מנהיג בראש, החל מסטלין, לנין והיטלר. היום יותר קשה לגבש מנהיגות, בגלל הדמוקרטיזציה בהתנהגות הפוליטית והרשתות החברתית. ראינו ב־2011



כמה היה קשה ליצור הנהגה מקובלת. אבל ברור שאם אין לפחות קבוצה שהיא מוכרת ומקבלת החלטות, הסיכוי של המחאה לצבור מומנטום ולהתקיים היא נמוכה. חייבים לקבל החלטות אסטרטגיות. אם אין מי שיקבל ואין מי שידברר, זה פשוט נכשל״.



ברמה המעשית, תפקידם של מנהיגי מחאה הוא ״למסגר אותה״. פרופ' הרמן אומרת כי ״צריך איש או קבוצת אנשים שתעשה מסגור: אבחון הבעיות, איתור האשמים והפתרון שחותרים אליו״.



יש מחאות שהגיעו להישגים ללא מנהיגים?
״מעט מאוד, כי בשלב מאוד מוקדם צריך לקבל החלטות. לפעמים להנהגה אין סטטוס פורמלי, אבל יודעים עליה. הם צומחים והקול שלהם נשמע. לפעמים סתם מרואיין הופך בעצמו למנהיג״.



מובילי המחאה הנוכחית דווקא ניסו למסד אותה. הקימו מטה מאבק, קיימו מסיבת עיתונאים, ואפילו נרשמה פגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. העניין הוא שהמטה מתקשה להשתלט על השטח. אחת הקבוצות לא מאמינה להבטחות של פוליטיקאים, רוצה לנצל את המומנטום כדי להביא הישגים. הם רוצים לחזור לרחובות, בזמן שהמטה מבקש לתת צ'אנס להידברות.



״הרבה פעמים יש ריב סמכויות״, אומרת פרופ' הרמן. ״יש תנועות שמי



שמצליח, מחסל את האחרים. ויש גם אפשרות של הנהגה משולבת. הסטודנטים בפריז ב־68'. היו 11 איש שבאו מפלגים שונים וכל אחד מהם חשב שהוא המנהיג. רק שהם קיבלו יחד את ההחלטות - והצליחו״.



זה מה שחסר לאתיופים?
״הם מתבשלים עכשיו. או שהם מתבשלים וזה יקרה או שהם מתבשלים וזה לא יקרה. חלק גדול מתנועות המחאה לא יודעות לעבור את השלב הזה. כרגע זה לא מקבל מומנטום. הקבוצה שגיבשה את האג'נדה לא הוכרה על ידי הקהילה כהנהגה. כרגע זה נראה שהם לא יודעים מי מקבל את ההחלטות. אין מצב שהמחאה של האתיופים תצליח אם לא יהיה מי שיעשה את המסגור. ככל שאתה



מפר יותר את הסדר הציבורי, הסיכוי להישגים יותר קטן״.



ד׳׳ר עמית קמה, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, חושב שעניין המנהיגות, במקרה הזה, אינו מעלה ואינו מוריד. מנהיגים שצומחים מתוך מחאה לא יוצרים שינוי. לדבריו, קבוצות מוחלשות לא מגיעות להישגים בישראל.



״עניים, נכים או יוצאי אתיופיה -מחאות חברתיות שמגיעות מהשוליים -לא מצליחות, בלי קשר אם יש להן מנהיג או אין״, טוען קמה, שפרסם לאחרונה את הספר ״על ההדרה״ העוסק במאבקי קבוצות מוחלשות בישראל.



קמה מוצא דוגמה אחת בלבד למחאה כזו שהצליחה: ״מחאת ההומואים והלסביות. והיא הצליחה כי המנהיגים של הקהילה היו אנשים בעלי כוח מלכתחילה, באקדמיה ובתקשורת. טרם התחלת המאבק היה להם בסיס כלכלי ויוקרה מקצועית. כשהם הגיעו לדבר בטלוויזיה, הם דיברו בשם המעמד שלהם, שנקנה לפני התחלת המאבק״.



״תפסיקו לחפש לנו מנהיגים״, מבקש מנגד גטהון קובי טפרה, גם הוא אחד ממי שמוגדרים כ״מנהיגי המחאה״. ״ב־17 במרץ בחרנו לנו מנהיג, את ביבי, והוא צריך לתת את הפתרונות. זה לא שאם יגידו שקובי הוא מנהיג המחאה, אפתור את כל הבעיות״.



טפרה, בסוף שנות ה־20 לחייו, תושב יבנה, מאמין שהמנהיגים יצמחו בהמשך. בשינוי המציאות ולא בתקשורת: ״רוב החבר׳ה במאבק הזה, להוציא שניים, הם ממש טריים בעסק. יש כמה שימשיכו בפעילות ציבורית ויהיו פקטור רציני. אני לא מתרגש יותר מדי כי כל מאבק, אפילו הציונות, התחיל ככה. אף אחד לא ספר את הרצל בהתחלה. בעלי חנויות ספרים לא רצו את 'מדינת היהודים' שלו. ואז הוא אמר את המשפט האלמותי 'אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה'. זה קרה. אחרי קצת יותר מ-50 שנה. אנחנו בשלב הזה, וזה מה שאתם לא מבינים. מהחבר׳ה שלנו תבוא קבוצת אנשים שתתפוס תפקידי מפתח במדינה״.



דנים אצלכם בנושא ההנהגה?


״כן, וזה רוב הדיון. אבל המונח מנהיג בעיני מסרס את הסביבה מלחשוב אחרת, מלחשוב מחוץ לקופסה. יש נטייה לאנשים לרצות שהמנהיג ייתן פתרונות. שוכחים שמנהיגות בונים. מי שרוצה להיות מנהיג צריך להוכיח במעשים, שיראו אם הוא מנהיג ומקבל החלטות״.