11.6.85, יום שלישי, בוקר טוב יומני היקר. אני כותבת לך כל כך מוקדם, כי היום זה יום הטיול ואני ממש ממש מתרגשת. כבר הכנתי תיק עם כובע, כריכים ואיזו בובה שאני הכי אוהבת. לקחתי מלא חטיפים כדי שאוכל לכבד את כל החבר׳ה״.



מאיה סורמלו הקריאה שלשום בבית הקברות בפתח תקווה קטע מיומנה מאותו יום ארור שבו שכבת כיתות ז' מבית הספר ברנר בעיר עלתה לאוטובוסים. ילדים מלאי שמחה ושובבות נעורים בדרך לטיול בני המצווה.



הם היו בדרכם לשמורת חוף הבונים, לארוחת בוקר חגיגית של יום שמש נפלא, אבל האוטובוס של ז' 12 נתקע משום מה על המסילה, ובשעה 8:50 רכבת פגעה בו בעוצמה.



22 הרוגים ספרו באותו יום שלישי. 19 תלמידים, נהגת האוטובוס, מורה ואם מלווה. זהו אסון הרכבת הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.



סורמלו, בת מחזור, קראה את הקטע מיומנה באזכרה השנתית שנערכה בבית הקברות. עכשיו ציינו 30 שנה לאסון. מאיה היא אמא, אישה, לא כמו חבריה שנשארו מאחור, צעירים ותמימים.



״אומרים שהזמן מרפא, אבל נהפוך הוא״, אמר אריה ורובל, אביו של דביר המנוח. ״הגעגועים גומרים אותך. אתה חושב מה היה קורה איתו היום. משפחה, ילדים, איפה היה גר, עובד. זה מטריף אותך. זה כאילו שאתה הולך עם משא של מאות קילוגרמים על הגב במשך כל השנים״.



דביר היה מאותם ילדים שכולם העריצו. תלמיד מצטיין, ספורטאי מחונן, צייר, חברותי. אמו אסתר מספרת שחברים ביסודי נלחמו כדי להמשיך איתו בחטיבה. עד היום אפשר לראות בכל אזכרה, בין המארגנים, את אייל צוקרמן, מחבריו הטובים. הוא לא מחמיץ שום אירוע.




דביר ורובל ז"ל



״זה פצע מדמם״, צוקרמן מסביר. ״דביר היה כמו אח. אנחנו מדברים על תקופה שהדלתות בשכונה היו פתוחות. היית עובר מבית לבית. הוא היה אצלי, אני אצלו. אני הייתי בז' 4, באוטובוס שנסע מאחור. זוכר את הרעש של התאונה ואת רגשות האשמה שהציפו אותי ולא יודע למה״.



הדחקה גמורה



את אותו יום בחודש יוני הנוכחים לא מסוגלים לשכוח גם אחרי כל השנים שעברו. כמו תא בזיכרון שמספר להם מה היה דקה אחר דקה. ״עבדתי בסוכנות ביטוח ונכנס כתב של אחד העיתונים״, שחזרה אסתר, אמו של דביר. ״הוא אמר 'שמעתם שהייתה תאונה בצפון עם רכבת'. באותה שנייה התיישבתי על הכיסא ובכיתי. אמל רתי 'אוי לא, דביר בטיול'. חברה מהעבודה התקשרה לבוס שהיה במילואים וסיפרה שאני מודאגת. הוא אמר שאין מה לדאוג, זו בכלל הייתה משאית שהתנגשה. לא הייתי רגועה, אז לקחו אותי לבית הספר. כשהגעתי חשכו עיני. כל הרחבה הייתה מלאה אנשים. בדיוק פגשתי חבר של דביר ושאלתי 'צביקה, באיזו כיתה מדובר?'. הוא ענה 'ז' 12' ומיד קלט שהוא מדבר איתי ושינה את התשובה, 'ז' 11, הם מעורבבים'. ככה קיבלתי את הידיעה״.



באותם רגעים הסתובבה ברחבת בית הספר ליאת שחר, אז נערה בת 16, תלמידה ומתנדבת במד״א. אף אחד לא חשב שהיא קשורה לאמיר שחר המנוח, מתלמידי הכיתה שנספו.



״זו הייתה לגמרי הדחקה״, היא מודה. ״התנהלתי כאילו שזה לא קרה לי. שמתי עלי חלוק של מד״א כדי שלא ידעו שאני שייכת ואוכל להיכנס ולשמוע פרטים. במהלך היום יצאו רשימות הפצועים ומספר ההרוגים והיה די ברור שזה הסוף״.



מתי ההדחקה התפרקה לעצב?


״אחרי השבעה, בארוחת צהריים של שבת, כשנשארנו עם המשפחה. אמא שלי שמה את האוכל על השולחן והתמוטטה בבכי. פתאום זה נגע בי בפעם הראשונה, אבל התפרקות של ממש הייתה בטקס לציון שנה בבית הספר, שם כל המעצורים נשברו״.



ליאת הייתה כאן לבד כשקרה האסון. היא פעלה רובוטית גם כדי לאתר את הוריה, יהודה ובתיה, שהיו בטיול בארצות הברית. ״אמיר הוא הכי קיצוני בין הקברים בגלל שעד שחזרנו מארצות הברית הוא נקבר אחרון״, יהודה מספר. ״לא היו טלפונים כמו היום, אבל עבדתי באל על וחיפשו אותי בכל בתי המלון עד שמצאו. הודיעו שאמיר פצוע אז לקחנו טיסה הביתה, אבל הוא לא היה פצוע, הוא היה מת. מלאס וגאס לבוא לקבור את הבן, אתה מבין?״.




אמיר שחר ז"ל. צילום רפרודוקציה: ראובן קסטרו



יהודה נשא דברים בבית הקברות בשם המשפחות. ״לפעמים אני מרגיש עייף״, אמר שם. ״30 שנה לזכור זה לא קל, אבל יותר מפחיד אותי חלילה לשכוח, ושמל עיין הדמעות ייבש ולא יהיה מי שיזכור״.



יהודה דיבר על נכדיו ואמר שהם התרופה. ״המחשבות אחרי שזה קרה היו מה יהיה ביום ההולדת שלו, מה עושים בחגים. מה עושים? חיים״, הוא אומר. ״יש לי עוד שני ילדים, בת גדולה שמחר תהיה בת 46, וילד בן 34. דביר היה הבן האמצעי. לפעמים שואלים כמה ילדים יש לי, אז מה אגיד, שלושה? אני אומר שניים כדי לא להביך. וכשאני אומר את הגיל שלהם, והשואל מבחין בהפרש, הוא ישר לוחש 'מאותה אישה?״.



ליאת, בתו של יהודה, אומרת שהצורה שבה הוריה ניסו להחזיר את החיים למסלולם הייתה קיצונית, כדי לא לפגוע בחיי המשפחה. ״אני מגדלת את הילדים שלי תחת ההשפעה של האסון וזה הרבה יותר מאיך שהורי גידלו אותי״, היא אומרת. ״היום כשאני אמא אני רואה כמה הם היו צריכים לעבוד קשה כדי שנגדל כרגיל״.



ליאת חיה את האסון. היא מספרת שארבעת ילדיה הגיעו מגיל אפס לאזכרות. לפעמים כשמישהו מהם השתובב, היא אמרה בלי להתחשבן ״תיזהר, אתה תיפול ותהיה כמו אמיר בקבר״.



ליאת הולכת כבר 30 שנה עם תליון מזהב ועליו כתוב 'אמיר'. ״איך שקמנו מהשבעה אני ואמא שלי עשינו את זה, ומאז השרשרת לא יורדת מהצוואר״, היא אומרת. ״זה סמלי, אבל כל זמן שזה איתי, אמיר איתי. התחתנתי ואמרו לי 'לא מתאים לשמלה'. אמרתי 'אין מצב, זה עלי וזה יסתדר עם כל דבר'״.



אל ליאת ניגשה רחלי שקד, אחותו של דביר ורובל. הן התחבקו חיבוק אמיץ. כעת השתיים הן ממובילות פרויקט לכתיבת ספר עלילתי בשיתוף עם הסופרת ליאת לידה-סנדומיר.




האזכרה לזכר ההרוגים. צילום: אריאל בשור



״זה לא ספר זיכרון, אלא ספר עלילתי שמח על ילדים שמחים, על החוויות שלהם בשנה האחרונה״, מספרת רחלי. ״הסופרת נפגשת עם המשפחות והבוגרים, היא לומדת על כל דמות ומקבלת את האווירה של התקופה. איפה שיחקו, מגרש הכדורגל, המסיבות, האהבות הראשונות״.



רחלי מתגוררת היום בארצות הברית בשל שליחות שבה נמצאת המשפחה. אבל היא לא חשבה אפילו לרגע לפספס את הטקס. ״היה לי ברור שאבוא ואשתדל להגיע כל שנה״, היא אומרת. ״אני צריכה להיות פה גם בשביל ההורים. השבוע הזה, אנרגטית, מוריד אותך ומתיש״.



חיים חדשים


מצד אחד 30 שנה של חיים עם אובדן עצום, אבל יש גם חוש הומור וחיים חדשים ונכדים וילדים שנוספו אחרי האסון. ויש כמובן אותם פחדים שאי אפשר לפרק בעקבות האירוע הטראומטי. רחלי וליאת לא נוסעות בארץ ברכבות.



״סוג של עונש תקרא לזה״, ליאת מחייכת. ״היא לא תראה ממני שקל, משהו אידיוטי למרות שמאוד מסקרן אותי לנסוע ברכבת, לעבור באותו צומת ולראות איך זה נראה מהצד השני. זה בדיוק כמו שלא הגעתי עד היום לחוף הבונים. למה? כי לשם הם נסעו״.



הפחד מסרב לעזוב?


״הבת השלישית שלי היום בכיתה ז' וזה קרה לי עם כל הילדים. כל פעם כשאני נכנסת לכיתה ומרכזים הורים וילדים, רוצה, או לא רוצה, זה עובר לי בראש. אני מסתכלת על הכיתה ואומרת ברגע אחד הם חיו וברגע אחד נמחקו. מי נהרג, מי נפצע, את מי אני לוקחת ימינה, את מי שמאלה? זה לדעתי מה שקרה לחברים שאחרי 30 שנה התעוררו והגיעו לאזכרה. הזיכרונות שלהם בתוך ילדים בני 13 זה מה זה רחוק, אבל כשאתה הורה לילד בגיל הזה, אתה פתאום מבין מה היה - וזו בומבה״.



לפני כשנתיים אורלי וילנאי וגיא מרוז ניסו לחזור עם תשובות לגבי הטרגדיה. לא מעט מחדלים היו שם. אותה תוכנית פתחה פצעים חדשים, עוררה שוב את הדיון.



״התקשר אלי מהנדס ואמר 'תן לי חודש ואספר לך בחינם מה היה שם״, מספר אריה ורובל. ״נתתי לו את כל החומר הטכני שהיה לי ואחרי חודש בא עם תשובה הגיונית. מה הסיפור?



היו שניים או שלושה סוגי אוטובוסים ובאוטובוס הזה היו גלגלים נמוכים מהרגילים. הרכב התחכך ברצפה והגלגלים נשארו באוויר על המסילה. איך פותחים שמורת טבע בלי כביש גישה כמו שצריך? זה הזעם, אבל הזעם לא יעזור״.



אסתר, אשתו, לא מצליחה לעצור את הדמעות בכל פעם כשהיא נזכרת בבנה. ״לי לא היה זעם. אני הייתי כל כך שקועה בצער שלא זכרתי איך עושים דברים״, היא מספרת. ״תשאל אותי היום איך הילדים שלי גדלו באותה תקופה ואני לא יודעת. הייתי אאוט לגמרי״.



מאיה סורמלו, בת המחזור, המשיכה וקראה מיומנה בטקס בבית הקברות. גם ביום הלוויות היא כתבה. ״יום רביעי, יומני היקר, היום היינו במקום שקט, מקום עם הרבה אבנים והיה שם בכי. הרבה שקט והרבה בכי. אמרו לי שהחברים שלי כבר לא יהיו יותר ולא יכולתי להבין את זה״.