מיד שנתבקשתי לרדת לנווה דקלים עם עמיתתי מרב מיכאלי, אז עיתונאית, והעורך דאז מירון רפפורט, הבנתי שנפלה בחלקי הזכות לקחת חלק באחד מרגעי ההיסטוריה המכוננים של עם ישראל.
ההתנתקות של קיץ 2005 שווקה בתקשורת באותם ימים כמהלך של תקווה. מחווה ישראלית תחת לחץ בינלאומי, שיצאה מביתו של אבי ההתנחלויות אריק שרון. מהלך שרוב מתפקדי הליכוד דחו, אבל שצלח את הכנסת.
הפרשנים כינו את המהלך ״היסטורי״. נזק שיביא סוף לסכסוך. דוברת צה״ל דאז, מירי רגב, הצליחה להמציא את המושג ״ברגישות ובנחישות״ והכניסה את התקשורת לא רק ללב המהלך אלא גם ללבו של הימין, שמצד אחד נשבר לרסיסים על עקירתו מאדמת גוש קטיף, ומצד שני חיבק באהבה את לובשי המדים, נושאי הדגל שנשלחו לבצע את המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו.
אחד הרגעים הזכורים לי ביותר הוא פינוי בית הכנסת בנווה דקלים. מאות בני נוער מול ארון הקודש פתוח לרווחה, בנים לצד בנות, זועקים מרה, עיניהם דומעות, מסרבים לקבל את הגזירה ומתחננים שמשהו יקרה ברגע האחרון. הם הוצאו אחד אחד, אחת אחת, דרך הגשר המוליך אל בית הכנסת, מובלים על ידי שוטרים ושוטרות, זועקים לשמיים זעקת שבר שנועדה לעורר את החברה הישראלית, שסירבה להקשיב ל״מתנחלים״, ל״כתומים״, ל״קיצוניים״. כך כינו אותם.
8,600 גברים, נשים, בני נוער וילדים, שעקרו מבתיהם תוך רמיסת זכויותיהם באופן הגס ביותר שנראה אי פעם, הזהירו מפני הכאוס הגדול. הם חזו במדויק את עופרת יצוקה, את עמוד ענן ואת צוק איתן. הם הזהירו ואיש לא היה מוכן לשמוע. הם ראו איך המהלך יהפוך את החמאס לחזק, לשולט ולחסר שליטה. הם ראו את הרקטות מתקרבות עד לפתח בתיהם של תושבי שדרות, אשקלון, באר שבע והשפלה. ראו את נתב"ג נסגר בגלל טילים, אבל איש לא היה מוכן להאמין להם.
הכתובת "זה מה שמחכה לנו" על טיל מקרטון בגג מכוניתו של אחד המפונים. התחזית התממשה. צילום: נועם אמיר
בקיץ 2005 נכנסו בשיירות חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות, וברגישות ובנחישות הוציאו אותם מבתיהם. בדרך ראינו אותם אוספים חול מהחצר בבקבוקים, משמידים את המטבחים והחדרים, ומבעירים את הרעפים. שורפים את הזיכרונות, רגע לפני שביתם הפך למפעל לטילים קצרי טווח. הם התחננו אל החיילים שיסרבו פקודה, אבל גם חיבקו אותם על שהם נאלצים למלא את הפקודה הלא־אנושית שקיבלו.
השיח ההוא על הדילמה של ביצוע הפקודה יצר קרע בין לובשי המדים לבין המתנחלים, ועד היום הוא לא התאחה. רבים מלובשי המדים יעידו כי לא חזרו מנווה דקלים אותם בני אדם. הם קיבלו פקודה לא לענות, לא להיגרר לפרובוקציה, להשפיל מבט, לא להתייחס. הם קיבלו פקודה לקחת את המתיישבים אחד־אחד, בחוליות של ארבעה אוחזים, מתוך הבית עד האוטובוס שהמתין להם מחוץ ליישוב.
בכאב עצום נפרדו המתיישבים מחזונם, מרכושם ומהבית שבנו. ואנחנו, אנשי התקשורת, התמקמנו על גג הדואר הנטוש, עמדה לצד עמדה, וניסינו לשכנע את עצמנו ואת העולם שישראל עושה מהלך שיביא שלום ותקווה. במשימת השכנוע הצלחנו, במשימת הביצוע כשלנו. לא שלום ולא תקווה. מאז נחתו בדרום אלפי טילים, רבבות יללות של אזעקה פילחו את האוויר - וכלום לא השתנה.
מה שנוצר הוא חברה שלא מוכנה לסלוח על מחדל ההתנתקות, חברה שחיזקה את הצד הימני שלה ומחקה את השמאלי. אולי זה קרה בגלל קיץ 2005, ואולי זה היה רק רגע אחד מתוך מכלול רגעים שהפך את ישראל למדינה שלא מאמינה יותר - לא בשכניה, לא בתקווה ולא בשלום.