"צוות, נא לשבת לקראת המראה", קולו של הקברניט נשמע.



הסתכלתי מסביב, שורות של אנשים ישבו בכיסאות הכחולים, חלקם משוחחים זה עם זה, אחרים זזים בספק התרגשות, ספק אי נוחות. מבט לחלון חשף נוף שהזכיר מראות מאירופה. כבר התחלתי לצפות לרגע שבו הגלגלים יעזבו את משטח האספלט והמסע יתחיל.



״את בסדר? רוב המטופלים בשלב הזה כבר ממש בפאניקה״, מיכל ליטבין, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרפאת החרדה בשיבא, החזירה אותי לקרקע והזכירה שמדובר בהדמיה לסיוע בהתמודדות עם חרדת טיסה.



הסימולטור בבית החולים נפתח לאחרונה. הוא מאפשר חוויית טיסה מוחשית בלי לעזוב את הקרקע. המטופלים מגיעים לסביבה שבה מוקרן סרט ב־360 מעלות באמצעות 19 מצלמות. הם יושבים בכיסא אמיתי של מטוס נוסעים המקובע למשטח שחשוף לתנודות משמעותיות, ממש כמו באוויר.



״מגיעים לכאן אנשים נורמטיבים ומתפקדים לגמרי, יש כאלה שזו החרדה היחידה שלהם. אצל אחרים זה צורך בשליטה, קשה להם להתמודד עם מצבים שבהם הם מאבדים אותה - כמו מעליות וגובה״, מסבירה ליטבין.




צילום: אלוני מור



למרות זאת, המגבלה הבודדת הזו יכולה להשפיע משמעותית על חייהם. ״אנחנו נתקלים במצבים שאנשים ממש מוגבלים ומפספסים דברים חשובים בגלל שהם לא יכולים לעלות למטוס״, אומרת ליטבין. ״הייתה אצלנו מישהי שלא ראתה את הבת שלה המון שנים כי היא גרה בחו״ל. היא לא מצאה את הכוחות הנפשיים להתגבר על החרדות ולטוס אליה״.


ליטבין מספרת על מקרים נוספים: ״מטופלת שהייתה במשלחת חשובה וחוותה התקף חרדה במטוס. היא נאלצה לרדת ממנו. לאחרונה היה אדם שזקוק באופן בהול להשתלת כליה. נמצא לו תורם מתאים בארצות הברית. הדרך היחידה שלו לעבור את ההשתלה הייתה להתגבר על הפחד״.
המערכת אינה מסובסדת בסל הבריאות. התענוג עולה 1,900 שקל. ״בסדרה של ארבעה מפגשים בני שעה הצלחנו להקנות כלים שיאפשרו לעבור את חוויית הטיסה. 30 אנשים התנסו ויש לנו 99% הצלחה״, מתגאה ליטבין. ״במפגש הראשון אנחנו יושבים לשיחה ועושים סימולציה קצרה של המראה. בפגישות הנוספות אנחנו מתמקדים יותר ב׳לטוס', מספקים דרכים להקל על החרדה - נשימה, דמיון מודרך והסחות דעת. אם אני רואה מטופל לחוץ במהלך הסימולציה, אני מבקשת ממנו לספור חמישה דברים כחולים, או לספר על עצמו. ככה אני מחזירה אותו לקרקע ומוציאה אותו מהתחושה של 'אני עומד למות'. זה מרגיש כמעט מציאותי. אנשים שמגיעים לכאן אומרים בהתחלה שהם יודעים שזה סימולטור ולכן הם לא מאמינים שהפחד יתקוף אותם, אבל אנחנו חווים כאן לא מעט התקפי פאניקה. אנשים ממש מתפרקים״.
הכל בראש
לי, חובבת טיסות, מוותרת על שאלוני ההקדמה ומעבירה אותי ישר לכיסא נוסעים. כשהמשטח מתחתי מתחיל לדמות תנועות המראה, אני מתלהבת מהדמיון לדבר האמיתי. נראה שהאנשים שיושבים על הכיסא הזה בדרך כלל עסוקים במחשבות אחרות.

״המטופלים צועקים, יש את כל התגובות של חרדה - דופק מהיר, הזעה, סחרחורת, חום, יובש בפה ובחילה. אחת המטופלות תפסה לי את היד כל כך חזק שזה היה ממש כואב״, ליטבין מספרת במהלך הטיסה המדומה. ״התופעות שהם חשים מתרחשות בגלל הערכה לא נכונה של סכנה. הרי בסופו של דבר מטוס הוא בטוח. הפחד נובע מכך שבמקרים הנדירים שבהם מתרחשת תאונת מטוס יש עשרות נפגעים, בעוד שתאונות רכב מצומצמות יותר. הרבה יותר אנשים, אגב, נפגעים בתאונות דרכים מאשר במטוסים. למרות זאת לאנשים שמגיעים לפה אין בעיה לעלות על ההגה. הכל בראש״.
כשהסימולטור סיים עם ההמראה, ואנחנו כבר טסים באוויר המדומה, לי-טבין יוצרת מדי פעם מכשול בתנאי הדרך, שחלילה לא נשתעמם. היא מורה למפעיל המתקן לייצר ״פניות״ של המטוס ומצב שבו הוא נקלע ל״כיס אוויר״.
כמו באוויר, גם נטולי חרדת טיסה יתחילו להרגיש לחץ קל, אבל אחרי שהשווצתי באהבתי לטיסות אני מנסה לשמור על קור רוח. אז ליטבין מחליטה שהגיע הזמן לאתגר הבא - הדמיה למצב שבו מתגלה תקלה במטוס והוא עלול להתרסק.
״זה יהיה לא כל כך נעים״, היא מזהירה, ומיד עשן ממלא את החלל. אורות אדומים נדלקים וקולות בהלה נשמעים מהנוסעים בספסלים השכנים. ״די, עכשיו גם אני בחרדה!״, אני מודה בפניה ומוסיפה שלא הגיוני לא להיתקף בפאניקה במצב אמת כזה. ליטבין מתקנת: ״את תרגישי חשש, לא חרדה. זה טבעי לגמרי. בסיטואציה כזו באמת יש סיבה לדאגה. את הדמיית ההתרסקות אני לא עושה לכולם, רק לאלה שאני מרגישה שפחות מפחדים בשאר השלבים. הרעיון כאן הוא להכין לתרחישים הכי גרועים. לא להרגיע אלא דווקא לייצר חרדה, כדי לאפשר להתמודד איתה״.
כשאנחנו ״נוחתים״, פקחית הטיסה ליטבין מספרת על המשימה האחרונה בטיפול - לטוס, הפעם באמת. אני מיד מבקשת ממנה להטיל אותה גם עלי.
״עדיף שהטיסה הראשונה תהיה ליעד קרוב אם אין מטרה מוגדרת״, היא אומרת. ״הדרך לבדוק אם הצלחת להתגבר על החרדה ולתרגל את מה שלמדו זה רק בדבר האמיתי. תאמיני לי, אני מאוד אסרטיבית, כולם מזמינים טיסה״. ליטבין צוחקת ומציגה בפני הוכחות - הודעות טקסט עם תודות שקיבלה ממטופלים שנחתו ברחבי העולם, מלוות בתמונות מהטיסה המוצלחת.
עוברים לים
אחרי שהיא נפרדת ממני, הכיסא מוסר והרקע מתחלף. ד״ר יצחק זיו-נר נכנס לחדר כדי לקחת אותי לשיט באונייה. מדומה, כמובן.
הפעם המטרה שונה. לא התמודדות עם פחד אלא הפעלת הגוף לצורכי שיקום. ד״ר זיו-נר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי ב״שיבא״, משתמש באותה המערכת, הנקראת dome, ״כיפה״, בשל צורתה, להתהליך השיקום של מטופליו.
״אנחנו משתמשים בה עבור חולים שצריכים להתרגל לעמוד ולשאת משקל על רגל מסוימת, חולים נוירולוגים, פגיעות שיווי משקל וכאלה שעברו אירוע שבץ מוחי ונותרו עם פלג גוף משותק״, הוא מסביר. ״הרעיון הוא לעודד להשתמש בחלק החלש באמצעות הפעילויות. אם אבקש ממישהו סתם לבצע תנועות מסוימות, הוא לא יראה את הצורך ולכן יהיה לו קשה יותר לגייס מוטיבציה. פה הוא מבין למה התרגיל יביא אותו ביומיום. השילוב של היבט זה והתחרותיות במשחק מוביל לתרגול ארוך יותר ולהישגים גבוהים יותר״.
בשיט עובדים על תנועות הגוף. אתה קפטן הסירה וצריך באמצעות תזוזות להשיט אותה בבטחה בין המצופים. ״את יכולה לווסת את המהירות, אפשר לנוע לאחור ולפנים״, ד״ר זיו-נר מדריך אותי. ״בהתחלה אני אהיה מאחורייך, אבל השאיפה היא שבסוף תצליחי להשיט את הסירה לבד. ברקע יהיו מסיחים וסירות מרוץ. מעבר לשיווי המשקל הן יאלצו אותך להגיב קוגנטיבית - להפעיל שיפוט ולהגיב כדי להתחמק מהם. כשתרגישי שאת שולטת, נגביר את המהירות או את גובה הגלים״.
רגע לפני שאני מביאה אותנו לחוף מבטחים, הדוקטור מבקש ממני להתנגש בכל הכוח באחד האיים, כדי לחוות את תחושת הפסילה. שוב הרחבה רועדת ואורות צבעוניים ועשן ממלאים את החלל. לאחר מכן אנחנו מנסים דבר נוסף, הפעם יער. אתה צועד וצריך לפוצץ כדורים בדרך - עבודה על קואורדינציה ושרירי ידיים.
בקיץ האחרון המערכת הזאת, שפועלת כבר מספר שנים - עוד לפני סימולטור הטיסה - הייתה נחוצה במיוחד ועזרה בהליך השיקום של רבים מנפגעי צוק איתן.
״לאחד הפצועים היינו צריכים לקטוע את הקרסול ולאחר מכן ללמד אותו לשים משקל על הגדם״, הרופא מסביר. ״כשסתם ביקשנו ממנו לנסות לעמוד, הוא הצליח להחזיק בקושי חצי דקה. כבר בפעם הראשונה שהבאנו אותו למערכת הוא החזיק כמעט חמש דקות, עד שעצרנו אותו. המשחק הסיח את דעתו מהכאב, בדיוק כמו שיקרה לו בחיים. היה לנו גם מפקד של יחידת עילית שסבל משיתוק ולא ראה בחצי משדה הראייה. בנינו לו משהו ספציפי של מעקב אחרי נקודות. זה הגדיל לו את הטווח ב-60 מעלות״.
בסופו של דבר, בין אם מדובר בהתגברות על נכות או מחלה, ובין אם על חרדה, כמו טיסה, הפעולה שהמערכת עושה היא דומה.
״בכל המקרים אנחנו מכניסים אדם לסביבה וירטואלית ומספקים לו גירויים שהוא יגיב אליהם״, אומר ד״ר זיו-נר. ״או שהוא מגיב למה שמכתיבים לו או שהוא פעיל והמערכת מגיבה למה שהוא עושה. תמיד אנחנו מצליחים להגיע להישגים משום שאנחנו נותנים לאנשים תחושה שהם בעולם שלהם, במקום שבו הם באמת יזדקקו למה שהם מתרגלים".