התסריט שהתרוצץ אצלי בדרך למוקד העבודות על הרכבת הקלה היה של כאוס מוחלט.
פקקים אינסופיים, שוטרים עצבנים, פועלי חפירות קורסים תחת החום הכבד, אזרחים מבוהלים שנלחמים בחולדות ענק. אפוקליפסה עכשיו, ובמבצע מיוחד לקיץ.
אבל איכשהו בפינת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי פועלים עבדו בעצלתיים, ורעש עבודות הרכבת הקלה, שהחלו שלשום בערב, נשמע מינורי. יום תל אביבי שגרתי, כשאת הגיהינום כנראה נפגוש רק בהמשך.
התנועה זרמה ללא הפרעה. יחסית כמובן, בכל זאת תל אביב. ייתכן גם שבעקבות תחושת הפאניקה לא מעט נהגים החליטו שאת דרכם ללב העיר הם יעשו בנתיב אחר, עוקף עבודות תשתית.
״זה היה לא נורא בכלל״, מספר בני ששון, שעשה את הדרך מירושלים בסובארו שלו. ״לפי התיאורים הייתי משוכנע שייקח לי שעות להגיע לאזור, לקחתי אפילו מקדם ביטחון, אבל בינתיים זה נראה כמו יום רגיל. כאחד עם ניסיון אני מציע לאנשים פה לא להיכנס לשאננות״.
״תחתים אותי על המצב הזה לשש שנים, ואני חותם עכשיו״, אמר אלי מלאים, בעל ״אלי סנטר״, מהעסקים הקטנים שמשכפלים מפתחות ומתעסקים גם בחשמל ופרזול. ״רק שאני יודע
שהולכת להיות כאן קטסטרופה. הולכים להרים את הכביש, להשאיר מדרכה צרה, לעלות עם הקיר עד למעלה כדי כאילו לשמור עלינו בתוך קופסה מרעש ואבק. משקיעים מיליארדים כשיש פה 200 בעלי עסק. תעזרו להם קצת, אל תיתנו להם למות. אני עוד בסדר, אבל תראה כמה חנויות בצד השני של הרחוב סגרו. שמתי שלט שאני ממשיך כרגיל, כי מה אני יכול לעשות? או-טו-טו בן 70, ואיזו מכה אני אקדים, איזו תרופה? אני יכול להחזיק מעמד עוד חודש, חודשיים, שנה. לא אהיה מסוגל? אצא לפנסיה, אבל זה שיושב ונותן את הפקודות והכספים שיסתכל לצדדים, יש אנשים מתים״.
אל החנות של מלאים נכנס אלי לוי, איש מכירות. אתמול, מהפחד שהעיר עומדת להתפרק, החנה את רכבו בחניון רחוק מאזור הרעש, לקח אופניים מחבר והתחיל להסתובב. מרוב חשש הגיע לעסקים עוד לפני שהם פתחו את הבסטה.
״יש ערפול מוחלט, חוסר ודאות וחשש כמו בתקופה ההיא בירושלים שהחיים נעצרו והעסקים קרסו״, הסביר. ״פחדתי להיכנס לתוך הקלחת של הפקקים. הכביש הפתוח כרגע הוא רק טעות אופטית. קיץ, חופש, זה רק ילך ויהיה יותר ויותר גרוע״.
איך תסתדר?
״בתפקידי אני מקבל הזמנות ומסתובב עם קטלוגים. שוקל לקנות אופניים חשמליים. מילא אני, אני מרחם על הנהג שיצטרך להגיע לכאן עם סחורה. זה כבר סרט לגמרי אחר״.
אלי מלאים ואלי לוי. צילום: רענן כהן
״כמו מצור״
מהסרט הזה בדיוק חושש גם חזי גבאי, בעל עסק לקוסמטיקה וחומרי ניקוי בהמשך הרחוב. העסק שלו נמצא ממש בלב העבודות. ״אם אני אומר לספק: 'יש לך תחנת עצירה באלנבי, תביא את הסחורה בעגלה', הוא יענה: 'יש פה סחורה של 300 שקל, לא בא לי'״, מתאר גבאי. ״'פעם הייתי בא, זורק לך בחנות. רוצה?
תעשה קנייה גדולה של 3,000 שקל ואז ישתלם'. רק שלי לא מתאימה קנייה גדולה, כי כרגע אני לא יודע מה יהיה כאן. עכשיו העובדת שלי עוררה את תשומת לבי שחלש הבוקר. אני משתדל להיות אופטימי ולהגיד שזה מקרי, אבל על פניו זה נראה נורא, כמו מצור״.
העסק של גבאי הוא משפחתי, עובד כבר 30 שנים, ומתפרנסים ממנו גם אחיו ואחותו. עכשיו זה חוסר הוודאות שמציק להם. ״העובדת שלי אוהבת את המקום, אבל היא אמרה ובצדק: 'אם העבודה תרד אצטרך ללכת הביתה'״, הוא אומר. ״אמרתי לה שיכול להיות. הרי העבודות לא יסתיימו בתוך שש שנים, אני לא משלה את עצמי. כל אלה ששוכרים כאן דירות ברחו. הבניין הזה ריק. אז שיעזרו לנו, שיורידו ארנונה לאפס, שייתנו קצת אוויר לאנשים פה״.
אלא שבשבוע שעבר טענה סגנית ראש עיריית תל אביב מיטל להבי כי ״סוגיית ביטול הארנונה אינה באחריות העירייה״, ובשבוע שעבר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יונה אטדגי, שדן בעתירותיהם של בעלי עסק שתבעו את נת״ע (נתיבי תחבורה עירוניים - החברה שאחראית על הקמת הרכבת הקלה) בטענה כי לא התחשבה בהם, קבע כי סוגיית הפיצויים וההקלות בארנונה אינה גם בסמכותו של בית המשפט המחוזי, וייתכן שבעלי העסקים ייאלצו לעתור לבג״ץ.
אל החנות של גבאי נכנס משה שטראוס שמנהל את ״אוהל מועד״, מבתי הכנסת הישנים של תל אביב שנמצא ברחוב שד״ל הסמוך. מדובר במקום שבו נערכות לא מעט חתונות בתקופה הזו. שטראוס בא להתעדכן איך גבאי מסתדר בימים אלה ומפתיע כשהוא מספר שאצלו עסק השמחות דווקא לא נפגע. ״העבודה רק תלך ותגבר והיא גוברת״, אומר שטראוס. ״יש לנו חניון ברחוב רוטשילד, אז אין בעיה למי שמגיע. הזמנות כל הזמן נכנסות, וכשאנשים שואלים לגבי המצב, אנחנו מסבירים שכשהם באים לחתונה -כולם יוצאים מתל אביב והכבישים ריקים. אנחנו סוגרים אירועים לחורף״.
״יופי, אז יבואו להתחתן וגם את תמונות החתונה יעשו על רקע העבודות. זו לא חייבת להיות שקיעה בים״, אומר גבאי בעוקצנות ושטראוס משתף פעולה: ״יתחתנו וגם יראו לאורחים את העבודות בתל אביב, יבואו מכל הארץ. אגב, מתחת לבית הכנסת יש לנו מסעדה ואנחנו מוכנים ומזומנים לכל הפועלים. האפי האוור משעה שלוש, מנה בשרית ב־25 שקל. לא צריכים להביא סנדוויץ' מהבית״.
חזי גבאי. צילום: רענן כהן
״מלימון ללימונדה"
למרות החום העז ששרר אתמול, אנשי קשרי הקהילה של נת״ע מסתובבים בין בעלי העסקים עם חיוך על הפנים, מנסים לרכך את המכה.
אייל, שאחראי מטעם נת״ע על המתחם ביהודה הלוי, ממהר להזעיק סבלים לעזרתו של שיפוצניק, שהחנה את הרכב קצת רחוק ממקום השיפוץ. לכפיר נעים מחיש־חי, חנות למזון וציוד לבעלי חיים, הוא מבטיח שיחזור עם תשובות. ״הנציג של נת״ע היה כאן כמה פעמים, בחור מאוד נחמד״, מספר נעים. ״הוא לא חידש לי הרבה, או דיבר על פיצוי, אבל אמר שיסייעו במה שקשור לפריקה וטעינה. אמר שהם יזמו מהלכים שיגרמו לקהל קונים להגיע, ימים מיוחדים של מכירות. לא יודע כמה זה יהיה אפקטיבי. אני דווקא ביררתי לגבי מיגון רעש. תמוה שבעלי דירות כאן קיבלו מיזוג ומיגון מרעש, ואני, שנמצא כאן 12 שעות ביום, לא קיבלתי, כי אני עסק. מקווה שילכו לקראתנו״.
האזור של אלנבי פינת יהודה הלוי אינו נוצץ, ואף פעם לא היה כזה. ״איכות חיים אף פעם לא הייתה פה. תמיד היה רעש״, אומר טלי אלטר, הבעלים של ״אלטר מזוודות ותיקים״, מוסד תל אביבי בעל שם השוכן ברחוב מקווה ישראל קרוב ל־60 שנה, שאביו בנה במו ידיו. ״אני בן 64 וכבר עברנו מכשולים דומים. עברה פה התחנה המרכזית הישנה לזו החדשה״.
״אבינו היה בתנועת העבודה. ימני קיצוני, אבל איש עובד״, צוחק אהרון, אחיו הגדול של טלי. ״אני כמעט בן 70, ואם חשבתי שאוכל להפיק מהעסק הזה איזו פנסיה, אז היום אי אפשר. זו המציאות ואם הייתי יכול לשנות אותה, אולי הייתי משנה. בינתיים אני צריך להוציא מהלימון הזה לימונדה״.
אהרון בפנסיה, וטלי יודע שעוד לפני שעבודות הרכבת הקלה יסתיימו, גם הוא יצא לגמלאות וימסור את העסק לבאים אחריו בתור, בתקווה שיהיה מה לתת. ״הייתי בפגישת הסבר על הרכבת בבית ציוני אמריקה״, הוא מספר. ״היו שם חבר׳ה צעירים עם דמעות בעיניים, לא הבינו מה עומד לקרות. הרבה אנשים מודאגים, אז אמרתי שאם הם כבר מודאגים, שיהיו מודאגים גם בשבילי. דגל לבן אף פעם לא הרמנו ונעשה הכל להביא את הלקוחות איך שלא יהיה, עם כל המחסומים והבעיות״.
אתה לא חושש?
״בתוך שנתיים-שלוש, עוד לפני שהעבודה תסתיים, אנחנו עפים לפנסיה. אז יש מצב שאני אהיה נהג קטר. בכל זאת יפצו אותי, יעשו לי איזו פרוטקציה״.
טלי ואהרון אלטר. צילום: רענן כהן