ללא חלק עליון - כך צעדו השבוע 300 נשים, וגם כמה גברים, ברחוב ברודוויי הסואן בלב מנהטן ואל עבר הטיימס סקוור. כשגופן צבוע והן אוחזות שלטים ביקשו הנשים לקדם את השוויון בין המינים ולהשוות את המעמד החוקתי של נשים וגברים בנוגע להתערטלות בפומבי. צעדה כזו התקיימה בעוד 60 ערים ברחבי העולם, כחלק מפסטיבל שנקרא GoTopless, לציון יום הטופלס הבינלאומי, שמתקשר גם למחאת הרשת שנשאה את השם “לשחרר את הפטמה” וקראה לעשות דה־סקסואליזציה לחזה הנשי. אף שחשיפת פלג הגוף העליון חוקית בניו יורק מאז 1992, מצעד הטופלס עורר ביקורת מצד עוברי אורח רבים וגם מצד ראש עיריית ניו יורק ביל דה בלאזיו שהתנגד לקיומו.

בישראל אין חוק האוסר במפורש על התערטלות בפומבי, אך ככל הנראה צעדת טופלס כזו לא הייתה עוברת בשקט. אלא שהביקורת לא מרתיעה את התנועה הנטוריסטית הישראלית “פשטות”, שדוגלת בעירום חברתי ומפיצה את הבשורה על מסיבת הבריכה נטולת הבגדים שתיערך ביוזמתה בספטמבר הקרוב. “הקבוצה הייתה סגורה עד לפני שנה וחצי”, אומר זיגי שחר, ממקימי התנועה. “אבל חשבתי שיהיה נכון להוציא את הבשורה החוצה, שאנשים יבינו מה זה עירום חברתי. במקביל רצינו לשנות את דעת הקהל, להדגיש שמדובר ברעיון חיובי שיש לו מסר על דימוי גוף ועל המוסר הכפול בין לגברים לנשים בכל הנוגע לעירום”.

מרבית חברי הקבוצה נפגשו באירוע המכונן של הנטוריסטים בארץ: הצילום של ספנסר טוניק בים המלח שהתקיים ב־2011, ובו כ־1,200 בני אדם אז התייצבו מול העדשה של צלם העירום הנודע וגילו שם, להפתעתם, כי הם לא מעטים כפי שחשבו בתחילה.

מאז שחברי תנועת “פשטות” פתחו את דף הפייסבוק שלהם, הצטרפו למעלה מאלפיים איש לתנועה ורבים נרשמו לרשימות התפוצה האנונימיות. “אנשים יוצאים עירומים מארון”, אומר שחר, 38, תושב הרצליה ואב לשתי בנות, שעובד בהייטק. “אנחנו מדמים את התהליך שאנחנו עוברים למאבק של ההומואים והלסביות. היינו מצפים שהעירום יקבל לגיטימציה, שאנשים לא יסתירו את ההעדפה שלהם מהחברים ומבני המשפחה ושלא יהיו הערות שליליות וביקורתיות”.

“נולדתי עירום ומאז כל הקטע של להתלבש היה לי מוזר”, מעיד שחר. גם עבורו האירוע של ספנסר טוניק היה חוויה מכוננת. “הנטוריסטים פשוט חמקו מעיני, לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני בארץ”, הוא מספר ומוסיף כי בסביבתו יודעים על ההעדפה שלו: “הם הבינו שלא מדובר בשיגעון, אלא ברעיון יפה”. עם זאת, את בנותיו הוא לא לוקח למפגשים של העמותה, שפתוחים לאנשים מגיל 18 ומעלה. “בארץ לא נהוג להביא ילדים למפגשים הללו”, הוא מסביר, “אבל הן מקבלות את המסרים הנכונים מאיתנו”.

“כמו פיקניק עם חברים”

במדינות רבות במערב אירופה מפגשים נטולי בגדים הם חלק בלתי נפרד מתרבות הבילוי, גם המשפחתי. בפינלנד, ממציאת הסאונה, אף אחד לא ירים גבה אם ייכנסו לתא החם אנשים ללא בגדים; באפריקה ישנם עדיין שבטים שבהם נשים וגברים מתהלכים כשרק יריעת בד מכסה את אזור החלציים שלהם; ואל בתי המרחץ ביפן, שמכונים “אונסן”, הכניסה היא ללא בגדים. “בארצות שמרניות, בהן ישראל, כשאומרים ‘נודיסטים’ חושבים במקרה הטוב על כדורעף בים ובמקרה הגרוע על אורגיה”, אומר אלון, שם בדוי, עובד הוראה וחבר בתנועת “פשטות” שחשש לפרסם את שמו פן יבולע לו. “צר לי לאכזב, אבל זה כמו להיפגש עם חברים לפיקניק ביום שישי אחר הצהריים”.

עד לפני שנה וחצי עיקר הפעילות הנטוריסטית בארץ הייתה ביקור בספא ובבריכה, אבל תנועת “פשטות” ביקשה לנרמל את העירום. “רצינו לומר שכל דבר שאפשר לעשות עם בגדים אפשר לעשות גם בעירום”, מסביר אלון. “אז הזמנו הצגה שבה הקהל היה נטול בגדים, עשינו ערב הקראת שירה, הדלקת נרות וגם שירה בציבור. עכשיו אנחנו מחפשים בית קולנוע שיארח אותנו לסרט”.

הצילום ההמוני של ספנסר טוניק. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

ומה התגובה של אותם מקומות לאחר ששומעים מי הקהל שיגיע אליהם?
“התגובה הראשונה היא מבוכה, ולצערי במרבית הפעמים התשובה היא תודה, אבל לא תודה. פנינו לרשת בתי קולנוע וביקשנו לשכור אולם לערב אחד. הם הודו לנו על הפנייה, אבל סירבו מחשש שאם העניין יתפרסם, הם יאבדו לקוחות. הם חוששים לשם שלהם, וזה נובע מהעובדה שהציבור בארץ לא רואה את העירום כנורמלי והנודיזם נתפס כסוטה, חולני ולא תקין”.

ממה בעצם אנשים חוששים?
“בגלל החינוך והתקשורת, אנשים מקשרים עירום עם מיניות”, טוען שחר. “הם לא מקבלים את העובדה שיש מי שעבורו עירום הוא כיף וחופש, כמו שעשינו כשהיינו ילדים. כמובן שעירום יכול להיות בעל קונוטציה מינית, אבל בסיטואציה חברתית כמו שלנו הוא נון אישיו. ויותר מכך: כשכולם עירומים, כולם שווים. בלי בגדים אפשר לגלות את החלקים הפנימיים של האדם, לדלג מעל מחסומי הגיל והמגדר והשיחה הופכת לנעימה יותר וטעונה פחות”.

למה אתם מרגישים צורך להתפשט?
“את השאלה הזו שואלים לרוב אנשים שמעולם לא התפשטו בפומבי”, אומר אלון. “כדי להסביר את התחושה ללבושים אגיד שמדובר בתחושת חופש ושחרור שאין כמותה. ולזה יש רובד עמוק יותר: התקשורת מחדירה לנו לראש שאנחנו צריכים להיות יפים, חלקים וחטובים. באירועים אנחנו מגלים ש־95% מאיתנו לא נמצאים באידיאל היופי הזה. מגיעים אנשים בכל המידות והמשקלים, וזו תחושה משחררת לראות שאין שיפוטיות, אין שלמות כמו שמוכרים לנו בטלוויזיה, ויש תחושה של קבלת הגוף. מכירה את עמידת הפרופיל מול המראה? אחרי האירועים שלנו הביקורת העצמית הולכת ונעלמת. יש לנו אידיאולוגיה, זה לא סתם ‘יאללה חבר’ה, בואו נתפשט’”.

“להרגיש את הרוח”

בחברה השמרנית בעולם כולו, ובישראל בפרט, יש הבדל בהתייחסות של החברה לעירום הגברי – שמוצג בפסלים, בכיכרות ובחוצות העיר – לעירום הנשי, שמזכה את המעורטלת בכינויי גנאי. “אין ספק שהמכשולים התפיסתיים קשים יותר לאישה מאשר לגבר”, אומר אלון. “בכל סרטי הנעורים מי שרצים בעירום לים אלו הגברים, כי הנשים חייבות לשמור על תומתן. זה גורם לפחות נשים להיחשף, ולכן כדי לשמור על תחושה נינוחה אנחנו משתדלים לאזן בין מספר הגברים לנשים”.

“אנחנו לא סופרים ראשים, אבל משתדלים שלא תהיה דומיננטיות גברית”, אומרת ענבל גולדברג, 37, ממקימות “פשטות”. “עדיין לצערי יש יותר גברים שמעוניינים להגיע לאירועים שלנו, ובסביבה שיש בה דומיננטיות גברית מובהקת, יש נשים שזה מאיים עליהן”.

מה החסם המרכזי שמונע מנשים להתערטל בפומבי?
“לכל אחד יש את המחסומים האישיים שלו וגם אנשים שמסתובבים עירומים בבית ואומללים כשהם צריכים להתלבש יכולים לחוש אי נוחות כשהם עירומים ליד אחרים. לצערי התקשורת, החברה והפרסומות משכנעות נשים שהן לא ראויות אם הן לא נראות כמו ברבי. והמגמה הזו מתפשטת גם לגברים: יש יותר גברים שלא מורידים חולצה בים, ועצוב שכחברה אנחנו הולכים לכיוון הזה.

“אבל מעבר לדימוי גוף, לעירום בחברה יש קונוטציה מינית”, מוסיפה גולדברג. “כשאישה מגיעה לאירוע שלנו ורואה כמה הוא חברי ונינוח ואין בו ביטויים של מיניות, אלא של חיבה, היא תמשיך לבוא. כשאת רואה אנשים בכל מבנה גוף ובכל גיל, הרבה יותר קל להתפשט. אבל בפעם הראשונה קשה לעשות את הצעד הראשון”.

את עצמך לא חשת מבוכה בעירום?
“הפעם הראשונה שלי הייתה בצילום של ספנסר טוניק. ראיתי כנערה הפקות קודמות שלו והתלהבתי. כשהבנתי שהוא מגיע לארץ, נרשמתי ושכנעתי חברות להצטרף אלי. אז התחילו השאלות ותהיות אם אני לא מתביישת, ואני אפילו לא חשבתי על זה. הפעמים היחידות שאני חושבת על העירום הן כשאנשים שאני מכירה מגיעים למפגשים של התנועה, ואז אני מתלבטת אם לגשת ולקבל את פניהם או ללתת למישהו אחר לעשות זאת”.

כמה ההתפשטות עבורך מהווה אידיאולוגיה?
“מעבר לאידיאולוגיה מדובר בתחביב. כיף יותר ללכת לבריכה ולים כשאפשר להרגיש את הרוח והמים. דרך הקהילה האינטימית והמעודדת, יצרתי קשרים חברתיים עם אנשים שהם מחוץ למיליה החברתי הראשוני שלי”.

ומה לגבי מקרים של הטרדות מיניות. זה קורה אצלכם?
“בקהילה הנטוריסטית את לא יכולה להעיר הערות מיניות או בוטות, כי אז תישלחי לרשימה השחורה ולא תוכלי לשוב למפגשים. היחס שהקהילה מעניקה לנשים מוטרדות הוא מחזק, והלוואי שאישה שמתלוננת על הטרדה במקום העבודה יתמכו בה ויעמדו מאחוריה כמו שעושים אצלנו. אנחנו מייצרים משהו בריא, ומי שחבר בקהילה לוקח את זה איתו לחיים”.

בין היתר, המטרה של כל החברים בקהילה הנטוריסטית היא לקשור את כל המשתתפים לכוח גדול שישנה את היחס החברתי בנוגע לפעילות בעירום. “המטרה היא לא לעשות עירום פומבי ופוגע, כמובן, אלא שאנשים ידעו, למשל, שיש חופים נפרדים שאליהם יכולה להגיע הקהילה הנטוריסטית, או שיש שעות מסוימות בבריכה למי שרוצה לשחות בעירום”, אומר שחר.

יש מי שיגידו שמדובר בפרובוקציה, כמו צעדת השרמוטות שהתקיימה בארץ או מחאת הטופלס בחו”ל.
“האירועים שלנו לא מתרחשים במרחב הציבורי, אלא במקומות סגורים”, אומר אלון. “אנחנו מסננים את הקהל כדי שיגיעו אנשים שיודעים לקבל גבולות. אנחנו תומכים כקבוצה במצעד השרמוטות ובאמירה שהגוף הוא שלי ולא משנה מה אנחנו לובשים. העירום הוא קצה התפיסה הזו, אבל עבורם העירום הוא אישי ולא חברתי. גם ביום הטופלס אנחנו תומכים ומבחינתנו הוא חצי הדרך. התרבות מקדשת את החזה בתור חלק שכולו רק למען תענוגות, אבל הוא כמו מרפק או מותן - חלק מהגוף”.

אם הנטוריסטים מדברים על דימוי הגוף, שבגינו אנשים מתביישים להתפשט, הסוציולוגית ד”ר דיאנה לוצאטו מחזירה למרכז השיח את נושא התרבות: “יש תרבויות שבהן אנשים עוסקים באופן תדיר בנודיזם, אבל עבורנו, הישראלים, זה קשור באינטימיות שאנחנו בתרבות שלנו לא יכולים לחשוף. התרבות הישראלית, שאחוזים ניכרים ממנה מעידים על עצמם שהם מסורתיים, לא מוכנה לכך”.