זאת הייתה פגישת מחזור שלא תהיה עוד כמוה. הלוחמים האחרונים של הפלמ"ח ומוקיריהם התנערו מכובדן של השנים והגיעו שלשום לכנס העשירי של הפלמ"ח, שמילא את היכל התרבות על גדותיו, במלאת 75 שנה להקמת הארגון.

האירוע הקדים בכשמונה חודשים את התאריך הרשמי של הקמת פלוגות המחץ המיתולוגיות ונערך בדיוק ביום הולדתו ה־90 של אלוף במיל' ישעיהו גביש, יו"ר עמותת הפלמ"ח, שהיה כוכב הכנס לצד הנשיא ראובן ריבלין שכיבד את הנוכחים במתק שפתיים וזכה לתשואות רמות.

"הפלמ"ח היה בשבילי בית ספר למנהיגות", מציין אלוף במיל' עמוס חורב, 91, מראשוני המתגייסים לשורותיו. "מה שלמדתי בו הדריך אותי כל חיי לאחר מכן, בין אם בצה"ל כקצין חימוש ראשי ובין אם באזרחות כנשיא הטכניון. הכל התחיל מבחינתי ב־41', כשהייתי תלמיד השמינית בגימנסיה העברית רחביה בירושלים, כשיום אחד הגיע אלינו ישראל ליברטובסקי, אז יו"ר ארגון הסטודנטים בטכניון, כדי לגייס אותנו לפלמ"ח. בסיס האימונים שלנו היה בבית הערבה, והמטווחים נערכו בקדרון. עם יצחק שדה נפגשנו לראשונה במודיעין. עלינו, ילדים בני 17, הוא עשה רושם רב. ילדים? נראה לי שהגיל שלנו דילג על גיל הנעורים".


חשבתם שאתם פועלים למען הקמת מדינה?

"הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. עוד לא ידענו מה הולך לקרות. האם חשבנו על מדינה כבר אז? לא בטוח. אבל ברור שחשבנו על מלחמה. בדרך היה קרב אל־עלמיין. אם הגרמנים היו מנצחים את האנגלים, עוד היינו נאלצים להתבצר בכרמל. למזלנו זה לא קרה".

בדרך למלחמת העצמאות השתתף חורב כמפקד מחלקה בשחרור מעפילים, ש"אותם סחבנו על הגב", ממחנה המעצר בעתלית. לאחר כל הקורסים שחורב השתתף בהם, בדרך למלחמת העצמאות, הוא, מפקד פלוגה ח' של הפלמ"ח, ביקש חופשה מהשירות ובאוקטובר 47' החל ללמוד בטכניון. בכ"ט בנובמבר טפחה המציאות על פניו. חורב הצעיר אמר שלום ללימודים ויצא להילחם.

הוא פיקד על שיירת חולדה ולחם בקרבות בסביבות ירושלים. שמות כמו סן־סימון, בית סוריכ, בית מחסיר, דרך בורמה ולטרון היו חלק מהיומן הקרבי שלו. "ביום הקמת המדינה השקפנו ממרחק על העץ הבודד בגוש עציון, כשהגוש נפל בידי הלגיון הירדני, והציק לנו שלא היינו מסוגלים לעזור בכלום".

בהמשך עבר חורב לחזית הדרום ובין היתר נתן את ידו לכיבוש באר שבע. "היינו אביונים", הוא מציין. "נלחמנו בלילה מפני שלא היה לנו כוח אש שהיה מאפשר להילחם ביום. היה לנו יותר פשוט ליצור מגע עם אויב בלילה. אפיינה אותנו הגישה העקיפה. אפשר לבדוק קרב־קרב ולבחון את כל ההתחכמויות שהיו בהם. גידלנו מפקדים חושבים בלי קשר לגודל היחידה שעליה הם פיקדו".

היה מוצדק לפרק את הפלמ"ח?

"אם נעזוב בצד את הפוליטיקה, שהיה לה משקל די גדול בעניין, כשהקימו צבא עם הקמת המדינה, קיום הפלמ"ח במהותו לא היה מחויב המציאות. הוא השתלב בצה"ל, כשדור שלם של מפקדים יצא ממנו. עד מלחמת יום הכיפורים היינו שותפים די בכירים בהקמת צבא הגנה לישראל".

 


כיצד אתה רואה כיום את הפלמ"ח במבט לאחור?

"גם אם ייאמר שאני לא אובייקטיבי, הפלמ"ח היה יצירה מופלאה. ניתן לשאול מה היה קורה אם לא היו חטיבות יפתח, הראל והנגב. אז כמעט אומר שבלי חטיבת הראל, ירושלים לא הייתה חלק ממדינת ישראל. ואז אני לא יודע אם הייתה מדינת ישראל".

אם אין אני לי

"איך עברו הזמנים בשדותינו", כך נקרא האירוע שבכנס. שירי תש"ח שטפו את האולם. דגלי המדינה ודגלי יחידות הפלמ"ח הוצעדו על הבמה. המכובדים נשאו דברים. "את המחר לא צריך לחפש, אלא לבנות אותו במו ידינו", הגיב ראש העיר תל אביב רון חולדאי על השיר "הפלמ"חניק שמחפש את המחר". "הפלמ"ח מייצג יותר מכל שילוב בין מנהיגות לרעות", אמר הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט. "יצחק שדה (המפקד הראשון של הפלמ"ח – יב"א) הוא סמל לכולנו", העלה על נס הנשיא ריבלין, שלא שכח להזכיר את היותו "חניכו של ז'בוטינסקי".

על מסך גדול ריצדו צילומים מאז. חיים גורי, אלוף במיל' צבי זמיר, רפי איתן ו"רעננה", הוא אליהו סלע, מדמויות המופת של הפלמ"ח, העלו זיכרונות. את דבר הפלמ"חניקיות הביאו תהילה עופר, מינה דן ועדה סירני. מצעד הזיכרונות נמשך עם ביקורו של חורב, מאבות הטכנולוגיה של צה"ל, ביחידת כיפת ברזל. "שאפו!" הצדיע. 

נעמי פולני ורבקה'לה קרמר, השורדות מלהקת הצ'יזבטרון, הונצחו בביקורן בחדר החזרות של הלהקה הצבאית שביצעה את שיריהן מאז. זה היה מפגש דורות חד־פעמי. קרמר, נערה נצחית בת 85, פיזזה עם החיילים, ופולני כמעט החלה, כדרכה, לביים.

משב רוח שובב הביא שלמה בראבא, בתור יאצק, עם שפם ענק ואקורדיון קטן. זאת תוך כדי התייחסות לדמויות שנראו בשורה הראשונה, כולל הקריין עמיקם גורביץ' והתעשיינים סטף ורטהיימר ומשה (מוזי) ורטהיים. מרגש היה קטע החלפת הדגלים בין תא"ל במיל' יצחק ארד (טולקה), הפרטיזן שהפך לאחד הלוחמים הנועזים בתש"ח וליו"ר יד ושם, לבין עמית, נכדתו החיילת.

"הפלמ"ח היה חוד החנית בתהליך שהביא להקמת המדינה", משוכנע אלוף במיל' אלעד פלד, 88, לימים מהמפקדים הבכירים בצה"ל, ובהמשך איש חינוך. "אנחנו, לוחמי הפלמ"ח, היינו אנשים מאוד רגילים. אבל איך תיאר אותנו בספרו מאיר מיבר, מפקד העיר צפת במלחמת העצמאות ולאחר מכן ראש העיר? 'כשלוחמי הפלמ"ח הגיעו עם שירת המנון הפלמ"ח בפיהם, הבשורה עברה והתפשטה כקרן אור עד אחרון המרתפים ברובע. הידיעה שהפלמ"ח הגיע עברה כזרם חשמל, החייתה כל נפש עייפה והאירה עיניים כבויות למחצה. הזקנים והזקנות שזעקו בתחינה לאל עליון שיושיע, ראו את בואו של הפלמ"ח לרובע הנצור כאת בואו של המשיח'".


כנס הפלמ"ח. צילום: אריאל בשור
 

פלד הצטרף לפלמ"ח כנער עם חבריו להכשרת תנועת המחנות העולים והשתתף בקורסים הפיקודיים השונים. "ניסו לצייר אותנו כמי שהמשימה העיקרית שלנו הייתה גניבת תרנגולות", פלד מתייחס להווי סביב הפלמ"ח. "השאלה היא כמה פעמים זה קרה במציאות, אם כי אז אנשים אהבו לאכול כמו היום. התרנגולות היו על האש של אז. בערב, אחרי האימונים ואחרי העבודה החקלאית בקיבוצים שבהם שהינו, חיפשנו קצת בידור. במקום לחכות לאייל גולן ולכאלה, שלא הגיעו אלינו, עשינו את הבידור בעצמנו, בשירה סביב המדורה".

ברם, מעבר לבידור המלחמה הייתה עסק רציני, בשעה שהוא, צעירון בן 20, פיקד על הרובע היהודי בצפת. אז כמעט שילם בחייו, כשעלה בלהבות תוך כדי הסתערות על קבוצת צלפים ערבים, שהתבצרו על גג בניין המשטרה בעיר. "הייתה תחושה של אם אין אני לי מי לי, ולא תמיד לקחנו בחשבון שיש אפשרות שלא נחזור מהמלחמה", הוא מעיד. "הכרזת המדינה מצאה אותי מאושפז וכואב בבית החולים בילינסון, לשם פוניתי מצפת".

בהפוגה הראשונה, לאחר שהחלים, נשא פלד לאישה את זימרה, חברתו הפלמ"חניקית, שנמנתה עם ה"פורמנים", מלווי השיירות לירושלים, שביניהם שירתה כאלחוטנית וכחובשת. "מלבד להילחם ולטפח את כושר הלחימה, הפלמ"ח היה משרד השידוכים הגדול ביותר של הנוער הארץ־ישראלי דאז", פלד מאיר זווית נוספת. "לא חשבנו הרבה אם זה מוקדם לנו. אהבנו וניצלנו את ההזדמנות להקים משפחה".

לך, מי שעבר לחזית הדרום ולחם בקרבות לשחרור הנגב, היה ברור שתמשיך לאורך שנים במסלול צבאי?

"האמת? לא. חשבתי על לימודים באוניברסיטה, אבל הדברים התגלגלו אחרת. בתום המלחמה חליתי בקדחת, ואז בא לבקר אותי מפקד החטיבה הירושלמית, אלוף משנה מישאל שחם. 'תישאר בצבא, אחר כך תלך ללמוד', הוא הציע לי. אשתי טוענת שבגלל החום של הקדחת אמרתי לו 'בסדר' ונשארתי בצבא".

היה מוצדק לפרק את הפלמ"ח?

"מוצדק? לא אשכח איך ערב מלחמת ששת הימים נכנס לדיון מטכ"ל ראש אג"ם של אז, האלוף עזר ויצמן, שלא היה מ'שלנו', הסתכל עלינו, האלופים, ואמר: 'ומי סיפר שפירקו את הפלמ"ח?', מכיוון שרובנו שם היינו פלמ"חניקים. המהלך להקים צבא אחד היה מהלך נכון וראוי, אם כי יכול להיות שניתן היה לעשות את זה בצורה יותר נינוחה ופחות כועסת. אגב, רק פירקו את מטה הפלמ"ח, והחטיבות המשיכו להילחם".

"חגגנו עד הבוקר"

שליש מהפלמ"חניקים היו, למעשה, פלמ"חניקיות, שמהן היו שלקחו חלק פעיל בקרבות, כפי שהעידה על עצמה נתיבה בן יהודה המנוחה. "לא היינו קרביות ממש, אבל השתלבנו במערך הלוחם כסיירות, כחבלניות, כחובשות וכאלחוטניות, כפי שהייתי", מעידה דנה כוגן, 87, לימים במאית ומפיקת טלוויזיה ומפעילי עמותת "אוהלי פלמ"ח", שבתש"ח התרוצצה בין זירות הקרב עם מכשירי קשר ותרמה את חלקה למערכה. "עם מכשיר הקשר היינו מגיעות בג'יפ של המפקד אל גבול זירת הלחימה וכשהיה צורך, נשאנו על גבנו נשק וציוד אחר", היא משחזרת. "לעתים האש הגיעה גם אלינו, אבל לא היינו לוחמות כמו חיילות קרקל כיום. החובשות מבינינו היו נכנסות לטפל בפצועים תוך כדי יריות והמולת הקרב".

מה הביא אותך לפלמ"ח?

"מה שהביא כמעט את כולנו. רובנו הגענו לפלמ"ח מתנועת נוער ומפעילות ב'הגנה'. זאת לא הייתה שאלה בכלל. אנחנו רצינו להקים מדינה לאחר שהבריטים יעופו מפה".

"השתייכתי לחטיבת יפתח, כשעברנו קרבות מהגליל המזרחי ועד הנגב", מספרת כוגן, שבנוסף לתפקידה כאלחוטנית הייתה ממפעילי תחנת שידור מחתרתית מתחת לאפם של הבריטים, שנקראה "קול הגליל". "אם הם היו תופסים אותי בתחנה, שהעבירה מידע שלא הייתה דרך אחרת להעביר אותו, הייתי נאסרת לשלוש־ארבע שנים".

והיה גם הווי. "גרנו לפעמים בלינה מעורבת עם הבנים, לפעמים לא", היא נזכרת. "כל מה שהיה לנו, שמרנו במזוודה שהבאנו מהבית והייתה תחובה מתחת למיטה. לכל מקום שעברנו - סחבנו את הדברים שלנו. לא היו לנו מדים. השירות במלחמה התנהל בבגדים מהבית ולא נראינו כמו חיילות. למעשה, לא היינו צבא, לא הרגשנו צבא ולא הצדענו. בהתעלם מהדרגות קראנו זה לזה בשם או בכינוי. מה שהלך אצלנו היה די דומה לסגנון החיים הפרטיזני".

איך נודע לך על הקמת המדינה?

"זה סיפור. הייתי אז בעין גב לפני שעלינו לגליל. באותו ליל שבת תקיעת חצוצרה הקפיצה לפתע את כולנו באמצע הלילה. רצנו לחדר האוכל וחגגנו עד הבוקר".


מילה אחרונה על השירות בפלמ"ח?

"זאת הייתה תקופה שעיצבה אותי לכל החיים. אומנם לא היה קל. לפעמים ארוחת הבוקר הסתכמה בחמישה זיתים עם כוס תה, אבל לא התלוננו, הגם שהיו כל הזמן אבדות מבין החברים. במציאות הזאת נוצרה חברות שהפכה אותנו למשפחה. 'שיר הרעות' זה אנחנו".

לפני ואחרי הכנס מרומם הנפש, שננעל בשירת המנון הפלמ"ח ו"התקווה", חוותה אכסדרת ההיכל שלל צ'פחות, חיבוקים וקריאות אהלן. בדיחות ישנות נשלפו והמורל היה גבוה. אבל לכולנו היה ברור, שבכנס ה־100 של הפלמ"ח, כולנו כבר לא נהיה כאן.