צעקתי ‘נפט נפט' כמו שבחיים שלי לא צעקתי, הייתי יחיד על אסדת הגז, אבל כשהעובדים והמנהלים שמעו את הצרחות שלי הם רצו אלי. כולם קיבלו ממני שפריץ של נפט, גם המנכ"ל שהיה לבוש א–לה פרנזי עם מכנסי חאקי ועם חולצה לבנה כמו שהיה מקובל אז", כך מספר מוריס כרמל, שעבד על אסדת הגז בשדה חלץ כשהתגלה במקום נפט. “התחבקנו והתנשקנו", נזכר כרמל, “זאת הייתה שמחה בלתי רגילה, ענקית, שמחה של פעם בחיים אם את מוציאה מהרשימה שמחות משפחתיות".
 

בדיוק לפני 60 שנה, ב–23 בספטמבר 1955, בין ראש השנה ליום כיפור, בשעה שש בבוקר, התגלה נפט בשדה חלץ בסמוך לאשקלון, אחרי כשנה וחצי של קידוחים. המדינה סערה, אלפים נהרו לאזור הקידוח כדי לצפות במו עיניהם בפלא, בנוזל השחור, השמנוני. עיתונאים ופוליטיקאים שנחשבו לקרי מזג התפייטו בהתרגשות, פרשנים סברו שגורלה של המדינה הצעירה עומד להשתנות מן הקצה אל הקצה: החרם הכלכלי הערבי על מדינת ישראל יוסר, מדינות ערב יכירו במדינת ישראל ולא נזדקק יותר לסיוע אמריקאי, אלה היו רק אחדות מהתחזיות האופטימיות. 
 

אפילו "חרות", עיתונה של מפלגת האופוזיציה חרות, יצא מגדרו: “הגילוי הנוכחי יביא להעלאה ניכרת של המורל הלאומי בישראל", נכתב בעיתון יומיים אחרי גילוי הגז תוך תיאור מליצי של הפועלים העירומים למחצה החוגגים סביב מגדל הקידוח “המזכיר את מגדל אייפל וצבוע בצבעים אקזוטיים, ירוק, אדום וצהוב".
 

פה ושם הזהירו ציניקנים מפני אופטימיות מוגזמת והציעו להמתין מעט עם החגיגות, אבל למי הייתה סבלנות לשמוע. כמה חבל שהם צדקו. 17 מיליון חביות נפט הופקו בסך הכל משדה חלץ, התצרוכת השנתית של מדינת ישראל מגיעה לכ–80 מיליון חביות. בשנת 55' הייתה הצריכה בישראל כשמונה מיליון חביות נפט. 


 

“אולי צריך לשמוח שלא הפכנו למעצמת נפט", מסביר מומחה הנפט עמית מור, “כשמדינה קטנה כל כך כמו ישראל הופכת ליצואנית נפט, יש לזה מחיר של זיהום אוויר וגם היבטים חברתיים וכלכליים. הנפט אומנם היה מכניס הרבה מאוד כסף לקופת המדינה, אבל לא בטוח שהיינו מצליחים להשתלט על הסכומים האלה, ויכול להיות שהכלכלה שלנו דווקא הייתה נפגעת, כפי שקרה בהולנד, שכלכלתה התדרדרה בעקבות מציאת גז, עד שהיא מכונה 'קללת המשאבים'".
 

שמועה מתגלגלת
 

השמועה על גילוי הגז החלה להתגלגל ברחבי המדינה ביום חמישי אחר הצהריים, 22 בספטמבר 1955, אבל דבר הגילוי לא פורסם באופן רשמי הודות לוועדת העורכים. אירועים שהממשל רצה לשמור בסוד דווחו לעורכי העיתונים, ואלה מצדם לא רצו מיד למערכות כדי להדפיס את הסיפור אלא להפך, שמרו עליו בסוד עד שהממשל התיר להם לפרסמו. 
 

ביום חמישי בערב, כשלא היה פרח עיתונאות בתל אביב שלא שמע על האפשרות שבקרוב יתגלה נפט בשדה חלץ, הזעיק שר האוצר לוי אשכול את עורכי העיתונים למשרדו בקריה בתל אביב, הראה להם בקבוק בירה עטוף בנייר עיתון והכריז שזהו הנפט הגולמי הראשון שהופק מתוך אדמת הארץ. אשכול ביקש מעורכי העיתונים לשמור את עניין הגילוי בסוד עד שהממשלה תחליט שהגיעה העת לפרסמו. העורכים כמובן ניאותו. למחרת לא פורסמה בתקשורת אף לא מילה אחת על הדרמה המתרחשת בשדה חלץ.
 

במהלך כל הלילה שבין יום חמישי לשישי קדחו עשרות פועלי נפט ישראלים ושותפיהם האמריקאים בקידוח חלץ, זאת לאחר שבשעות אחר הצהריים של יום חמישי התגלו במקום סימני נפט. מוריס כרמל זוכר עד היום את הריח החריף שקדם לפריצת סילון הגז. “זה היה כל כך משכר שנאלצתי להחזיק את הצינורית מאחורי הגב כדי שהגז לא יפגע לי בפנים".
 

במסיבת העיתונאים שנערכה למחרת בבוקר הודה דב יוסף, שר הפיתוח, לעובדים האמיצים ש"גילו מסירות רבה ואומץ לב למופת בשלב פריצת הגזים והנפט שנחשב למסוכן".
 

ביום שישי בשעה שש בבוקר פרץ הסילון הראשון. “באותו יום נתחדש בארצנו אחד ממעשי בראשית משל נפתחו פתאום ארובות השפע ותקווה גדולה וחדשה נולדה בלב הבריות", נכתב בעיתון "על המשמר". 
 

כרמל היה הרבה פחות פיוטי. “החזקתי את הצינור ופתאום הרגשתי משהו לח, שומני, חם ושחור בכף היד. הבנתי שהנפט הגיע, כולם רצו אלי, המנכ"ל, הגיאולוג הראשי, האמריקאים". כרמל היה גיבור היום. בעיתון "חרות" נכתב שריח הגז התחזק “ולפתע סילון עצום של זרם שחור התפרץ לגובה עצום. היחידים שהרגישו בכך נשארו דוממים שניות מספר כשאינם יכולים להוציא הגה מפיהם מרוב התרגשות. מוריס, פועל ותיק, היה הראשון ששבר את הדממה. 'נפט!', הוא קרא בצעקה נרגשת. צעקתו עוררה את השאר מתדהמתם ואף הם החלו צועקים באוויר".
 

 בעיתון "על המשמר" המשיכו להתפייט: “שישה הם שרשמו כאן את הדף הראשון בתולדות הנפט בישראל. ארבעה מתוכם סימלו את קיבוץ הגלויות של המדינה הצעירה. מוריס כרמל נולד בדרום צרפת, אביו נספה במיידנק, אמו נרצחה באושוויץ. הקודח שמעון כהן הגיע לישראל ממחנה המעפילים בקפריסין, ליאון בוקורז'ה נולד בתוניסיה, אפרים ג'רי יליד הונגריה".

עלייה לרגל
 
ללא אינטרנט כמובן או אפילו רשת טלפונים סבירה שטפו השמועות את המדינה הצעירה. המונים צבאו על מערכות העיתונים בתל אביב בניסיון לקבל בדל מידע. הצלם דוד רובינגר מיהר לנסוע ביום שישי בבוקר מביתו בירושלים לשדה הנפט חלץ.
 
“גם אלי הגיעו השמועות, רציתי לצלם את האירוע. ההתרגשות הייתה עצומה", הוא מספר. “אנשים שם כמעט רחצו את עצמם בנפט השחור, כולם רקדו, עמדו מתחת למקלחת של נפט. היה לי באוטו בקבוק וויסקי ריק, מילאתי אותו בנפט, עד היום הוא נמצא אצלי בסטודיו, מזכרת לימים ההם, כשחשבנו שהתחילה כאן תקופה חדשה".
 
לפני שנסע לחלץ ביקש רובינגר מאשתו שתרכוש מניות של חברות הנפט, “היא באמת רצה לקנות מניות אבל הפסדנו הרבה כסף. המניות עלו ומיד ירדו".  
שתי חברות נפט השתתפו בקידוח בשדה חלץ, חברת לפידות שהייתה שותפות ממשלתית של חברת מקורות ואמפל, וחברת מחפשי נפט שבשליטת סולל בונה, יקותיאל פדרמן וקבוצה של משקיעים אמריקאים. אומנם דוד בן־גוריון מעולם לא התלהב מחלום הנפט, אך בכל זאת שמונה חברות שונות קיבלו מהמדינה רישיונות לחיפוש נפט. המדינה חולקה לארבעה אזורי חיפושים, לפידות ומחפשי נפט התעקשו על חלץ. על פי חוק הנפט מ–1952, הם שילמו למדינה 12.5% תמלוגים ומס הכנסה בשיעור של מחצית מרווחי החברה, כמו כן שילמו חברות הנפט 5 לירות עבור כל דונם כדמי השכרת שדה הנפט. 
 
גילוי נפט בחלץ לא רק שטלטל את מניות הנפט - הן זינקו מ־5 לירות ל־25 לירות למניה, ירדו ל־10 לירות ושבו והכפילו את מחירן לפני שהתרסקו - אלא גם הביא למקום אנשי עסקים ממולחים שמיהרו להביע עניין ברכישת אדמות סביב הקידוח בחלץ. זריז מכולם היה עורך דין תל אביבי שהציג מס מכים שלפיהם הוא קנה 20 אלף דונם של אדמות הכפר חוליקאת, שעליו הוקם המושב חלץ. תושבי הכפר עזבו אותו בעל כורחם במלחמת העצמאות, במהלך המלחמה התנהלו במקום קרבות קשים בין הפלמ"ח וחטיבת גבעתי למצרים שחלקם תועדו בספר “אני פחדן אני" של פוצ'ו. לטענת עורך הדין, הספר הלבן הבריטי מנע ממנו לממש את זכויותיו בקרקע, ושעות ספורות אחרי גילוי הנפט הוא הודיע שהוא מתכוון לפנות לבית המשפט. עוד לפני שהתביעה התבררה, שדה הנפט בחלץ התייבש. 


צילום: משה פרידן

שחר של יום חדש
 

חזרה ליום שישי הגדול בספטמבר 1955. בשעה עשר וחצי בבוקר, אחרי שלא היה אפשר להמשיך לשמור על הסוד, ערך דב יוסף, שר הפיתוח, מסיבת עיתונאים. לצדו היה יקותיאל פדרמן, מייסד שושלת פדרמן, היום מלונאים ויצרני נשק. פדרמן הגיע לארץ כחבר בגרעין של קיבוץ, לא אהב את צורת החיים השיתופית, עבר לעבוד כמלצר בבית קפה בחיפה, יצר קשרים עם חיילי הצי הבריטי שבילו בבית הקפה והחל לספק להם מצרכים. ב–55' הגיעו רווחיו של פדרמן, על פי רישומי מס ההכנסה, ל–40 אלף לירות, פי ארבעה מרווחי סטימצקי למשל. 
 

עשרות עיתונאים מיהרו אל הקריה בתל אביב והיו נרגשים מאוד, על פי הדיווח בעיתון "חרות". דב יוסף החזיק בידו בקבוק מלא בנוזל שחור. זה לא יין, זה נפט, הוא אמר וחייך, “מצאנו נפט בחיק אדמת מולדת. היום נוכל לברך שהחיינו". 
 

שעות ספורות אחר כך נהרו אלפים אל אזור הקידוח, “כולל יחידות צבא על מפקדיהן", נכתב ב"חרות". המונים נוהרים “מי במכונית, מי באופניים, מי אפילו ברגל לאותה גבעה חולית רחוקה בחוליקאת חלץ", נכתב ב"על המשמר". “הכול ביקשו לראות במו עיניהם בפלא הנוזל השחור היקר שפרץ מבטן אדמתה של אותה גבעה מפורסמת. ראיתי מכוניות גדושות נוער בחולצות כחולות שאצו בדרך לחוליקאת, מכוניות צבאיות עמוסות חיילים וחיילות, עיניהם נוצצות משמחה כבושה. יהודים מכל הגילים, צעירים וזקנים ובאים בימים עיניהם מחייכות וקורנות, כל גוום נמשך בחבלי קסם אל הפלא הנובע ממולם. איש הנפט האמריקאי הוא מהיחידים שאינו מאבד עשתונותיו. מה יודע גוי זה ומה הוא מבין ברגשותיהם של יהודים הזוכים לראשונה בנפט שלהם שנובע מאדמתם והוא שייך להם עד סוף כל הדורות".
 

גם הגויים, מסתבר, התלהבו. גיאולוג אמריקאי הכריז שיש שדות נפט בכל אזור החוף וכי גילוים הוא שאלה של זמן. מאמר מערכת ב"ניו יורק טיימס", ארבעה ימים אחרי גילוי הנפט, קבע שהגילוי עשוי להיות “אחת התמורות החשובות ביותר של שנה זו. קידוח הנפט פותח פתח לשיפור במצב המדיני במזרח התיכון ותהיינה לו ללא כל ספק תוצאות מרחיקות לכת. תעשיית הנפט תצעיד את ישראל לקראת עצמאות כלכלית ותתבסס על יסודות איתנים, תשחרר את ישראל מתלותה בהענקות חוץ". 
 

על פי ה"אובזרבר" הבריטי גילוי הנפט יסייע לישראל לעמוד בלחץ מול התביעות לשינוי גבולותיה, השבת הפליטים והסדר מעמדה של ירושלים. פרשנים מדיניים בוושינגטון אמרו שגילוי הנפט יהווה מכה ניצחת לחרם הערבי על ישראל ויהיה אחד הגורמים שיביאו להכרת הערבים במדינת ישראל. רבים אף חזו שישראל לא תזדקק יותר לסיוע האמריקאי, ערכו של הנפט בחלץ יגיע ל־40 מיליון דולרים, כגובה הסיוע האמריקאי. “אם באמת היינו מגלים נפט בכמויות גדולות, המצב באזור היה שונה לגמרי," אומר כרמל, “היה פה שלום ומבחינה כלכלית אין מה לדבר, היינו על הסוס, במקום שנבקש נדבות היו מבקשים נדבות מאיתנו, כולם היו מלקקים לנו".
 

קללת הנפט
 

במדור הכלכלה של "מעריב" ניסו לצנן מעט את ההתלהבות: “יחלוף זמן רב לפני שמציאת הנפט תיתן אותותיה". מאמר מערכת ב"על המשמר" הזהיר מ"קללת הנפט שתגרור התערבות גסה של המדינות האימפריאליסטיות הגדולות והשתלטות יתר של חברות הנפט המונופוליסטיות העולמיות". אבל בעיתון התקשו לשמור על קור רוח ואף דיווחו שרק לפני מספר שבועות בכינוס ברומא שעסק בבעיות נפט “עוד לעגו המומחים הבינלאומיים לישראלים שהודיעו על חידוש הקידוח במקום זה". ואילו מחקר גיאופיזיקלי שתוצאותיו פורסמו ב"מעריב" מצא ששכבת הנפט סביב חלץ נרחבת למדי וכי השדה יפיק כשליש מהתצרוכת הישראלית השנתית. פדרמן אף ניבא ששדה חלץ יספק את רוב התצרוכת השנתית של ישראל.
 

ביום ראשון החגיגות נמשכו בכל הכוח. הקודחים הוזמנו למסיבה בבית מלון על חוף הים באשקלון, אלפים המשיכו לנהור לאזור הקידוח שהוקף בגדר, רבים אספו נפט מערוץ נחל שהקיף את המקום. פועלי בתי הזיקוק בחיפה לחצו זה  לזה ידיים, בתי הזיקוק עבדו אז בתפוקה נמוכה, הפועלים קיוו שגילוי הנפט יגביר את קצב העבודה. "הם שתו לחיים", דיווח "על המשמר", "ובירכו זה את זה בברכה מיוחדת לרגל השנה החדשה: שתהא שנת נפט".
 

הנפט חדר אל כל פיסת חיים. חיים שלמוני שכתב את השיר הידוע "סימונה מדימונה" כתב את "נפט זורם בחוליקאת" שהיה למשך כמה ימים להיט גדול. אפרים קישון במדור "חד גדיא" ב"מעריב" תיאר פגישה דמיונית עם שר האוצר. קישון שאל אם לרגל גילוי הנפט יקצצו בחצי את שיעור מס ההכנסה. לוי אשכול הכחיש כוונה כזו. “אתה יודע כמה עולה לנו כל ילד דפקטיבי? אלף וחמש מאות דולר לשנה כל אחד. ובכל זאת עלינו לטפל בהם, לא כן? ועכשיו תוסיף על כל אלה את העלייה ממרוקו, אלף דולר כל משפחה. מניין לקחת את הכסף? רק ממשלם המסים".
 

 פרסומת ב"הארץ" לתנורים ופתיליות מתוצרת פרידמן השתמשה בגילוי הנפט כדי לעודד רכישה של מוצרי החברה: "הנפט זורם בחוליקאת, תקוותנו שעקרות הבית יוכלו למלא בעתיד הקרוב מיכלי פתיליותיהן ותנוריהן". 
 

במדור הספרים ב"מעריב" פורסמה המלצה מיוחדת בעקבות גילוי הנפט, ספרו של י. הירשהויט, "אילי הנפט היהודים בפולין": “הימים ימי שמחת הנפט בישראל וריחו של הנוזל היקר חודר לכל פינה ופינה, גם לארון הספרים".
 

חודש ונגמר
 

השמחה נמשכה כחודש ימים, מדי יום התפרסמו בעיתונים ידיעות על מצבו של הקידוח: מכונה חדשה הובאה לשדה הנפט; הקידוח הופסק למשך שלושה ימים כדי לאפשר לשכבת המלט בדופנות הבאר להתייבש; שכבת נפט חדשה התגלתה; שאיבת הניסיון החדשה נערכה בנוכחות מנכ"ל משרד האוצר, פנחס ספיר, “השכבה החדשה נחשבת עשירה ביותר ורוויה בנפט רב".
 

אולם די מהר רמת העניין בפלא השחור ירדה, שדה הנפט התגלה כקטן מהתחזיות, והאזרחים עברו להתעניין בחדשות אחרות כמו זו שבאוקטובר חתמה השחקנית הישראלית זיוה שפיר על חוזה עם חברת סרטים בהוליווד, ושצ'כוסלובקיה ומדינות נוספות בגוש המזרחי מכרו למצרים נשק בשווי של מאות מיליוני דולרים, גם כרמל, היום בן 83, התרחק מאסדת הקידוח. הוא עבד בלפידות 35 שנים אבל כבר לא קדח נפט אלא היה אחראי על הבטיחות ושימש כמנהל הדרכה. בשנת 88', כשהוא רק בן 58, הוא פרש לפנסיה מוקדמת, עבר קורס מכונאות רכב - מכוניות היו מקור פרנסה טוב יותר מאשר נפט. הוא התנדב בבית מרקחת באשקלון ולפני כמה חודשים עבר מאשקלון לבית דיור מוגן ברחובות. “המשכנו לחפש נפט", הוא נזכר, “אבל לא מצאנו דברים מבטיחים. בשבילי זאת הייתה אכזבה גדולה, איפה מה שקרה לנו ואיפה החלום".