המוות של מוטי מרגיש לי כאילו התמוטט עלי בית. כאילו אני שוכב איתו בחפירה במלחמה והאויב מכוון אלי את הנשק ופוגע בו.

זו היכרות של 50 שנים, הלכנו ביחד באש ובמים. מוטי היה העורך הראשון של "מבט" והוא גילה אותי כשדר. סיימתי אז את תפקידי כעוזר האישי של מנהל הטלוויזיה. בדיוק ערכו אודישנים לתפקיד שדר מהדורת "מבט". הגעתי מתחום הסרטים התיעודיים ולאחר עשר שנים של עבודה ברדיו.

יצאתי למסדרון וראיתי הרבה אנשים ממתינים לאודישן. מוטי יצא לשם ואמר לי “תיכנס”. אחרי שקראתי טקסט של עמוד הגיעו מחיאות כפיים ומוטי קבע: “תפסיקו לחפש – זה יהיה המגיש”.

מוטי בלט כמנהיג מקצועי. הוא לא היה צריך קול מיוחד או הופעה זוהרת. הוא ידע את כל המקצועות: בימוי, סאטירה ועריכה. באוגוסט 1968, כשהתחלנו, הוא ידע את כל הדברים האלה וגם את תחום ההפקות והסרטים הדוקומנטריים.

מוטי היה הפיבוט של קבוצה, שעד היום די מוליכה – יעקב אחימאיר, ירון לונדון, חיים יבין, דן שילון. החבורה הזאת מושכת. היינו אגודה שרצתה לשנות את פני התקשורת והצליחה. עד אז הכירו רדיו ועיתונות שבחלקה הגדול הייתה מפלגתית. מוטי היה הרוח החיה והמנהיג של הקבוצה. הוא ייזכר כמנהיג הקבוצה הזאת.

הוא הגיע להישגים אדירים – גם כיוצר, כמו ב”ניקוי ראש” ובסרטים שיצר. הוא היה אמיץ, לא חשש להתעמת, גם לא עם הגופים הפוליטיים שמעליו – ההנהלה, הליכוד והמערך. האמנו אז שאנחנו עושים דבר טוב ומביאים דבר חדש.

כשקיבלתי הצעות לעבור לערוץ 2, מוטי ניסה לשכנע אותי להישאר. אחרי כל הניסיונות הוא שאל אותי “תגיד, מאיפה אתה רוצה שתצא הלוויה שלך, מבית היהלומים ברוממה או מקוקה קולה? אתה רוצה לעבור לשידור המסחרי או שתמשיך להאמין בשידור הממלכתי?”

כשאוספים את הכל, מקבלים תמונה של מוטי, שידע להנהיג אותנו בשקט, בטוב לב ובקור רוח.