לכל יהודי שמחת התורה שלו. יש מי שאוהב לרקוד עם ספרי התורה, אחר דווקא מעדיף את הדגל, ויש אלה המתכננים במשך חודשים ארוכים את הקדוש הקהילתי המכובד, וכן הלאה על זו הדרך.
כילד, אהבתי את מנהג העלייה לתורה של כל הנערים לקראת סופה של הפרשה. על מה מדובר? בכל חג מעלים לתורה חמישה אנשים (בניגוד לשבת, שבה מעלים שבעה, ואף מוסיפים לא מעט נספחים לשבעה הללו), ואילו בחג שמחת תורה מעלים את כל מי שנמצא בבית הכנסת. אם נחשוב כי מדובר ביותר ממאה אנשים, נבין שזה יכול לקחת המון זמן.
כדי שיוכלו להספיק להעלות את כל הקהל במהירות, בטרם תשקע החמה, מתפצלת הקריאה למספר אתרים. אף על פי שבדרך כלל לא מעלים ילדים מתחת לגיל בר מצווה, בחג הזה לא מקפידים בדבר ומאפשרים גם לילדים צעירים לעלות לתורה. אולם מה יעשו כל הזאטוטים שאינם יכולים לברך לבדם?
אחרי שתמו כל הקריאות המפוצלות, מתכנסת הקהילה כולה לקריאת הפסוקים האחרונים, ובה יכבדו את החתנים לסיים את התורה. עוד לפני סיום התורה נוצרה עליית “כל הנערים”, ובה מכבדים את אחד מחשובי הקהילה לעלות עם כל הילדים.
מניפים טלית גדולה מעל העולה וכל הילדים שאיתו, ואחר כך הוא מברך, והילדים עונים אחריו. בסופה של עלייה זו אומרים את הפסוק מ”ברכת יעקב”: “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי”, וזורקים הרבה סוכריות לשמחת לבם של הילדים.
כדי שיוכלו להספיק להעלות את כל הקהל במהירות, בטרם תשקע החמה, מתפצלת הקריאה למספר אתרים. אף על פי שבדרך כלל לא מעלים ילדים מתחת לגיל בר מצווה, בחג הזה לא מקפידים בדבר ומאפשרים גם לילדים צעירים לעלות לתורה. אולם מה יעשו כל הזאטוטים שאינם יכולים לברך לבדם?
אחרי שתמו כל הקריאות המפוצלות, מתכנסת הקהילה כולה לקריאת הפסוקים האחרונים, ובה יכבדו את החתנים לסיים את התורה. עוד לפני סיום התורה נוצרה עליית “כל הנערים”, ובה מכבדים את אחד מחשובי הקהילה לעלות עם כל הילדים.
מניפים טלית גדולה מעל העולה וכל הילדים שאיתו, ואחר כך הוא מברך, והילדים עונים אחריו. בסופה של עלייה זו אומרים את הפסוק מ”ברכת יעקב”: “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי”, וזורקים הרבה סוכריות לשמחת לבם של הילדים.
כילד קטן, אני זוכר כי עלייה זאת הייתה חשובה מאוד בעיני. היא נתנה לי את ההרגשה שאני שייך למשהו של הגדולים. אני זוכר את אחד המבוגרים מרים אותי על ידיו הגדולות ומאפשר לי לראות את אותיות התורה מקרוב. זה היה נחשב לדבר מאוד מיוחד ועוצמתי.
במבט עמוק יותר אני חושב לעצמי כמה אור וחוכמה יש במנהגי העם היהודי, שידע להבטיח כי הילדים הקטנים, שהם מושא התקוות והמאוויים של הדור הבוגר, יוכלו להתחבר אל המתרחש בבתי הכנסת ללא כל מחיצות, חרף המגבלות ההלכתיות והחברתיות המונעות זאת מהם, לכאורה. כמה חבל לנו שרבים בחברה הישראלית מכירים את חג שמחת תורה רק דרך ההקפות השניות הנערכות בסופו של חג, וכתוצאה מכך מפספסים את אחד המנהגים המיוחדים המעצבים את אופיו של היום.
חכמינו אמרו כי הפסוק הראשון שאותו צריך ללמד ילד מרגע שמתחיל לדבר הוא: “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. התורה היא מורשה של כולנו, וכמה נכון יהיה להתאמץ להפוך את עליית כל הנערים לעלייה של החברה הישראלית כולה.
הרב דוד סתיו הוא רב היישוב שוהם ויושב ראש ארגון “צהר״