הקשר האמיץ בין משפחת תורם האיברים היהודי למשפחת המושתל הדרוזי

“הוא לקה בדום לב אחרי התקף אפילפטי”, מספרת תמר. “בסביבות גיל 18 הוא החל להתעלף למרות שהוא היה בריא לכל דבר, ולקח זמן עד שאבחנו שמדובר באפילפסיה. זה לא העיב על החיים שלו, אבל כן היה חלק מהם. הוא התעקש להתנדב לצבא, ואחרי שנה של התכתבויות מולם גייסו אותו בתור מש”ק מודיעין לחיל האוויר, והוא עשה שם עבודה מעולה”. 
 

מיכה המשיך בהתעקשותו להיות כמו כולם, וכשסיים את שירותו הצבאי החל ללמוד בבית הספר למוזיקה “מזמור”. “בכל פעם שהוא היה מקבל התקף בצבא, הוא היה מתקשר מיד להרגיע אותנו”, אביו מספר. “היו מפנים אותו לבית חולים, והוא היה אומר שהוא בכלל לא צריך להתפנות. כל פעם היינו מקבלים טלפון מתנצל בשעות הלילה או לפנות בוקר. זה הפך לחלק מהשגרה”. 
 

לכן כמה חודשים אחרי שהתחיל את לימודיו ב”מזמור”, כשהטלפון צלצל בשלוש בלילה, לא נרשמה פאניקה בבית. “זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל התקף בבית הספר, ששימש גם כפנימייה”, מספר האב. “על קו הטלפון אומנם היו החברים שלו שאמרו לי שהיו למיכה פרכוסים והוא בבית חולים, אבל ידעתי שעוד כמה דקות הוא יתקשר בעצמו להרגיע אותי”. 
 

“אני בכלל המשכתי לישון”, מוסיפה האם, “ואז הגיעה השכנה ואמרה לי שהפעם זה כנראה יותר רציני. רק כשהגענו לבית החולים הבנתי שהפעם כבר אף אחד לא יגיד לנו שאפשר להירגע”. 
 

חמישה ימים ישבו בני המשפחה ליד מיטתו, עד שהגיעה הבשורה המרה על מותו. “הוא היה בין חיים למוות”, נזכרת תמר. “הגענו למחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים קפלן. הוא היה מורדם ומונשם, אבל יחד איתו שרנו את מזמורי שבת המלכה, וזה גרם לנו להרגיש שהוא נפרד בצורה טובה. במקום החרדות מילאנו את החדר במוזיקה ובשירים שהוא אהב”.

בינתיים ההכנות בסוכה בעיצומן, המטבח אפוף ריחות, ותמר מטילה משימות על ארבעת ילדיה המתרוצצים בבית, לקראת המפגש הראשון והמיוחד בסוכה עם אורחיהם: ואסף רבאח ודניאל לוי, שבגופם הושתלו איבריו של מיכה שנתרמו לאחר מותו. 

"קיבלנו שתי מתנות. אחת מאלוהים ואחת ממשפחת קירשנבוים", מפגש המשפחות. צילום: אריאל בשור

מאז המוות בני משפחתו של מיכה נאחזים בכל מילה שכתב ומנסים לדלות ממנה עוד מסר אחרון ממנו. כבר כשתלו את מודעות האבל ביישוב, העדיפו להחליף את השחור־לבן בצבע, ובמקום להשתמש בתמונת פנים רצינית, הם העדיפו תמונות שלו רוקד וצוחק. “בגדול, אנשים זה הדבר שאני הכי אוהב”, היה הסטטוס האחרון שפרסם מיכה בפייסבוק. כל זה הפך עבורם את ההחלטה על תרומת איבריו לפשוטה יותר, בידיעה שמותו הכואב יעשה טוב לאחרים. 
 

“מיכה היה חתום על כרטיס אדי”, מספרת תמר. “הוא קיבל את ההחלטה הזאת לבד ועשה את הצעד בלי לספר לנו. הוא היה עצמאי. אני גיליתי את זה כי עבדתי באותה תקופה בדואר, ואז מסרו לי את החבילה בשבילו שם. קיבלתי אותה ברגשות מעורבים – מצד אחד הייתי גאה בו שעשה את זה, ומצד שני - כאמא, לקבל כרטיס על שם הבן שלך שאומר מה יקרה אם וכאשר ימות - זה הבהיל אותי. המחשבה שהוא יצטרך להשתמש בזה יום אחד צמררה אותי. הנחתי לו את זה על השולחן כשלא היה בחדר ולא דיברנו על זה אף פעם. לכן כשהרופאים ניגשו אלינו לא הייתה התלבטות. אם המקרה הנוראי הזה יכול להועיל לאחרים שנלחמים על חייהם או על חיי ילדיהם, צריך לעשות את זה, אבל עזרה לי מאוד הידיעה שזה גם הרצון של מיכה”. 
 

מגופו נלקחו הלב, הכבד, שתי הכליות, הלבלב והקרניות, והם הצילו את חייהם של ארבעה בני אדם. בחלוף כמה חודשים מהתרומה החלו להגיע למשפחת קירשנבוים מכתבי התודה. “אני פונה אליכם בתודה גדולה ויישר כוח ומרשה לעצמי להוסיף את המשפט מהמשנה ‘כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו’”, כתב להם דניאל לוי, 67, מהמושב מעונה בגליל המערבי, שקיבל את הכבד של מיכה וביקש להיפגש עם בני המשפחה או לפחות לקבל פרטים במכתב על התורם. “מה הוא אהב, האם היו לו תחביבים, האם אהב לטייל, פרחים, צמחים, ספורט, כל דבר שתרצו”, פירט. 
 

במכתב התודה השני הופיע ציטוט דומה מהמשנה, אך לצדו גם ציטוט בערבית מהקוראן. “ראיתי שעל המכתב חתום ‘ואסף’”, מספרת תמר. “בהתחלה חשבתי שהכוונה לאסף, אבל כשקראתי את התוכן הבנתי שמדובר בשם דרוזי”. 
 

“הרבה אנשים הורגים בעולם, אבל מעטים אלו שמקיימים את מצוות אלוהים”, כתבו במכתב ואסף רבאח, 22, שקיבל את לבו של מיכה, ואביו אבו אל־עבד מהיישוב הדרוזי חורפיש. “מה שנתתם זה לא מתנה כי אי אפשר להשיג את זה בסופרמרקט או בקניון וזה לא נקנה בכסף או זהב. נתתם חיים, וחיים לא נמדדים כמו היגון שלכם, שאי אפשר להשוות לשום דבר. דבר אחד ינחם אתכם: על האיבר שקיבלנו נשמור כדי שיישאר בחיים, תראו בבן שלנו את הבן שלכם”. זמן קצר לאחר מכן הזמינה משפחת קירשנבוים לסוכה את שתי המשפחות.
 

כשאחד הילדים נכנס לסוכה ומכריז שהאורחים מגיעים, תמר יוצאת להמתין בפתח הבית עם שאר בני המשפחה. “שתי המשפחות מגיעות יחד מאזור הצפון”, היא מספרת. “ביום הבחירות, כחודש אחרי שמיכה נפטר, לאחר שהצבעתי החלטתי לקחת רכבת ממודיעין לנהריה, סתם, לבד. אף פעם לא נסעתי לשם, וסתם טיילתי בעיר. כולם שאלו אותי מה קרה ולא הייתה לי תשובה. זה היה פשוט דחף. כשהכרתי את המשפחות הבנתי ששתיהן גרות באזור, לא רחוק זו מזו, והן עשו את הדרך ההפוכה למרכז כשעברו את ההשתלות. בדיעבד הבנתי שכנראה חיפשתי את הקרבה אל מה שנותר ממיכה”.

“האמונה נשארה”
 

ראשונים נכנסים לסוכה ואסף ומשפחתו, ומבוכה נרשמת באוויר. אפילו תמר מלאת המילים נותרת שקטה. בתחילה הדעת מוסחת אל ג’ריקן גדול מלא שמן זית שאחד האחים סוחב. “כשאמרתם שתביאו שמן זית דמיינתי בקבוק קטן. יש פה לכל השנה”, תמר צוחקת, ועבד, אחיו הגדול של ואסף, מיד מבטיח: “נביא אחד כזה מעכשיו כל שנה”. 
 

“אני תכף אבכה פה”, אומרת תמר בקול סדוק לאחר שגם משפחת לוי, שעמה כבר נפגשו בעבר, מגיעה לסוכה. שיחת החולין במהרה עוברת לנושא המשותף לכולם – מיכה.

“נו, כבר יש לך שנינויות כמוהו? אתה כותב?” שואלת תמר את ואסף, מחפשת נקודות להשוואה. ויש לא מעט. הצעיר, כמעט בן גילו של מיכה, התנדנד גם הוא בשנה האחרונה בין חיים למוות לאחר שלקה בדום לב. 
 

“כשהוא היה בן 20 התחילו לו פתאום קשיי שינה והוא היה סובל מקוצר נשימה”, מספר אבו אל־עבד. “לקחנו אותו לבדיקות והתברר שהוא סובל מאי ספיקת לב. הוחלט להשתיל לו לב מלאכותי שיעזור ללב שלו להתאושש. אחרי שלושה חודשים חשבו שאפשר להוציא את הקוצב, אבל לפני שהספיקו, שבועיים לאחר מכן, הוא לקה בדום לב. הרופאים אמרו שכדי להמשיך לחיות הוא חייב השתלה של לב אמיתי”. 
 

חודשיים לאחר מכן הגיע הטלפון המרגש. “התקשרו משיבא ואמרו שמצאו תורם”, מספר ואסף. “קיבלתי את הבשורה בדמעות וישר הודעתי לכל המשפחה”. 

“אין לתאר במילים את מה שהרגשנו”, אומר עבד, האח. “מצד אחד זה מעורר המון תקוות ומנגד עוד 
 

מוקדם לגמרי לשמוח, כי יכול להיות שהלב לא יתאים או שמשהו ישתבש. זה מלווה גם בהרבה פחד. במשך 12 שעות הוא עבר בדיקות וניתוח, ואנחנו חיכינו לו ליד החדר. ההשתלה עברה בהצלחה וחשבנו שהכל הסתדר, אבל אז קשיי הנשימה חזרו ובמהרה התברר שהוא חטף חיידק ולקה בזיהום. הרופאים העדיפו להרדים ולהנשים אותו כדי להגדיל את הסיכויים שהגוף יצליח בכל זאת לקלוט את הלב. למעלה מחודש הוא היה מחוסר הכרה ובסכנת חיים. זה שיבש הכל בבית, טיפסנו על הקירות, אבל האמונה נשארה. כשהרופאים החליטו לנסות להעיר אותו, זה הצליח. הוא נזקק לעוד חודשים של שיקום אחרי שגופו היה מושבת לתקופה, ומשם שוחרר כמו חדש”. 
 

“קיבלנו שתי מתנות”, מוסיף האב אבו אל־עבד, “אחת מאלוהים והשנייה ממשפחת קירשנבוים. כשחזרנו הביתה שלחנו להם את המכתב. לא היו לנו מילים שיתארו את גודל התודה שלנו, אבל ניסינו למצוא בכל זאת. זה תהליך עדין ורגיש כי אתה לא יודע מה קורה בצד השני ואם הם מעוניינים בחיבור, אבל לשמחתנו שני הצדדים יצרו פה קשר וכעת מרגש מאוד להיות פה”.

"למעלה מחודש הוא היה מחוסר הכרה ובסכנת חיים", ואסף. צילום: אריאל בשור

“יש לנו חברים יהודים ואנחנו רגילים לאורח חייהם כבר”, מספר האב אבו אל־עבד. “בהתחלה השונות הייתה לנו מוזרה, אבל מהר מאוד הבנו שמדובר במשפחה ערכית ומדהימה”, מודה תמר. כבר בשיחת הטלפון הראשונה אבו אל־עבד שאל אותי אם אני מכירה את משה, כי הם הבנים של חותנו יתרו, וזה מיד גישר על הפער”. 

“בפעם הראשונה שנפגשנו אצלי, הגעתי לאסוף אותם מהרכבת”, מספר לוי על פגישתו הראשונה עם משפחת קירשנבוים. “עד אז רק דיברנו 

בטלפון, אבל בזמן שהמתנתי להם התחלתי לדמיין את תמונתם בראשי וברגע שהם יצאו מהתחנה, ישר ידעתי שזה הם. נקשרנו מיד”.
 

לוי נפצע במלחמת יום הכיפורים בעת שלחם בחיל התותחנים. ידו ספגה פגיעה קשה, רסיסים נוספים שרטו את גופו, והוא נזקק ל־15 ניתוחים כדי להציל את היד וקיבל מנות דם רבות. רק 20 שנה לאחר מכן, בבדיקה שגרתית שיזם משרד הביטחון, התברר כי אחת ממנות הדם שקיבל הייתה נגועה בהפטיטיס סי, וכך הוא נדבק במחלה הקשה. “באותה תקופה עוד לא הייתה מודעות לאיך המחלה עוברת, אז לא בדקו אם המנות נקיות מהנגיף”, הוא מספר.

“היו גם המון פצועים. שניים שלחמו לצדי נהרגו וחבר נוסף נפצע. אפשר להגיד שחצי מהסוללה שלנו נפגעה. בגלל הזמן הרב שחלף עד שגילו את זה אצלי כבר סחבתי שחמת קשה בכבד. הצלחתי לחיות איתה עוד כ־15 שנה, אבל לפני שלוש שנים זה התפתח לסרטן שהתקדם במהירות. בסוף 2013 נכנסתי לרשימת ההשתלות. בהתחלה ניסו טיפולים אחרים במקביל, אבל בסוף הבינו שאין ברירה.

"בגלל הקריטיות הקפיצו אותי לראש התור. כל חיי עבדתי וטיילתי, ארבעה חודשים קודם לכן טיפסתי על המון בלאן, ופתאום הודיעו לו שאני צריך להיות מושבת, לחכות במנוחה. לא האמנתי שזה קורה לי. חשבתי שזה הסוף. כבר עשיתי את כל הסידורים האחרונים והתחלתי לקבל את הרעיון די בשלווה. פעמיים קראו לי להשתלה וברגע האחרון משהו השתבש, פעם אחת הכבד לא התאים, בפעם אחרת מישהו אחר היה חייב לקבל קודם. כשהטלפון צלצל בפעם השלישית כבר לא נשארה לי הרבה תקווה. האחות האחראית אמרה לי עוד לפני שהזדהתה: ‘הפעם הכבד מיועד רק לך, אתה הולך לקבל אותו’. עברתי את הניתוח המסובך ואחריו הייתי מאושפז במשך שבועיים, אבל ההתאוששות הייתה מהירה וזה הצליח”. 
 

לאחר התאוששותו של לוי, התעוררה הסקרנות בבני משפחתו, שרצו לקבל פרטים על זהותו של מי שהציל את חיי יקירם. “עוד בבית החולים רצינו להבין מי התורם, אבל סירבו לגלות לנו”, מספרת אשתו אתי. “אמרו שצריך לשלוח מכתב, ואם המשפחה מעוניינת - היא יוצרת קשר. הייתה איתי בחדר ההמתנה בחורה בת 36, שלפני שש שנים עברה השתלה. שאלתי אותה אם פגשה את משפחת התורם, והיא אמרה שמאוד רצתה, אבל הם לא הסכימו, ויש הרבה כאלה”.
 

לוי בכל זאת כתב מכתב וכמה חודשים לאחר מכן, כשכבר שכח מקיומו, קיבל שיחה מפתיעה. “ישבתי עם הרופא, אז עניתי ואמרתי שאני לא יכול לדבר”, הוא מספר, “אבל שנייה לפני שניתקתי שאלתי מי מדברת, וברגע שתמר הזדהתה - התנצלתי ועזבתי את החדר כדי לשוחח איתה. הכרתי משפחה מדהימה. נפגשנו בערך שלושה חודשים אחרי מותו של מיכה וההשתלה. אני בטוח שהם עוד בכו בלילות, אבל כשהם היו אצלנו, הם לא נתנו לנו להרגיש את האבל והצער. ישבנו שעות שעברו כמו דקות, ועכשיו כיף גדול להיפגש שוב. גם נפגשנו קודם עם משפחתו של ואסף. אז ואסף התקשה לדבר, ואני אמרתי לו ששנינו עברנו באותו יום מצב של או שנחיה או שנמות. אמרתי לו שאנחנו נושאים איברים מאותו אדם, אז המשותף הזה הופך אותנו למעין אחים, והוא הנהן. הקשרים קרו ברגע. חבל לי מאוד שבשביל זה משפחת קירשנבוים הייתה צריכה לאבד את בנה, אבל אני שמח שהחיים הפגישו בינינו”. 

תמר ובתה בשיט של המרכז להשתלות. צילום: דבורה שרר

“אין מתנה שתשתווה למה שהענקתם לנו”, מסכמות שתי המשפחות בסיומו של המפגש, ובכל זאת על שולחן הסלון מונחות שקיות רבות, בכל אחת מהן מתנה למשפחת קירשנבוים: סרוויס של כלים, פמוטים לנרות, שעון ובגדים. “משתלם העסק”, תמר צוחקת, וכולם כבר מדברים על מפגש נוסף, הפעם בבית משפחת רבאח. 
 

יממה לאחר המפגש המרגש השתתפה משפחת קירשנבוים במשט החיים "בדרך הים" במרינה בהרצליה, ביוזמת המרכז הלאומי להשתלות, שהוקדש לקידום נושא תרומות האיברים בישראל ועידוד חתימה על כרטיס אדי. במפגש השתתפו משפחות שתרמו איברים ומשפחות מושתלים. 
 

שני המושתלים הנוספים שקיבלו את איבריו של מיכה, עדיין לא פגשו את המשפחה, אבל בני משפחת קירשנבוים צופים כי בהמשך יתרחשו היכרויות נוספות. “יצרנו קשר, אבל בינתיים הסתפקנו בשיחות טלפון או מכתבים”, מספרת תמר. “

את הכליה והלבלב קיבל בחור בשם כפיר שבדיוק מתחתן ומתחיל ללמוד. קבענו שנשוחח אחרי החגים ונתאם פגישה. את הכליה השנייה קיבל תושב אחת מהקריות. משם המשפחה אנחנו מנחשים שהוא אתיופי, וגם איתו אנו מצפים להיפגש. חשוב לנו להכיר את כולם. מבחינתנו זאת ההנצחה הכי טובה למיכה, הוא ממשיך לחיות באנשים אחרים. כשהיינו בהלוויה התנחמנו בזה שהם בדיוק מקבלים את הבשורה שחייהם ניצלו, וזה הועיל. אנחנו כל הזמן מחפשים את האחיזה בחיים, אם זה ביצירות שלו שעוד קיימות ואם באלה שבזכותו עוד איתנו”.  

ד"ר תמר אשכנזי

המרכז הלאומי להשתלות שומר על קשר עם משפחות תורמי האיברים והרקמות לאורך השנים. בני המשפחות מתנדבים לתת הרצאות בפני סטודנטים לרפואה, תלמידי בית ספר ועוד, מתנדבים להחתים את הציבור על כרטיס אדי, מפרסמים סיפורים אישיים בפייסבוק ומנציחים את יקיריהם באתר האינטרנט של משרד הבריאות.
 

קרוב ל־20 שנה מתקיימות קבוצות תמיכה בצפון, במרכז ובדרום. הקבוצות  נפגשות  אחת לחודש ועוסקות במגוון תכנים הקשורים באבל ובהתאבלות. ישנן משפחות המגיעות למפגשים כבר 15 שנה ויותר באופן רצוף. המפגשים מעניקים מענה לקשיים רגשיים, לחוויות ייחודיות, להתנהלות באירועים משמעותיים, וכן תורמים להעצמה אישית, ליצירת משמעות ולצמיחה אישית.
 

כמו כן, מתקיימים אירועים מיוחדים לבני המשפחות, כמו הדלקת נר חנוכה בחברת כל בני המשפחה, כשתמונת היקיר שאיבדו ניצבת ליד החנוכייה, קבלת הוקרה במעמד נשיא המדינה ועוד.
 

 לקשר בין משפחות התורמים למושתלים פנים רבות. חלקם יוצרים קשרים וחלקם רוצים רק לדעת שההשתלות עברו בהצלחה. בין מבקשי הקשר תיתכן התכתבות ראשונית שיהיה לה גם המשך במפגש. המפגש הראשון יכול לספק את הצורך וההמשך לא יתקיים כלל או יתקיים ברמה של טלפונים בחגים וביום השנה, וייתכן שתיווצר כימיה ויימשכו קשרים של שנים עם מפגשים משפחתיים ביום השנה לתורם ועוד. קשר עם המושתלים יכול לספק משמעות גדולה למשפחה שתרמה, אך אין זה מתאים לכולן.