החיים בצלו ההולך וגדל של הפחד הם כמו הליכה עם מסמר נעוץ בישבן. אתה הולך, אתה ממשיך לצעוד, אתה עושה את כל הפעולות היומיומיות שאתה מורגל בהן, אבל המסמר הזה לא נותן לך מנוח. מדי פעם הוא גם מדמם.
תחת שלטון הטרור והפחד, כל אחד הופך לחשוד מיידי וזה הדבר הנורא. בסופרמרקט, במונית, ברחוב. “תראי, מסכן מוסטפא”, אמרה לי אתמול חברה, “מחפש עבודה בנרות. מהרגע שהבלגן הזה התחיל היו לו מלא ביטולים. יהודים מפחדים. עכשיו הוא אצלי, מסייד את המטבח”. מוסטפא, מצד שני, מספר לה בשקט בשקט שהוא מפחד ללכת ברחובות. “יש נערים ששואלים אותי מה השעה. אם הם שומעים מבטא ערבי, הם ישר דופקים לי מכות”. “באמת מסכן”, היא אומרת, “אני מקווה שלא ישתגע וישלוף עלי איזו סכין. בכל זאת, ערבי”.
המסמר מהישבן במערכה הראשונה, פרט לכך שהוא מציק בכל רגע נתון, הופך לחברו הטוב של האדם המבוהל. אם יפסיק להציק, האדם המפוחד יפסיק לפחד, ואז יאבד מערנותו. בישראל של שנת 2015 הורים מפחדים לתת לילדים שלהם לצאת החוצה, לחזור ברגל הביתה מבית הספר, ללכת לחוגים או לצאת לגן השעשועים. גם ביקור בפח האשפה הסמוך לא ממש בא בחשבון, כי לכו תדעו מהיכן תיפתח הרעה. הורים לחיילים לא יכולים לעצום עין. מילואימניקים יושבים דרוכים. זקנים מוצפים בזיכרונות מהסוג הכי מחורבן.
“היסטרית”, יגידו האמיצים. “אל תראו להם פחד!” יגידו המיליטנטים. הפוליטיקאים, מצדם, ימשיכו להמליץ לנו בעזות מצח לשמור על שגרת חיינו “אבל תוך שמירה על ערנות”. זאת בזמן שהם נוסעים ברכב מצוחצח והמאבטחים שאנחנו ממנים להם מכספנו הטוב מסוככים עליהם.
בישראל 2015 הפחד הוא לא רק מפני מה שקורה ברחוב כאן ועכשיו. הפחד הוא מפני המחר. ואם רוצים להרוג מישהו, שייקחו לו את המחר.