לרבים הידיעה נראתה מפתיעה בימים מטורפים אלה. שניים מתושבי אבו גוש היו ביום שני השבוע בין אלה שהשתלטו על המחבל שהשתולל בקו 185, שעשה דרכו לירושלים. שני ערבים השתלטו על ערבי כדי שלא יפגע ביהודים.

רק שאבו גוש הוא כפר שכל חייו חי בצד, בשקט, מנסה בכל כוחו לשמור על חיי שכנות תקינים. זה מתבטא ביחסי חברות ובחומוסיות מלאות בסופי שבוע. אף אחד שם לא רוצה שהסטטוס קוו ישתנה.

“אנחנו ישראלים יותר מישראלים”, הסביר לי וואליד ג’אבר כשסיירנו אתמול במרכז הכפר. “אין לנו ארץ אחרת. אנחנו לא נוכל לחיות שעה אחת תחת שלטון ערבי. הגורל שלי הוא כמו הגורל שלך. מכיתה א’ לימדו אותנו לשמור על המדינה כמו על הצלחת שאתה אוכל ממנה, וביקשו שלא נירק לתוכה”.

רק שג'אבר היה חייב שלשום לדווח שתעודת הזהות הכחולה שלו אבדה. הוא ניגש למגרש הרוסים בירושלים, ובדרך שוחח בסלולרי עם אשתו, בערבית כמובן. לדבריו שני צעירים הגיעו מולו וריססו את פניו בגז מדמיע.

באחד המשרדים הסמוכים מיהרו לטפל בו כשאמר להם שהוא מאבו גוש. הישראלים התנצלו ואמרו שזאת באמת בושה וחרפה, כולם מכירים את הכפר כידידותי. חבל.

"אין לנו ארץ אחרת. לא נוכל לחיות שעה אחת תחת שלטון ערבי". אבו גוש, אתמול

אנחנו באותה סירה

ממש חבל. אבו גוש כמעט ריק מאז פרוץ הסערה. בקושי מגיעים הקליינטים שבדרך כלל מציפים את המקום. אתמול פגשנו את ג’ולי ויינינגר שהגיעה מירושלים עם נכדה למסעדה הלבנונית הפופולרית.

“אני תמיד עוצרת כאן, אפילו לא חשבתי אם זה מסוכן”, סיפרה. “לא שמעתי שתושבי הכפר סייעו בהגנה על נוסעי האוטובוס, אבל זה לא מפתיע אותי, הייתי מצפה מהם. אבו גוש זה חלק משגרת החיים שלנו”.

ויינינגר הייתה בודדה מול בעלי עסקים ששיוועו לקליינטים, אבל מתברר שגם הם, למרות הקשרים והחברויות, מסרבים לעלות לירושלים הסמוכה.

“אתמול הבן שלי נחתך בראש”, סיפר עבדל רחמן בהא, הבעלים של מסעדת “אבו סעיד המקורי”. “עשיתי שמיניות באוויר על מנת לא להגיע למרפאה בירושלים. לא רציתי להגיע למצב של חיכוך, אבל קופת חולים המקומית הייתה סגורה. ביקשתי טובה מנהג אמבולנס בכפר שאמר ‘אתה חייב לתפור’.

נסעתי למבשרת ציון, שם אמרו שאין ברירה, חייבים להגיע לירושלים. לא רציתי להיות בסיטואציה של לך תשכנע שאתה מאבו גוש. זה מתח מעורבב בשנאה מהולה בהיסטריה, ויש כתובת - הפוליטיקאים. המצב הזה מתאים למפלגות הימין, למנהיגים בגדה ולחברי הכנסת הערבים. זה עוד כמה מנדטים”.

קשה לך בגלל שהעסק הריק?
“עסקים זה חשוב, אבל מה שמעניין אותנו זה להרגיע. כל אחד מהצד שלו. אנחנו פה מאז ומתמיד. חיים, סוחרים, נפגשים. אין ברירה לכל ערביי ישראל, כולל תושבי מזרח ירושלים. רק לחיות אחד ליד השני, אפילו לעזור, כי האדמה היא אותה אדמה. מדינת ישראל היא עובדה קיימת, מדינה מסודרת. אתה לא יכול ללכת כל הזמן עם ראש בקיר”.

אתה יכול להבין את המצוקה של אחיך?
“אני יכול להזדהות עם מצוקות, זה כן, אבל לא עם המעשים. אין שפוי אחד שמזדהה עם רצח של אנשים חפים מפשע. מתפלאים על העובדה שחבר’ה מאבו גוש השתלטו על הבחור באוטובוס. הם הגנו על החיים שלהם, כי מי שבא לדקור לא יודע את מי הוא דוקר - ערבי, נוצרי או יהודי. יש לו מטרה בראש”.

“עסקים זה חשוב, אבל מה שמעניין אותנו זה להרגיע". עבדל רחמן בהא. צילום: דני מרון

חאזם עבדל רחמן, הספר במרכז, מכיר היטב את רסאן שנאבק במחבל, ומספר שהבחור קצת הוריד פרופיל. בכל זאת הוא משרת במשטרה וילדיו לומדים בבית ספר ערבי באזור.

“אם הייתי באוטובוס הייתי עושה את אותו דבר”, הוא משוכנע. “אנחנו באותה סירה. הבן שלי לומד בתיכון בויאר בירושלים. אתמול חבר ממבשרת ציון שאל ‘אתה רוצה שאחזיר אותו הביתה?’. תמיד אלה היו יחסי שכנות טובה עם האזור, אולי בגלל המיקום הגיאוגרפי, אבל איפה שהדת נכנסת מתחילות הבעיות. תוציא את הדתיים, והאנשים הרגילים יחיו בסבבה. אני אספר לך מקרה לא נעים שהבן שלי עבר. הוא נפגש לא מזמן בירושלים עם ארבע בנות מקריית אתא שהכיר בגדנ”ע. פתאום ניגשו אליו אנשי להב”ה, שאלו ‘אתה ערבי?’. מה הוא יכול היה לענות? הם הקיפו אותו וזה היה מעמד קשה. הבנות עזרו לו לצאת מזה. דברים כאלה לא היו פעם”.

הקשר שלנו חזק

כשמדברים על הנושא הדתי יש באבו גוש אנשים שזזים בחוסר נוחות. המסגד הגדול הסמוך מסמל את הקרבה לדת, אבל יש גם כאלה שמסרבים לשתוק מול ההקצנה.

דאוד איברהים, אבו דאוד מחנות הממתקים, עוד ניסה להשתיק את שאריף איברהים ואמר לו שיכולים לעשות לו משהו, אבל איברהים ביקש שנקליט: “כל הבלגן בגלל אל־אקצה. למה לא מחלקים אותו לשניים? לקחת את הראש של הערבים ולהגיד ‘זה שלך’ ולתת ליהודי ‘זה שלך’. אני קם כל בוקר ואומר ברוך השם שאני חי במדינת ישראל. כל מי שמדבר אחרת אלה קנאים שרוצים לכבוש את העולם. אני לא מתפלל באל־אקצה רק בגלל הדברים האלה, כי כל מי שמרים סכין הוא לא שאהיד, אלא מחבל. מהמצב עכשיו כולם מפסידים, גם הערבים וגם היהודים”.

דאוד איברהים מהממתקים לקח אותנו אליו לחנות. שם שתי כוסות קפה שחור על השולחן, עוגיות מעמול עליהן, סיפר שהן הטובות בארץ, ואחרי סיום הטקס נאנח. “זה לא טוב, האווירה לא טובה", הוא אומר. "תראה כמה ריק פה. ככה אי אפשר לחיות. זה לא טוב לשני הצדדים, ואצלנו בכפר לא אוהבים בלגן. כל החיים חיינו בשלום, 70 שנה לא היו בעיות.אפילו לפני קום המדינה, בזמן העליות, עזרנו. אני לא גדלתי על שנאת יהודים, תמיד ידענו לשמור על האמצע”.

"תראה כמה ריק פה. ככה אי אפשר לחיות. זה לא טוב לשני הצדדים". צילום: דני מרון

רק שבימים כאלה לא רק היהודים שומרים מרחק, גם הקיצונים בצד השני לא מחבקים את הכפר. “אני לא אוהב את האנשים בעיר העתיקה”, הודה שאדי איברהים, האחיין של דאוד, שמוכר מיץ רימונים ממול. “יצאנו אני וחבר לראות מה קורה שם והתנפלו על החבר עשרים איש עם מכות ואגרופים. רצתי לחיילים ואמרתי ‘תעזרו, זה אזרח ישראלי’. מפחיד להסתובב היום בירושלים. הערבי חושב שאנחנו יהודים, ואילו אתם חושבים שאנחנו ערבים ממזרח העיר. לא מתאים לנו”.

מה עם מסגד אל־אקצה?
“מה איתו? יש לנו מסגד כאן. מאבו גוש לא הולכים לעיר העתיקה, כי שונאים אותנו. יש לנו אנשי משטרה וצעירים שמתגייסים לצבא. אנחנו זה לא הם”.

איברהים, שחנות הממתקים שלו פועלת כבר 23 שנים, כך לפחות מעיד השלט, אומר שגם בזמן האינתיפאדה המצב לא היה כל כך קשה. עכשיו השטח מת לחלוטין, לא מחרימים, פשוט מפחדים - ובלי סיבה.

אבו גוש הוא כפר המונה 6,600 תושבים וסובל מהמניה דיפרסיה ששולטת מאז ומתמיד במדינה. במהלך מלחמת העצמאות הוא היה הכפר היחידי בפרוזדור ירושלים ששמר על ניטרליות וסייע ללוחמים היהודים ולחיילי צה”ל, אבל גם זה לא עזר, ובסיום הלחימה חלק מתושביו גורשו.

“אנחנו כפר יחיד ומיוחד בכל העולם”, אומר וואליד ג’אבר בן ה־57, אב לחמישה. “אני נולדתי במדינת ישראל, זה מה שאני מכיר ואת זה אני מספר לילדי שמספרים לנכדי, ושום דבר לא ישנה את הקשר החזק הזה”.