כ־20 שנה שאני חיה בפסגת זאב. כאן גידלתי את שלושת ילדי. זו הייתה שכונה צעירה ומבטיחה: מבין השכונות החדשות שנבנו סביב העיר, כמו גילה, ארמון הנציב ורמות, פסגת זאב נראתה לנו אפשרות נהדרת. כמו רבים אחרים באנו לנסות, ונשארנו.
מה שבשביל אנשים רבים הוא בגדר שמות זרים של כפרים ערביים, עבורי הוא בלתי נפרד מהחיים: ממערב שועפאט ובית חנינא, ומדרום מחנה הפליטים שועפאט וענאתא.
בימים טובים יותר, זה יכול היה להיות בסיס לתקווה. בימים קשים, כמו הימים האחרונים, התחושה היא שהכל עדין מאוד ועלול להתפוצץ בכל רגע.
הנסיעה ברכבת הקלה לפסגת זאב עוברת בתחנות של שועפאט ובית חנינא.
פעמים רבות עולה השאלה למה בכלל להעביר את הרכבת דרך השכונות האלה, כי הרי בכל פעם שמתעוררת בעיה, זה מתבטא בהשלכת אבנים על הרכבת ועל נוסעיה.
אנחנו ירושלמים. כולנו רגילים לחיות עם החששות, אבל בימים האחרונים נוסף פחד: מסוכן להסתובב ברחובות, כי לחיים שלנו נוסף המושג "סכינאות". הגנים הציבוריים מתרוקנים, אנשים שנוהגים לצאת להליכה מהירה מוותרים עליה.
לא רק אותנו, תושבי פסגת זאב, בשורה על ילד קטן שנדקר על ידי מחבל בן גילו, מצליחה לזעזע ולטלטל. ובכל זאת, נדמה שבעולם הרחב לא ממש מבינים מה זה לחיות בפחד ותחת איום.
הכותבת היא תושבת שכונת פסגת זאב