זמן קצר אחרי פיגוע הירי והדקירה שהתרחש בתחילת השבוע בבאר שבע ובמהלכו נרצחו שני בני אדם, פורסם כי מאחורי הפיגוע עומד המחבל מוהנד אל־עוקבי, בן 21 מהיישוב הבדואי חורה. לפי הפרסומים, לאל־עוקבי, בנם של אם פלסטינית מרצועת עזה ואזרח ישראלי, אין עבר ביטחוני.

זהותו של המחבל עוררה סערה בקהילה הבדואית בדרום, ובפרט בזו החיה בקרבת העיר באר שבע ולומדת או עובדת בה. ביממה האחרונה אף הופצה ברשת החברתית קריאה לכל תושבי באר שבע, “להתאסף ביום שישי בעשר בבוקר להפגנה מול ביתו של המפגע בחורה, כדי להחזיר את בני משפחתו לעזה”.

במגזר הבדואי מיהרו לגנות את הפיגוע, והדגישו כי הוא אינו משקף את יחסה של העדה למדינת ישראל. ראשי הרשויות הבדואים אף ערכו מסיבת עיתונאים שבה גינו את הפיגוע הרצחני. בין היתר, אמר מוחמד א־נבארי, ראש מועצת חורה: "אי אפשר להיות מחבל וגם אזרח במדינה, אלו שני דברים מנוגדים לחלוטין". אך כיצד צפוי האירוע הזה להשפיע על חיי היהודים והבדואים בעיר?

"אירועי השבועות האחרונים, בוודאי הפיגוע החמור במתחם התחנה המרכזית, ממחישים לנו שאנו עדיין נלחמים על קיומנו בארץ הזאת", אומר ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ’ ל”מעריב המגזין”. “לבנו שותת דם, אבל רוחנו איתנה והיא לא תישבר. אני מוסר תנחומי למשפחתו של עמרי לוי על האובדן הקשה מנשוא ומאחל החלמה מהירה לפצועים. לצערי, האירוע החמור חשף אותנו להתנהגות אלימה, מעוררת שאט נפש, שבה מצא את מותו הבטום זרהום, אזרח אריתריאה. תנחומי למשפחתו, חבריו ומכריו. אל לנו לאבד צלם אנוש במאבקנו הצודק והנכון לביטחוננו. הגינוי החריף של הפיגוע בתחנה המרכזית, עם היוודע דבר הפיגוע וזהותו של המחבל, והאמירה הנוקבת של ראשי הרשויות הבדואים בנגב נגד כל ביטוי של אלימות, מדגישים את הצורך בחיזוק השותפות בקרב תושבי הנגב. אסור לנו להכליל אוכלוסיות שלמות, ואסור לתת לקיצונים להשתלט עלינו ולפגוע במרקם היחסים בינינו".

“אין נגב אחר"

באר שבע משמשת מטרופולין המוקף יישובים קטנים, בהם לא מעט יישובים בדואיים, כגון רהט, חורה, כסייפה, לקייה, ערערה בנגב ועוד. התושבים הבדואים, שמספרם בנגב עומד על כ־220 אלף, מהווים שליש מאוכלוסיית הנגב. בסך הכל מהווים הבדואים בנגב ובצפון 3.5% מאוכלוסיית ישראל. אלפים מהם מגיעים לבאר שבע מדי יום על מנת לעבוד בעיר, לקבל שירותים, לבלות או לערוך בה קניות. בנוסף, אלפי בדואים פוקדים מדי יום את אוניברסיטת בן־גוריון ואת המרכז הרפואי סורוקה, שבו עובדים רופאים בדואים רבים, לצד עובדי מנהלה אחרים מהמגזר.

על פי הנתונים של חברת הייעוץ צ'מנסקי בן שחר, האוכלוסייה הבדואית אחראית ל־12%־15% מהפדיונות במרכזים המסחריים בבאר שבע. הבדואים מוציאים במרכזי הקניות בעיר 480־600 מיליון שקל בשנה. “לאחר אירוע כזה המסחר צפוי להיפגע ליום־יומיים, אך בסופו של דבר כולם עוברים לסדר היום והכל נשכח”, אומר יוסי דלויה, נשיא לשכת המסחר והתעשייה בבאר שבע והנגב המשמש גם כחבר מועצת העיר באר שבע מטעם הליכוד. “אנחנו בני אדם שחשים כאב מהמקרה הקיצוני הזה, אך לבסוף אנחנו חייבים להתאחד, להתלכד ולצעוד קדימה, כי אין לנו נגב אחר. נותני השירותים צריכים לתת את השירותים, והבדואים הם חלק אינטגרלי מהנגב. אני חושב שזה משבר חולף. זה לא משקף את כל העדה, ואין בית שאין בו בעיה. המקרה הוא מקרה קיצוני שלא היה צריך לקרות. הוא פגע והשאיר צלקת, ואת הצלקת הזאת צריכים לרפא יחד ולדאוג שזה לא יחזור. אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל להביט על הבעיות של הבדואים ולהיות קצת יותר מעורים במצוקות שמשפיעות על המצב במדינה. אנחנו צריכים להמשיך לדבר, ועלינו להבין שאין לנו ברירה אחרת. זאת המדינה שלנו ואנחנו צריכים לחיות בה”.

מוהנד אל-עוקבי. צילום: תקשורת שב"כ

“החיים חזקים יותר מכל דבר אחר”, אומר חסן אבו קוידר, רואה חשבון שמעסיק במשרדו בבאר שבע יהודים ובדואים. הוא מתגורר כבר 26 שנים בעיר, לאחר שבחר לעזוב את הכפר הבדואי א־זרנוק, בין דימונה לבאר שבע. “זה לא רלוונטי מי עשה את הפיגוע, כי מדובר באותו כאב בסופו של יום. תחושת הפחד נמצאת אצל כולם, והיא חזקה מכל דבר אחר. לדעתי, לאחר שהגל הזה ייגמר, החיים יחזרו לשגרה ואנשים ימצאו את הדרך לחזור לחיים משותפים”.

"בימים האחרונים אומרים שכעת עלול להיווצר קרע בין החברה הבדואית לבין תושבי העיר", אומרת תלמידת תיכון בדואית בת 17 שלומדת בבאר שבע. "אני בדואית, באר שבעית, בני המשפחה שלי בדואים. אני חיה בשכנות עם יהודים. אין שום סיבה בעולם שמעשה של אדם אחד, שלא ידועות סיבותיו, ישליך על כל התושבים הבדואים החיים בנגב. יש להתייחס לאדם כאדם, ורק לאחר מכן כאזרח. על כן אני סבורה שהחיים בין הבדואים בנגב לתושבי באר שבע יחזרו לשגרה.האירוע גרם הפתעה גמורה למשפחתו של המחבל ולמגזר כולו. זה לא היה צפוי. מעשי טרור הם לא דרכנו לחיות יחד. זוהי לא דרך לפתור את הדברים לכאן או לכאן. המצב אינו קל בכלל בשאר רחבי הארץ, ואין סיבה להפוך אותו לעוין גם כאן בנגב. הדרך לפתרון הדברים צריכה להיות תקינה. חונכתי שבכל מקום, בכל עדה ובכל מגזר יש אנשים טובים ויש אנשים רעים. הכללה היא לא הדרך שלנו לחיות, ואם נבחר להכליל, אז נתייחס גם למעשה שקרה לאחרונה בדימונה, כאשר יהודי דקר ערבים בגלל זהותם – כאילו הוא משליך על כל היהודים או על כל הדימונאים".

היא מעידה על עצמה שיש לה חברות יהודיות רבות שמבקרות אותה בביתה, וגם היא מבקרת אותן בבתיהן. "יש לשאוף לצדק", היא אומרת. "הרבה מהבדואים חיים בכפרים לא מוכרים ובתנאי חיים לא טובים במיוחד. הרבה מהם תורמים המון למדינה בדרך זו או אחרת. אין סיבה להתייחס אליהם כאל משהו זר או מסוכן. מי שנגד אלימות צריך להיות נגדה ולגנות אותה, לא חשוב מאיזה כיוון או צד היא מגיעה. יש פתרון אחד, והוא לחיות יחד. הפתרונות האחרים לא באים בחשבון, כי אני מאמינה שאף אחד לא רוצה לחיות בפחד מתמיד שמשהו עלול לקרות לו כשהוא הולך ברחוב".

יחסים היסטוריים

“היחסים בין יהודים לערבים בבאר שבע ידעו עליות ומורדות”, אומר עו”ד שחדה אבן ברי (61), תושב באר שבע זה 42 שנים, “אבל השגרה חוזרת מהר מאוד, שכן זהו כורח המציאות כשאנשים חיים, עובדים, לומדים בחלקם ומנהלים את שגרת חייהם יחד. לכן ההשפעה של אירועים כאלו היא קצרת מועד וחולפת מהר. הכל בגלל יחסים שנוצרו, ואי אפשר לנתק אותם זה מזה”.

“אני מקווה שהפיגוע לא יערער את היחסים”, אומר ד”ר יונס אבו רביע, הרופא הבדואי הראשון בנגב ותושב העיר מ־1971, “אך ללא ספק יהיו חששות ופחד בעתיד הקרוב. אלפי משפחות ערביות גרות בבאר שבע, והיחסים בין השכנים מצוינים. אני לא מרגיש הבדל ביני לבין השכן שלי. אנחנו חברים ומשתתפים באירועים אחד של השני. גם במבצעים האחרונים כולנו נכנסנו יחד למקלט. חשוב מאוד שהמנהיגים הבדואים גינו בחריפות את מה שקרה. חשוב לא פחות שראש עיריית באר שבע קרא לשמירה על החוק ולהמשך הדו־קיום, ואמר שהאוכלוסייה הבדואית היא חלק חשוב מאוד מנוף הנגב. אי אפשר להפריד בין האוכלוסיות בבאר שבע, שהיא העיר המרכזית שרוב הבדואים קונים בה, מקבלים טיפול בסורוקה או לומדים באוניברסיטה. אם תיכנס למרכז הקניות ביג, לשוק או למקומות הציבוריים, בכל יום תמצא אלפי בדואים. בניגוד לחיים במקומות אחרים, כמו הכפרים הערביים בצפון, בבאר שבע יש מגע אישי בין האוכלוסיות. זה משהו היסטורי, שצמח כל הזמן”.