על שמו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, כך על פי פרסומי ממשלת ישראל, קרויים כ־60 מוקדים, בהם כיכרות, גנים, דרכים ומחלפים, רחובות, שכונות, מרכז רפואי ופארק תעשייה.
המספר הזה אינו כולל את המרכז הנושא את שמו ובתי ספר ברחבי הארץ. בפער קטן לפניו, מוביל לא אחר מחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, עם 70 מוקדים, כשלזכותו נזקפים עיר גדולה – הרצליה, והר זיכרון אחד. מרשים.
מי אחראי על הנצחת אישים? על פי חוק הנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלתה, התשמ"ו־1986, תמנה הממשלה מועצה המונה עד 21 נציגי ממשלה ואנשי ציבור. המועצה – שתקופת כהונתה לא תעלה על חמש שנים - תציע לממשלה תוכנית שתפרט את פעולות ההנצחה שיבצעו הממשלה וגופים ציבוריים בתמיכתה, לרבות תמיכה במפעלים או מוסדות הנושאים את שמו של הנפטר, "הכל כפי שהמועצה תראה כהולם את הנצחת זכרו של הנפטר".
בנוסף, רשאית הממשלה להורות לגנז, שנתמנה לפי חוק הארכיונים, לכנס את החומר התיעודי על פעולותיו של המונצח, לפרסם את מבחר נאומיו, הרצאותיו וכתביו, וכן לערוך, לפי המלצת המועצה, תצוגות פומביות של כתביו או חומר תיעודי אחר המתייחס אליו, בין בגנזך המדינה ובין במקום ציבורי. וזהו. מתי מעט זכו לחוקים מיוחדים להנצחת זכרם: בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, דוד בן־גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין ורחבעם זאבי.
ד"ר גילה אורן, מומחית וחוקרת היבטים שיווקיים ורגשיים בניהול אתרי מורשת וראש המחלקה לשיווק דיגיטלי בבית הספר למנהל עסקים במכללה למינהל, מתייחסת אל ההנצחה של רבין כאל אמצעי טיפולי חברתי שבא להוקיע את המעשה ולסמן קודים תרבותיים וחברתיים ראויים: "על מנת להבטיח שלימים יזכרו לא רק את שמו של ראש הממשלה יצחק רבין אלא גם את משנתו, זאת צריכה להיות מתורגמת ומנוסחת למסרים פשוטים ובהירים, שניתן להנחילם לציבור".
הנצחה של סמל היא דבר מקובל בהרבה חברות ותרבויות, מזכירה פרופ' אסתר הרצוג ממכללת לוינסקי לחינוך. בין אם כחלק מקידום ערכים מסוימים, פיתוח לכידות חברתית ואינטרס קבוצתי ולעתים – גם אם לא נעים לומר – ישנם גם אינטרסים כלכליים. בהמשך לכך המשמעות המקורית של הדמות והסמל מיטשטשת: "רבין נרשם בדפי ההיסטוריה כמי שעבר מלהורות לחיילים לשבור את הידיים והרגליים של הפלסטינים, כשיצאו בסוף 1987 להתקוממות העממית נגד הכיבוש הישראלי, עד להיותו זוכה פרס נובל לשלום. השינוי הדרמטי הגדול שחל בתפיסתו כנראה תרם גם במידה כזאת או אחרת לצמיחת המיתוס".
האם במסגרת ההנצחה הענפה לא מתעורר סיכוי להשגת ההפך בחוגים מסוימים, כלומר יצירת אנטגוניזם?
"קשה מאוד להימנע מהאנטגוניזם. כמעט כל הנצחה מעוררת רגשות מסוימים אצל גורמים במחנה שמנגד. ככל שההנצחה נעשית בעוצמה גבוהה ומיתית, כך עולה מפלס התחושות השליליות מהצד הנגדי. אילו היה ניתן לייצר מסר שהיה מאחד בין כולם תחת אותו הסמל, ניתן היה למתן את התחושות השליליות; אבל מבחינה חברתית־פוליטית, כאשר יש החצנה של מסרים וססמאות, קשה למצוא מכנה משותף".
להחליף את הטראומה
האם המספר מעיד על האיכות? עד כמה ההנצחה הענפה באמת עמוקה, או שאולי במקרים רבים היא מסתכמת בהיכרות עם שמו של המונצח? פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, רואה במתרחש מפעל מבוזר שיש בו מכל הבא ליד, בלי ששמו של ראש הממשלה המנוח יזוהה עם תוכן קונקרטי שיש לו ערך מהותי כלשהו. "התוצאה היא שהדורות הבאים עלולים להסתפק במסר הבנאלי שרבין היה איש חשוב, ותו לא", אומר פרופ' שטרן.
מעבר הגבול בין ישראל לירדן
מה אתה מציע?
"ראוי לפעול אחרת ולהנציח את 'האיש ההוא' בדרך שתקשר אותו עם מהות בעלת ערך לדורות. אני מציע לקבוע בלוח השנה הישראלי את יום רצח רבין כיום הדמוקרטיה. זה צריך להיות יום אזרחי שבו נחגוג כולנו את הצלחתה ושגשוגה של הדמוקרטיה, שאותה ביקש הרוצח לחסל. אין בלוח השנה הישראלי אף יום חג אזרחי שהכל יכולים להזדהות איתו, כולל הערבים והחרדים. אם נצליח להחליף את הטראומה של הרצח בתקווה שגלומה בחגיגה של אזרחות משותפת - נביס את הרוצח ונאדיר ונעצים את זכרו של הנרצח ואת מורשתו".
מעבר לטריוויאלי, מדוע זוכה רבין מבין שלל המנהיגים להנצחה נרחבת? "רבין, כמו גם שרון ובגין בשעתם, עבר מהפך תודעתי משמעותי ביותר - מתפיסה ביטחוניסטית בעיקרה, לתפיסה הגורסת שהתקווה היחידה ליכולת לחיות בשלום באזור הזה היא קיום שיח עם ארצות האזור, חשיבה משותפת על בעיות קיומיות כגון מים ואנרגיה, ובעיקר תקווה שיכול להיות אחרת", מסבירה ד"ר מיכל גולן, ראש מכון מופ"ת.
הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, מוסיף כי רוב גדול בציבור הדתי רואה ברבין את אדריכל אסון אוסלו, על כל ההשלכות שבאו בעקבותיו. "גם העליהום שהיה מנת חלקה של הציונות הדתית והאשמתה ברצח, הביאו כמובן לתופעת בומרנג", אומר הרב שרלו. "ואף על פי כן, הזעזוע הגדול מאפיין את רובה המוחלט של הציונות הדתית, וגבולות כלי המאבק הפוליטי נעשו ברורים וחדים יותר, וכל זה בא לידי ביטוי בהתנתקות".
למרות זאת, יום הזיכרון לרבין חוצה סקטורים ומגזרים. "יצחק רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל. חייו הסתיימו במעשה מתועב, שנוגד הן את ההלכה והן את הערכים שאנחנו באפרת מנסים להנחיל לילדים", אומר עודד רביבי, ראש מועצת אפרת, בזמן שמוסדות החינוך בעיר שוקדים על גיבוש הפעילויות ומתכוננים לקראת בואו של ח"כ יאיר לפיד, אחרי שבשנה שעברה ביקר שם עמרם מצנע. "אם רוצים לבנות חברה תקינה, היא חייבת להיות מבוססת על כיבוד החוק, כיבוד ערכי הדמוקרטיה, ועל ערכי היסוד של היהדות".
הקרב על השלום
פרופ' אודי לבל, העוסק בפוליטיקה של הזיכרון וההנצחה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, חושב שאין ספק שהעובדה שרבין נרצח היא הגורם המשמעותי ביותר בהנצחתו. "כמו ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג בארצות הברית, העובדה שנרצחו על ידי מי שהתנגד לאידיאולוגיה שלהם, הפכה אותם למי שנפלו בקרב - בין אם זה קרב על השלום, קרב על ארץ ישראל השלמה או קרב על זכויות אדם", הוא מסביר. "העובדה הזאת הפכה את כל מי שראו בהם מנהיגים, לחיילים המחויבים להנצחתם ולהשלמת משימתם. מצד אחד יש בכך חיסרון, כי בהגדרה לא מדובר בכל החברה, אלא במחנה פוליטי המחויב למורשתם והנצחתם. קל וחומר שיש בעיבוד האובדן גם האשמה של המחנה שכנגד שמתוכו יצאה האלימות, מה שמרחיק קהלים רבים מהמסוגלות להשתתף בשלל הטקסים או הפעילויות החינוכיות לזכרם. מצד שני, לא כל מנהיג פוליטי משאיר אחריו מחנה המחויב להנצחתו. לולא הרצח - שלטוב ולרע קיבע את רבין כמי שנפל בקרב על השלום - הרי שמעמדו בזיכרון הציבורי היה נתון ליוזמות ספונטניות בציבור ולטקסים שהיו מופקים על ידי משרד הביטחון".
פרופ' לבל מזהה התפתחות מרתקת בזיכרון הקולקטיבי: הפיכתו של רבין ממי שזכה להערכת הימין בשל הישגי צה"ל במלחמת ששת הימים, למי שמנוכס על ידי השמאל. "בשנים האחרונות אני חוקר לעומק שלל תהליכים הקשורים לתרבות הצבאית בכלל ולתרבות ההנצחה בפרט, המתפתחת בקרב הציונות הדתית והמתנחלים", הוא מספר. "מדובר במי שממקמים עצמם כקהילה הרואית, קהילת ביטחון חדשה, שאל מול חוסר הנכונות להתגייסות ולהקרבה באליטות הישנות, יורשת את אתוס הצבאיות וההנצחה של תנועת העבודה. כחלק מכך, אנו רואים שרכיבים רבים - לרבות דמויות של מנהיגים, אך גם שירים ומורשות קרב שאפיינו בעבר את הפלמ"ח, את הקיבוץ ואת תנועת העבודה - הופכים חלק מארגז הכלים התרבותי של קבוצות אלה. שם מלמדים כיום על ה־101 של אריק שרון ועל ארגון השומר, מארגנים עליות לתל חי וביקורים בדגניה וחניתה, ומצטטים, כמובן באופן סלקטיבי, מדברי בן־גוריון".
ייתכן שאם רבין לא היה הולך על הסכמי אוסלו ונרצח, הוא היה זכור אחר מותו בעיקר כרמטכ"ל ששת הימים ולמי ששחרר את ארץ ישראל השלמה.
"נכון, וזאת למרות התיעוב הגלוי שהביע כלפי גוש אמונים. שהרי כיום האמת אינה היסטורית אלא סוציולוגית. היו נבנים על שמו יישוב או כביש או מכינה קדם צבאית בשומרון, וכבר הייתה נבנית לה הנחה שלו רק היה נחשף לזהותם של היורשים האמיתיים של בני הקיבוצים, היה ודאי תופס אחרת את המתנחלים. ממש כמו שעוזי דיין או משה יעלון עושים כעת. אך אוסלו, והרצח שבעקבותיו, יצרו תסריט הפוך".
מפנה נוסף שגרם הרצח, על פי פרופ' לבל, הוא במסגור של מה שהוא מכנה "שיח יצחק רבין". יש להניח שלולא הרצח, רבין היה חודר לזיכרון הציבורי על כרטיס הכניסה של הביטחון, הצבאיות והגבורה. "זה היה האיש, ושם חש הכי נוח", הוא אומר. "לכך הוקדשו חייו ושם עיקר פעילותו. הרצח הפך את דמותו למקודמת דווקא בשיח על זכויות אדם ואזרח, שיח שמקודם על ידי שחקנים שלרוב רחוקים מעיסוק בצבאיות, ולא אחת הם אף סולדים ממנה וקוראים להשתמטות ממנה. הדבר הוביל לכך שהצבא האולטימטיבי, המזוהה ביותר עם היהודי החדש, הלוחם והביטחוניסט, הפך להיות מונצח על ידי קבוצות שבעצמו סלד מהן כשביקרו אותו, אם בשל מדיניות היד הקשה שהפעיל בשטחים או כשגירש את מנהיגי חמאס. רבין הסכים ללכת על רשות פלסטינית, כי טען שהיא תילחם בטרור 'בלי בג"ץ ובלי בצלם'. והנה, קהילת בג"ץ ובצלם, האמונה על שיח זכויות האדם, היא שהתגייסה לפקד על הנצחתו, כאילו היה אביר הפציפיזם".