"באופן מעשי, ב־48 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים לא הצלחנו ליצור תנאים לאיחוד ירושלים. שכחו שהייתה חטיבת הראל, שאלמלא לחימתה במלחמת העצמאות לא היה על מה להילחם במלחמת ששת הימים. יש כעת כוונת זדון לשנות את פני ההיסטוריה, כשמתעלמים מכך שירושלים היא יהודית כיום בזכות מלחמת העצמאות, לאחר שהיא בכלל לא הייתה בתוכנית החלוקה (שלפיה הייתה אמורה להיות מובלעת בינלאומית – יב"א)".

את הדברים האלה אומר סגן אלוף במיל' אליהו סלע, המכונה "רעננה", מי שהיה קצין המבצעים של הגדוד הרביעי, ולאחר מכן של חטיבת הראל כולה, לקראת עצרת שהחטיבה תקיים היום אחרי הצהריים, לציון 20 שנה להירצחו של מפקדה ב־48', יצחק רבין. הפלמ"חניקים דאז יתכנסו ליד בית המשפט העליון, לצד מיצב מרשים שעיצב אחד מהם, הפסל הישראלי הבינלאומי דני קרוון. "עיריית ירושלים מתעלמת מהמיצב, ומשרד החינוך איננו טורח להביא אליו תלמידים", מוחה "רעננה", מי שתחת פיקודו התנהלו הקרבות בקסטל, במנזר סן סימון, בהר ציון ועוד.

והפיגועים בימים האחרונים?

"הם מראים שמאז מלחמת ששת הימים באופן מעשי לא נעשה דבר כדי לפתור את בעיית ירושלים. האם יש לגרש את הערבים, או אולי צריך להימצא הסדר אחר, אבל לא ייתכן שמצב הביניים יימשך עד אין קץ. בשביל מה לחמנו בתש"ח, אם לא כדי ש־100 אלף תושביה היהודים של העיר, שישית מהיישוב דאז, לא יישחטו? הרי היה לנו ברור שאין ממה לסגת".

"התגבורת לא הגיעה"

טיפוס, "רעננה". המושג "יציאה לגמלאות" נעדר מהלקסיקון שלו. בגילו, 89, הוא יוצא מדי בוקר במכוניתו ממעונו בקיבוץ כברי לפרויקט בענף הבנייה בגליל המערבי, שאותו הוא מנהל. אבל כשהוא מתפנה מעמל יומו, זיכרונותיו נושאים אותו אל שנות ה־40. נער בן 16 היה כשנשבע אמונים להגנה, תלמיד כיתה י' בתיכון "גאולה" בתל אביב. הוא עזב את לימודיו שם לפני תומם, כדי להצטרף לפלוגה ח' של הפלמ"ח. לתיכון כבר לא חזר, מה שלא הפריע לו לקבל כעבור שנים תעודת הנדסאי בניין מהטכניון.

עם פלוגתו הגיע לקריית ענבים. הם היו חמישה "אליהו" בפלוגה, וכדי להבדיל ביניהם - הדביקו להם כינויים. הוא, שריתק בסיפוריו העסיסיים על מושבתו הקטנה בשרון, מכונה מאז "רעננה". "בחור חסון מרעננה, שאגדות הילכו על אומץ לבו ועל קור רוחו בקרב", כתב עליו מאיר שלו בספרו "יונה ונער".

כפלמ"חניק צעיר שהתמחה בסיירות, התווה למחלקת הל"ה, ולמפקדה דני מס, את נתיב ההגעה לגוש עציון, ואולי היה האחרון שדיבר איתם לפני יציאתם ממקום ההיערכות בירושלים לדרכם האחרונה. עד היום הוא תוהה מה השתבש. "אין לי מושג מדוע הם יצאו מאוחר יותר מהמתוכנן", הוא אומר.

"רעננה" היה קצין המבצעים העשוי ללא חת של "הפורצים", הגדוד הרביעי של חטיבת הראל, בפיקודו של יוספ'לה טבנקין. כשזה החליף את יצחק רבין בתפקיד המח"ט, "רעננה", אז כולה בן 22, התמנה לקצין המבצעים של החטיבה. בתפקידו זה פיקד על כיבוש הקסטל, "שבו לא נתקלנו בהתנגדות עזה". משם המשיכו סלע ורעיו לנשק לירושלים, נחושים להראות שאנשי הראל מסוגלים ליותר מאבטחת הדרך לירושלים ומליווי השיירות, שבהם עסקו מאז ראשית המערכה.

ואז באה ההסתערות על מנזר סן סימון, שפרצה את הדרך לשכונות הדרומיות של ירושלים. "העקשנות שלנו הכריעה את הקרב במנזר, שהיה מהקשים במלחמה, ובו היה לערבים יתרון מספרי גדול עלינו", מעיד סלע, מי שהיה הקצין הבכיר במערכה שם, ששניים מלוחמיה צפויים היו לשאת בעתיד בתפקיד הרמטכ"ל – דוד אלעזר ורפאל איתן. כשאני מזכיר לו שלפי פרסומים שונים הוא הכריז בתום הקרב שם "קטמון בידינו!", סלע מוחה בחיוך: "אף פעם לא יצאתי בהכרזות כאלה; זה לא מתאים לי".

אף שסופר רבות על הגבורה שהופגנה באותו קרב, אי אפשר להימנע מלבקש את התייחסותו של סלע לסיפורים שמתהלכים מאז על מעשי הביזה במקום. "אנחנו, לוחמי הפלמ"ח, היינו חלק קטן ביותר מהביזה בירושלים", טוען "רעננה". "ככל שלא כל חברינו היו טלית שכולה תכלת, תשאל את הירושלמים מה הם עשו שם, בהיותם בלתי ניתנים לעצירה בשעת המעשה. ביזה הורגת את הרוח של החיילים, כמו גם ניסיונות של חלק מצומצם מהם להתחמק מלחימה".

כאמור, סלע פיקד גם על כיבוש הר ציון, פעולה שהייתה אמורה להיות הסחה לפריצה לעיר העתיקה דרך שער יפו, שלא צלחה. "התגבורת המובטחת לא הגיעה", הוא מלין ונזכר, בלא חמדה, כיצד העיר העתיקה נותרה עד מלחמת ששת הימים בידי הירדנים, בעוד ישראל נשארה עם הר ציון וקבר דוד. "משם ניסינו לפרוץ לעיר העתיקה דרך שער ציון, ונאלצנו לסגת לאחר שכל ההבטחות שהובטחו לנו - לגבי תגבורת, תחמושת ואמבולנסים לפינוי הפצועים - לא קוימו. לו היינו נשארים שם, אנשים היו נהרגים סתם. שלא יספרו לך סיפורים. בסיורים שלי שם לפני הלחימה מצאתי מזבלה במקום שבו נמצא הקבר, שאף אחד לא יכול להבטיח שדוד המלך אכן קבור בו. מהר ציון ראיתי את המשלחת מטעם תושבי העיר העתיקה יוצאת לנהל עם הלגיון הירדני את המשא ומתן על כניעה – ולא יכולתי לעזור לאנשיה. זה היה מראה שלא אשכח".

היכן תפסה אותך הכרזת המדינה?

"כשהשקפתי ממעלה החמישה ממרחק על ההתקפות על כפר עציון. באותה שעה הן עניינו אותי יותר מהכרזת המדינה".

אנחנו מתקדמים מעט בציר הזמן. דרך בורמה נפרצה כדי להתגבר על המצור על ירושלים. "הייתי הראשון שנסע בג'יפ בדרך הזאת, שחשיבותה הייתה בכך שדרכה אפשר היה להעביר מזון ונשק לעיר הנצורה", הוא מציין. "אבל מהר מאוד היא נעשתה מיותרת, כשפתחו את 'כביש הגבורה'".

בחלוף השנים אתה מספר כעת בקור רוח על פעילותך כמפקד באותה תקופה, וקשה להתעלם מכך שאז בסך הכל היית עדיין ילד.

"בגיל הנעורים יש יותר תעוזה מאשר בגיל מבוגר יותר, ובמלחמה יש לתעוזה לא פעם הרבה יותר חשיבות מאשר לניסיון. לא להרבה אנשים מבוגרים יש עוז רוח ויכולת לקבל החלטות מיידיות".

בתום המלחמה ראית את עצמך ממשיך בקריירה צבאית?

"חס וחלילה".


התנגדת לפירוק הפלמ"ח?

"זה לא מדויק. הייתי בעד זה שישתמשו באנשי הפלמ"ח להקמת צה"ל".

וכשבניגוד להוראת בן־גוריון השתתפת בכנס הפלמ"ח בתל אביב, היית מודע לכך שזאת הפרת פקודה?

"אף שהייתי מודע לכך, השתתפתי בכנס, ועל כך נשפטתי על ידי הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, ששלח אותי הביתה. לא היה לי אכפת מה יהיה פסק הדין. לא רציתי להישאר בצבא. רציתי ללכת, אבל לא בדרך הזאת. בעקבות המשפט לא נקראתי למילואים במשך עשור, עד שחיים לסקוב התמנה לרמטכ"ל החמישי של צה"ל".

דווקא הוא, ששירת במלחמת העולם השנייה בשורות צבא הוד מלכותו ולא היה אחד מכם, הפלמ"חניקים.

"כן, דווקא הוא. היינו ביחסים מצוינים, ולסקוב ניסה לשכנע אותי לצאת ללימודים בארצות הברית מטעם צה"ל, אבל סירבתי. לא הייתי מוכן לכך, לאחר שחברי הכי טובים נפלו במלחמת העצמאות".

מדוע בניגוד לאי אלה מחבריך לא מצאת לנכון להישאר בצה"ל?

"אני איש מבצעים ולא איש של משרד, גם לא אחד שראה את עצמו כדמות מחנכת. יש לי פתיל קצר, בייחוד כלפי אנשים טיפשים. די לי שאני יודע מה הם רוצים, וכבר אני לא רוצה לשמוע אותם. לא היה לי אורך רוח להמשיך לשרת בצה"ל מעבר למה ששירתי".

חברים שלך, דוגמת דדו ורבין, העדיפו להמשיך בצה"ל ולהתקדם.

"הם רצו להיות גנרלים, בעוד שלי היו סדרי עדיפות אחרים".


רבין ודדו. צילום: דובר צה"ל

לא הרגשת החמצה כשראית אותם מגיעים לרמטכ"לות, ורבין אף מעבר לכך?

"בהחלט לא. נראה לי שבסך הכל החיים שלי היו הרבה יותר טובים. תמיד עשיתי רק מה שרציתי, וכל כמה שנים החלפתי תפקיד".

בעד הצעירים

משוחרר מהצבא הצטרף אליהו סלע ב־49' לקיבוץ כברי, בגליל המערבי. כשהוא נדרש להסביר את המהלך הזה, צץ ההומור שלו. "רציתי להיות פנוי לעשייה, בלי לשבור את הראש בעניינים כמו מס הכנסה או ביטוח לאומי", הוא אומר בחיוך. "הייתי גזבר המשק, ניהלתי בו את המפעל, וברוב הזמן עסקתי בבנייה. כיום אני מנהל פרויקט בנייה של מפעל חדש בשלומי, לא הרחק מהקיבוץ".


בגילך?!

"זה התחביב שלי, לא משהו יוצא דופן בעיני".

איך עבר עליך המשבר בתנועה הקיבוצית?

"לדעתי, לצעירים בקיבוץ מותר לחשוב אחרת ממה שאני חושב. הכי חשוב לדעתי זה שכברי יהיה יישוב על המפה, ולא מושב זקנים. כיום יש בקיבוץ שלנו 70 משפחות צעירות, רובן מבני המשק שעזבו וחזרו, והן נהנות מהפרטה מלאה".

תמכת בה?

"אני בעד מה שהצעירים רוצים".

"רעננה" הוא אב לשלושה ילדים וסב לעשרה נכדים ולשלושה נינים. "כולם בארץ, אבל לא בקיבוצים", הוא מתגאה בהם. "כל אחד בדרכו".

מעודו לא קרץ אל הפוליטיקה. "עד שלא ניפטר מהממשלה הזאת, שום דבר לא ישתנה במדינה", הוא מסגיר את הלך הרוח שלו. "זה ייקח עוד זמן, אבל זה יקרה, בתקווה שלא יבוא משהו יותר גרוע. רצוי שתהיה מחשבה חדשה ורצינית, לא גישה של פעם ככה ופעם ככה, המשדרת חולשה מול אנשים שאין להם בעיה להיהרג.

"השחיתות בארץ חייבת להיפסק. קורים בה דברים שהם משהו איום ונורא, וכאילו לאף אחד לא אכפת. ראיתי באירוע חברתי מישהו כמו טרזן מול כאלה שהתחנפו אליו. גנב, האיש הזה, שהיה ראש ממשלה. ככה זה היום, כשכל פקיד זוטר חושב שהוא מלך, וכדי להוציא רישיון בנייה, האזרחים נאלצים להמתין חודשים על גבי חודשים".

דבריו נאמרים באיפוק, אבל ניכר הכאב שבהם. שקט ויפה בכברי. בכניסה לקיבוץ צד את העין גן פסלי המתכת שיצר חבר המשק המנוח, הפסל יחיאל שמי. גם לו רצה "רעננה" לשכוח את קרבותיו במלחמת העצמאות, הפסלים האלה, הכה דומים למשוריינים החלודים המוטלים בצדי הדרך לירושלים, מהווים מעין תזכורת מתמדת ללוחם הנועז מאז.