שקל אחד. אילו רק היה לרב יחיאל אקשטיין, העומד בראש הקרן לידידות, שקל אחד על כל פעם שבה נשאל מדוע נוצרים תורמים כסף לישראל, איך קרה שהוא מחליף את הממשלה וכיצד הוא ניצב מול המתקפות האישיות.

נתחיל מהסוף. מוצאן של התרומות המגיעות לקרן לידידות בכיס נוצרי אוונגליסטי. הכסף מוקדש לעלייה וקליטה, לרווחה ועוני ולביטחון העורף בשעת חירום. בקיצור, הכל, אבל לא כולם מחבבים את הרעיון, והיו שהביעו את מחאתם בקול רם, באמצעות פשקווילים שנתלו ברחבי ירושלים וקראו לרדוף את הרב אקשטיין עד חורמה.

״זו שאלה בהלכה, אם מותר לקבל כסף מגויים״, אומר אקשטיין, ״אני יודע מי הרבנים שבחשו. בין היתר, הם אמרו שאסור לקבל מאתנו כסף. שלחתי אליהם מכתב עם שאלות. הזכרתי ששיפצנו יותר מ־5,000 מקלטים ושאלתי אם בגלל שזו עבודה זרה לטענתם, גם בזמן מלחמה ופיקוח נפש אסור לרבנים ולבני משפחותיהם להיכנס למקלט״.

אקשטיין, כך נראה, פיצח את הנוסחה. ״לא הייתי מסוגל לגייס 160 מיליון דולר בשנה בממוצע בלי לדעת בדיוק מהם הכפתורים שצריך ללחוץ עליהם ומהן המילים הנכונות. התשובה היא שרוב התורמים הם פרוטסטנטים אוונגלים. הם מאמינים בתנ״ך, לפעמים באופן ליטרלי ממש. כתוב בתנ״ך שאנחנו העם הנבחר, עם סגולה, ובבראשית י״ב ג, בהבטחה של הקב״ה לאברהם, כתוב: 'ואברכה מברכיך ומקללך אאר'. הם מאמינים 'שחובה 'עליהם לברך את העם היהודי. זה גם חלק מהחזרה לשורשים שלהם ביהדות. אנחנו לא רק מגייסים כסף. כשהתחלתי לפני כ־30 שנה לא גייסנו כסף מאף נוצרי. התחלנו מגיוס תמיכה מהעולם הנוצרי למען ישראל, הסברה, לובי ותיירות״.

באשר לשאלה השחוקה אם הקרן לוקחת על עצמה את האחריות של הממשלה, ״התשובה במידה מסוימת היא כן״, מתוודה אקשטיין.

אין בזה הנצחה של המצב? מבחינת הממשלה, היא יכולה להמשיך לא לעשות.

״שאלה טובה. אני יודע שכשדנים באוצר על כמה כסף לתת לרווחה, הם לא אומרים בדיון: 'נוריד כמה מיליוני שקלים כי יחיאל אקשטיין והקרן לידידות מטפלים בזה'. הם נותנים כסף מסוים לרווחה, זה לא די, ולפעמים המשרדים לא יודעים לעבוד. מה שאפילו חשוב יותר, זה שמחליפים כל חודש את השר. כל זה לא אכפת למי שיש לו צרכים דחופים. לכן אנחנו אומרים: 'עושים טוב, נותנים תקווה'. איך אפשר לנתק קשישים מחשמל בחורף? איך יכול להיות שלמדינה כמו ישראל אין מספיק מכשירי mri? איך יכול להיות שאין מקלטים? איך יכול להיות שיש חיילים רעבים? אם אחד משלושה ילדים הוא עני, סביר להניח שלשליש מאלו שמתגייסים אין את הכסף לחיות, ולפעמים ההורים שלהם סומכים עליהם שיעבדו וייתנו להם כסף״.

סטארבקס או מקדונלד׳ס

כל כך הרבה שאלות שמתחילות במילים ״איך יכול להיות ש״. זה 33 שנה שהוא מוביל את הארגון, 15 מהן בארץ. בחמש השנים שקדמו להקמתו, החל את השיח בין יהודים לנוצרים אוהבי ישראל. מהמשרדים בתלפיות בירושלים ובארה״ב, מגייסים אנשיו כאמור כ־150־160 מיליון דולר בכל שנה, והסכום הולך ועולה. התרומה הממוצעת עומדת על 76 דולר לתורם מקוריאה, מברזיל, מקנדה, מאוסטרליה ועוד.

״זו מסירות נפש בשבילם. הם לוקחים 10% מהפנסיה שלהם״. נכון להיום, אומר אקשטיין, הקרן לידידות היא הגוף היחידי שלא סובל מגירעון. להפך. ״המוסדות שטיפלו בנושאים החשובים ביחס לקהילה היהודית בעולם, כמו הפדרציות והסוכנות היהודית, ירדו בחמש־ שש השנים האחרונות בתקציבים. המציאות היא כזו שאין להם כסף. הסוכנות היהודית נאלצה להוריד בכל שנה במשך ארבע השנים האחרונות 30 מיליון דולר מהתקציב״.

ואולי ״מילוי הוואקום״ הן מילות המפתח. פעילות הקרן נעה בין ביטחון, מבצעי עלייה, בהם מבצע העלאת יהודים מאוקראינה והקמת מחנה פליטים יהודים, הראשון

מאז מלחמת העולם השנייה, וכמובן טיפול בעניים. לפעמים, המציאות מורה על קשר ישיר בין השלושה. לפעמים לא. ״רואים את התופעה של האנטישמיות באירופה. ראינו את זה במומביי עם הפיגועים בבית חב׳׳ד, בטורקיה, בצרפת, איפה לא. איפה היו המוסדות היהודיים והקהילה היהודית שאחראית לעזור לקהילות לפתוח את המוסדות שם? נכנסנו לשם.

"יש המון יהודים עם המון כסף, אבל זה מתבטא בתרומות כמו למוזיאון המטרופוליטן או לבלט. אנחנו תורמים כמה מיליוני דולרים בכל שנה כדי להביא ביטחון למוסדות היהודיים בטורקיה, ביוון, בקפריסין ובמקומות נוספים. אין לנו בירוקרטיה. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ביקש לפני שבוע חפ"ק. בתוך 24 שעות הוא קיבל את האישור".

האופרציה הענקית תחת מוטת הכנפיים של הקרן לידידות מונה בסך הכל 150 איש בשיקגו, בוושינגטון ובישראל. "אנחנו לוקחים כל שקל ברצינות רבה. זה כסף קדוש בעינינו. התורמים שלנו מוותרים על הרבה מאוד דברים כדי לעזור לנו", מדגיש אקשטיין.

הוא נותן כדוגמה אם חד־הורית שעובדת כמורה בפלורידה ותורמת באופן קבוע זה שנים ארוכות 50 דולר בחודש. כשהסכום קפץ ל־70 דולר, צלצלו נציגי הקרן להודות לה. "הדבר היחיד שאני אוהבת זה להיכנס לבית הספר עם קפה לאטה מסטארבקס", הסבירה להם, "השבוע הבנתי שזה עולה לי 5 דולרים ו־50 סנט כל יום. אם אקנה במקדונלד'ס ממול, אוכל לחסוך דולר וחצי בכל יום ולתת לעם היהודי, לקשישים, לילדים במצוקה, לניצולי שואה ולחיילים". "זה התורם שלנו", אומר אקשטיין, "נשים מאמינות בנות 60־65. אנחנו רוצים להראות לעם היהודי שאנחנו לא לבד".

לפני זמן קצר הושק קו הידידות הטלפוני. "מאז שעליתי רציתי ליצור מצב שבו כל אחד ואחד במדינה יידע שיש מקום שאליו אפשר לפנות. לא להתייאש. אני מקווה שנוכל לעזור לכל אחד ואחד, אבל זה לא ריאליסטי. אם אנחנו יכולים לעזור לאנשים שירגישו תקווה ויחיו בלי ייאוש, בשבילי זה השיא של מה שאני רוצה לעשות פה", אומר אקשטיין. "כשעליתי לארץ חשבתי כמו אמריקאי: אם הממשלה רואה שיש צורך אמיתי בסיסי, היא תטפל בזה, אז למה צריכים אותי? אנחנו נכנסים לוואקום שהממשלה יצרה. כשעליתי לא היה לי אמון בשרים ובממשלה וניסינו לעזור במקומות שביקשו מאיתנו. אחרי מלחמת לבנון השנייה אולמרט ביקש מקלטים, ושיפצנו יותר מ־5,000 מקלטים".

אבל כשמבקשים ממך לשפץ מקלטים, אתה לא תוהה איך הם לא מתביישים?

"כן, ואני אומר את זה בפניהם: בושה וחרפה שהעולם היהודי לא יכול לעזור עם מקלטים שמצילים חיים, ואנחנו צריכים לבקש 76 דולר ממישהו ממיסיסיפי, שרחוק מלהיות עשיר".

ועוד לפני שנרחיק למיסיסיפי, יש משרדי ממשלה, שרים, חברי כנסת.

"נכון. ראיתי שהניסיונות שלי לעבוד עם הממשלה הם מאוד אטיים, יש הרבה מאוד הבטחות, אבל הביצוע לא שם. זה פשוט לא מתקיים למרות ההבטחות והתוכניות. לפני ארבע שנים וחצי הייתה לנו החלטה של משרד הרווחה להקים פרויקט לאומי לביטחון תזונתי. שתהיה רשת ביטחון, דברים בסיסיים שמגיעים לכל אחד ואחד שגר בישראל. אנחנו היינו אמורים לתרום 30 מיליון דולר והמשרד סכום זהה".

מה קרה מאז?

"שום דבר. עכשיו אנחנו עושים את זה בעצמנו. אחרי שנתיים הבנתי שזה לא זז, והתחלנו פרויקט לאומי בעצמנו, רק לקשישים. אני בעצם שר הרווחה. במשרד הרווחה לא ממש מעריכים את זה. הם כועסים. אנחנו צריכים לבחור בין שלוש אופציות: או להשאיר את הילד שאין לו מה לאכול ככה, או להשאיר את המקלטים במצב בלתי שמיש, או להשאיר בתי חולים בלי מכשירי mri ולומר: סליחה, זו לא אחריותנו. זו אחריות של הממשלה. אבל אז שום דבר לא ישתנה. נוער יהיה בלי תקווה, הקשיש לא יהיה שבע וכן הלאה. אנחנו בעצם הפראיירים של המדינה".❖

קופות הידידות

הקרן לידידות משמשת שחקנית מרכזית בתפקוד הרשויות המקומיות, חזית העשייה למען אזרחי ישראל. הפעילות מתבצעת באמצעות ״קופות הידידות״ הניתנות כיום ל־205 רשויות, בהתאמן למצבן הסוציו־ אקונומי. הרציונל: בערים חזקות ישנם כיסי עוני, אך אין בהכרח הלימה בין מצבה הכלכלי של רשות לבין איכות הסיוע שניתן לתושביה העניים. ברשויות החדשות נמצאות ערים כמו רמת גן, חיפה, מועצה אזורית גזר ועוד.

הקרן תורמת באמצעות ״קופות הידידות״ כ־30 מיליון שקל בשנה למטרות שונות: מקניית מזון, דרך רכישת מכשירי שמיעה ומשקפיים, סיוע בשכר דירה וכלה בקניית תחליפי חלב לתינוקות.

נכון להיום, ״קופות הידידות״ הן האמצעי הזמין והקל ביותר עבור עובדי רווחה לספק מענים חומריים דחופים לתושבים נזקקים. מהסיוע נהנות 20־25 אלף משפחות בשנה, מהצפון עד הדרום. בשבועות הקרובים ״מעריב״ בשיתוף הקרן לידידות יוצאים יחד למסע בין הרשויות כדי לפגוש את האנשים שמאחורי המספרים.

ב־99% מהמקרים המענה ניתן בתוך יומיים מהבקשה. ״שיטת ניהול הקופות מתבססת על גישה של אמון במוטב ואמון בשיקול המקצועי של עובד הרווחה. אנחנו לא דורשים השתתפות עצמית מצד המוטב בכלל, בניגוד לתקציבים שמגיעים מהמדינה ומחייבים השתתפות מצד הנזקק. לכל רשות יש עובד זכאות עם גישה לתוכנה מתקדמת שמחוברת

למערכת אצלנו. כל פנייה מהרשות מוזנת למערכת וממתינה לאישור הקרן. בהינתן האישור עובד הרווחה מדפיס שובר ומעביר לידי המוטב בתהליך יעיל ומהיר".

"מעריב" והקרן לידידות יוצאים לפרויקט משותף, "ידידות מקומית", שבמסגרתו נבקר ברשות מקומית אחת בכל שבוע, מהצפון ועד לדרום, ונביא את סיפורם של פרויקטים חברתיים, עובדים סוציאליים, אנשים ומוסדות הזקוקים לסיוע ועוד.