הבחור עם החולצה הכהה הזמין פיתה גדושה כל טוב אצל אבי מהפלאפל, וישב לאכול ליד אחד השולחנות. זהו עבד אסמר, תושב רמאללה, שיש לו עסק לניקוי יבש במתחם תחנת הדלק דור אלון בכביש 443, מטרים אחדים מהמקום שבו נרצח שלשום רב"ט זיו מזרחי ז"ל.



"אתה לא יודע עד כמה כואב לי, אולי אפילו יותר בגלל שהנרצח הוא יהודי", סיפר אסמר על הטרגדיה. "אירועים כאלה רק מרחיבים את הפערים בינינו, את החשד, מחלקים אותנו למחנות. תאמין לי שיש פה יחסים טובים בין יהודים לערבים. אני חבר של אבי מהפלאפל ושל תמי מהקפה ושל יעקב. כמה שזה חבל".
 
כביש 443, שמחבר בין מודיעין לירושלים, אולי מסמל יותר מכל את האטרף שבו אנחנו חיים. חצי שעה מתל אביב והנה מגיעים המחסומים, הגדרות ועמדות התצפית שמפרידים בין כפרים פלסטיניים ליישובים יהודיים. תחנת הדלק דור אלון, לא רחוק מבית חורון או סמוך מאוד לחירבת אל־מיסבח, היא ממש בלב העניינים.
 

בחודש אוגוסט האחרון היו שני פיגועי דקירה בכביש, אחד מהם באותה תחנת דלק. אתמול המקום כבר היה מאובטח כמו בסיס צבאי. חיילים בפטרולים, מאחז למרגלות התחנה וקצינים בדרגות גבוהות שבאו לחוות מקרוב את נקודת החיכוך הבעייתית.
 
"מה זה מסוכן? בתל אביב או בירושלים לא מסוכן לחיות?", שאל איתי קוצ'ינסקי, שעשה את הדרך ממודיעין לבירה ועצר כמו תמיד אצל תמי בקפה. "כשכל כביש 1 פקוק כל יום משבע בבוקר עד עשר, אנשים נוסעים בדרך הזו כדי לחסוך זמן, בלי לשים לב אם דקרו אתמול מישהו. אלה החיים במדינה שלנו. אני משתדל לא לעבור כאן, אבל אם דחוף אני נכנס. סע ליצהר ולגוש עציון ותראה איך שם נוסעים. אז החיים נפסקים? אירועים כאלה מכווצים וכואבים, אבל אין לנו ברירה אחרת".
 
גם אליעזר שפיגל מרעננה שעבר בתחנה הודה שבגלל דחיפות הנסיעה ועדכון מהווייז, הוא בחר להגיע מרחובות לירושלים דרך כביש 443 ולא דרך כביש 1, שבימים אלה אמור להיות יותר סימפתי. "אני נוהג לנסוע בכביש 1, אבל אמרו שיש שם עיכוב של רבע שעה. יום־יומיים אחרי הפיגוע ידעתי שכאן יהיה המקום הכי בטוח", הסביר. "אני לא גיבור גדול, אבל אלה הם חיינו".

"מפחד רק מאלוהים" 

עבור האנשים שעובדים בתחנה, החיים הקשוחים נמשכים כסדרם. סימני הדם והמחסומים נוקו והוסרו, ויש כמויות של נהגים שצריך לשרת. תמי מהקפה הגיעה למקום בארבע וחצי בבוקר, כמו בכל יום, כדי לעשות את ההכנות לקראת הבאים. כמדי יום היא סגרה את העסק בשעה 12 בצהריים. "אתה לא יכול להחליט שבגלל שהייתה דקירה לא תצא מהבית. אנשים צריכים להתפרנס", הסבירה. "אנחנו חיים ככה כבר יותר מ־60 שנה, הטרור לא משתנה - רק משנה את הצורה. מאבנים למקלות, לדקירות, לפיגועי התאבדות וליריות. זה לא חדש. ובכלל, רוב הפיגועים שהייתי לידם לא היו פה, אלא בתל אביב".


כביש 443, נקודת חיכוך בין האוכלוסיות. צילום: קובי גדעון, פלאש 90
המתדלקים בתחנת הדלק ערבים, עובדי חנות הנוחות ערבים, וגם אבו רנדי שעובד בשטיפת הרכבים הוא פלסטיני מהכפר נעלין. כבר שנים שהוא מגיע כמעט מדי יום לעבודה. בזמן הדקירה לא היה במקום, גם ככה אין להם הרבה אקשן לאחרונה, ובימים שמזג האוויר קצת אביך הוא סוגר מוקדם, יודע שחבל על הזמן, קליינטים לא יגיעו לשטוף את הרכב. 
 
"מפחד, מה זה מפחד?", הוא שואל. "אני מפחד רק מאלוהים. כל פעם שקורה פיגוע זה מעצבן אותי, כי אני רוצה שקט. יש לי משפחה גדולה, ואני צריך להביא אוכל הביתה. לא עשיתי רע לאף אחד ואין חייל שלא מכיר אותי. את אבו רנדי מכירים כאן יותר מאשר את בנימין נתניהו".
 
על היחסים המיוחדים בתחנה אולי יעיד יותר מכל דוד בן־דוד, נהג משאית מאור יהודה שעובר במקום באופן קבוע ומכיר את כולם בשמם הפרטי. השבוע בזמן הפיגוע הוא תדלק את משאיתו בתחנה. היות שהוא שולט בשפה הערבית מהבית, הוא שוחח עם אחד המתדלקים בערבית. וזה, הוא משוכנע, מה שהציל את חייו.

"המחבל עבר לידי לבוש במעיל צבאי", הוא משחזר. "כשהוא שמע אותי משוחח עם המתדלק בערבית, המשיך הלאה. אחרי הדקירות רצתי לחייל וסתמתי לו את העורק. מה אני אגיד, הלך לנו פרח. הוא כמו אח שלי, שתפסתי ומת לי בידיים. ככה הרגשתי. לכן כדאי שנזכור שכל יום שאנחנו חיים הוא מתנה, והשאר הוא בונוס".

"דם הוא לא מים" 

כתבי הטלוויזיה שהגיעו לזירת הפיגוע תפסו את בן־דוד. הוא נקלט בעדשות המצלמה משוחח עם אנשי הצבא כשבגדיו מכוסים דם. אתמול - כשידיו עוד מנוקדות בפצעים קטנים, עדות לרסיסים שעפו עליו מהכדורים שניתזו מהמדרכה - סיפר שאת הבגדים שלבש ביום הפיגוע זרק לפח, ובלילה לא יכול היה להירדם. "אני בדרך לנחם את המשפחה של זיו מזרחי", אמר. "אבל רציתי לעצור כאן ולראות שהכל בסדר, שניקו את הדם מהכביש ושחזרו פה לשגרה. החיים צריכים להימשך".
 
כשבן־דוד דיבר, עמד בסמוך אליו פועל ערבי שהקשיב קשב רב לדברי נהג המשאית הישראלי. הוא לא התערב בשיחה, אבל בן־דוד לא פעם פנה אליו שיאשר אם מה שאמר באמת נכון. "יש אנשים כמו הבחור כאן", הצביע בן־דוד על הפועל. "אנשים שרק רוצים לעבוד. אני מכיר את הכפרים שלהם כמו את כף ידי, הסתובבתי בהם ואין פינה פה שאני לא מכיר, אבל יש גם אנשים שלא רוצים לחיות והורסים לכל הסביבה. יש ביטוי בערבית שאומר שאם פגעתי בבן אדם יש לי חוב. את החוב הזה בני המשפחה של הרוצח צריכים לשלם. לא במוות, חלילה, אבל בגלות".


פיגוע הדקירה בכביש 443. צילום: מדברים תקשורת

הפועל מהנהן בראשו נמרצות, אבל עוד לא הוציא מילה, ובן־דוד ממשיך: "אני יכול להצביע לך על בתים ריקים בכפר ממול, שהאנשים שגרו בהם עזבו בגלל שאחד מבני המשפחה שלהם רצח. אני לא בא בקטע גזעני, אבל אתה לא יכול להמשיך בחייך אחרי שדבר כזה קורה. דם הוא לא מים. נוכל לחיות ביחד ברגע שהשפיות תחזור ויעשו כאן סדר. אני ארגיש יותר טוב כשאדע שיש חשבון שצריך לסגור. אתה יודע, אחד המתדלקים לא ידע במשך חודשים שאני יהודי בגלל שדיברתי איתו בערבית. יום אחד הוא סיפר לי שיהודי עקץ אותו בהרבה כסף. 'גם אני יהודי', אמרתי לו, 'וכדאי שתדע שלא כל האצבעות דומות אחת לשנייה'".
 
אחרי שבן־דוד הפליג לדרכו במשאית הגדולה אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד יום חול רגיל לחלוטין, רק הנוכחות המסיבית של החיילים מסביב הזכירה לנו שאתמול התרחש במקום אירוע טרגי, מטלטל.
 
"אם יזרקו עלי אבן פה או בירושלים זה אותו הדבר בשבילי", הסביר איתי קוצ'ינסקי. "יש לי חברים כאן ואני עובד לפעמים באזור הזה. מי שעובר פה לא יגיד לך שהוא מפחד, אבל אם תרד מאחורי המחסום תראה את אנשים שישר מחפשים את כביש 1 כדי להרגיש יותר בטוחים". כל עובדי התחנה יודעים שבתקופות כאלה הדבר הכי טוב הוא להוריד ראש ולהמתין שהסערה תחלוף.
 
"אני לא מפחד להגיע לעבודה", אמר אסמר מרמאללה. "באזור שלנו יש חמש שנים רגיעה ואז שנה בלגן, ועוד חמש שנים רגיעה ועוד פעם בלגן. בואו נתפלל שהימים הקשים יסתיימו כמה שיותר מהר".