לפני שנתיים וחצי א' ממשרד התחבורה, שטענה כי הוטרדה מינית על ידי הנשיא לשעבר משה קצב, צירפה אות לאות ונחשפה בשמה המלא: אודליה כרמון. מאז חייה לא חזרו למסלולם. "גם כאשר יש לך ניצחון ברור ומוכרע כמו במקרה שלי, עדיין העניין תם אבל לא נשלם. אני עדיין ממשיכה לחטוף ריקושטים", היא מודה היום בראיון ל"מעריב המגזין". "מהרגע שאישה נחשפת, לא רק שאין לה איך להתמודד, מערכת אכיפת החוק, המשטרה והפרקליטות מזניחה אותה באופן מוחלט. משכנעים אותך למסור עדות, ולאחריה הם מתנערים ממך ולא מרגישים אחראים לעוול שנעשה לך".

בעקבות הפרשה בה הייתה מעורבת בעל כורחה, הוציאה כרמון את הספר "אשת הסוד", שהפך לרב מכר. היום היא מספרת שבמהלך הפרשה נחשפה לכוח העצום שפועל מאחורי הקלעים. "העלו לרשת את הפרוטוקולים של העדות שלי, שנמסרה בדלתיים סגורות", היא מגלה. "מה שהיה אמור להיות סודי ולהגן עלי, נמצא בידיים של הנאשם והגיע לרשת. הגשתי תלונה למשטרה ופניתי לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה, ואף אחד לא עשה דבר בעניין. חוץ מאשר להוריד את העמוד של הפרוטוקול הם השאירו את כל התכנים מתוכו".

"אני עדיין ממשיכה לחטוף ריקושטים". כרמון. צילום: רענן כהן

"לא מאמינה לך"

כשהיא צופה בסערה שמתחוללת בשבוע וחצי האחרון, עם העלאת הטענות נגד ח"כ הפורש ינון מגל על הטרדות מיניות, שהגיעו לשיאן אמש עם התפטרותו מהכנסת, כרמון לא מתרגשת. "אני היחידה בארץ שהתלוננה בשמה המלא ושעברה את המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט – כל התהליך במלואו", היא אומרת. "במקרה של ינון מגל, הבחורות לא הגישו תלונה, אלא כתבו פוסט וכבר מצאו עצמן בעין הסערה".

מה צפוי לבחורות הללו כעת?
"אני אישה בוגרת עם ניסיון בקריירה, אבל אם אני הייתי בחורה צעירה שמחפשת תעסוקה ומעסיק פוטנציאלי היה מברר עלי, הוא גם לא היה מקבל אותי על פי השיימינג ברשתות החברתיות".

אבל אודליה כרמון ורחלי רוטנר, שטענה כי מגל הטריד אותה מינית, לא לבד. גם במקרים קודמים – רבים מדי – נשים שטענו כי עברו תקיפה מינית זכו לא פעם לשיימינג אכזרי ברשתות החברתיות, ומחוצה להן. כך למשל, ד"ר אורלי אינס, מי שהייתה ראש המטה לתוכנית "עיר ללא אלימות" והתלוננה כי ניצב אורי בר־לב תקף והטריד אותה מינית פוטרה מעבודתה במשרד לביטחון פנים לאחר שהתלוננה וספגה שלל פרסומים פוגעים. היא תבעה מספר כלי תקשורת בסכום של חמישה מיליון שקלים בטענה כי הייתה קורבן ל"מסע השמצות חסר תקדים" וכי נוהל נגדה "קמפיין אכזרי ביותר ורחב היקף". התביעה לא נידונה והתיק נגד בר־לב נסגר לאחר שהוא התנצל בפניה ופרש מהשירות.

"לאן המערכת הביאה אותה?" אינס. צילום: רוני שוצר, פלאש 90

בחודש אפריל האחרון נחשפה החיילת מאי פטאל כמתלוננת נגד מפקד גדוד צבר לשעבר סא"ל לירן חג'בי, שלטענתה הטריד אותה מינית. במהלך המשפט התלוננה פטאל, באמצעות עורכי דינה, כי "במשך חודשים רבים השמיעו בתקשורת קציני צה"ל המייצגים את הנאשם אך ורק את גרסתו, גרסה חד־צדדית המטילה דופי וספק באמינות ומהימנות החיילת ומייחסת לה מניעים זרים להגשת תלונתה".

לאחר שנחשפה זהותה, היא ספגה לא מעט ביקורת, בין היתר על רקע תמונות שלה בבגד ים ביקיני, אותן העלתה לפייסבוק. עמוד פייסבוק שנקרא "סוף לטרור הפמיניסטי" פרסם את התמונות ומנהלת הדף כתבה כי "אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר... מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו".

בעקבות הפרסומים הללו, זכתה פטאל לתגובות תומכות, כמו זו של ח"כ שלי יחימוביץ', שכתבה "הענן המצחין שמתנוסס מעל התגובות לסטטוס המרגש, החכם והאמיץ של מאי פטאל הוא אגרוף בבטן... כל השדים העתיקים והמכוערים מרימים את ראשם... חטאה הגדול של מאי, שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, שומו שמיים, בביקיני". מלבד ח"כ יחימוביץ' מספר נשים פתחו בקמפיין "בגד ים הוא לא הזמנה לאונס" בעקבות הטענות נגד פטאל.

גם בעמוד הפייסבוק שלה ספגה פטאל לא מעט תגובות בוטות. "לא מאמינה לך לאף מילה, את לא תמימה ואני אישה ובזה להטרדות מיניות ומבטיחה לך שגם אני עוברת כאלה ובמילה אחת אני גם מסיימת אותן. את בולשיט אחד גדול", נכתב. "אני מקווה שהבלוף הזה ישב על מצפונך כל חייך ואני מאחל לך אריכות ימים... עד כמה אפשר להרחיק לכת כדי לנקום במישהו?".

טענה כי הוטל "דופי וספק באמינותה ומהימנותה". פטאל. צילום: פייסבוק

המקרה האחרון, נכון לעכשיו, הוא סביב פרשת ינון מגל. בשבוע שעבר פרסמה עיתונאית אתר "וואלה", רחלי רוטנר, פוסט בפייסבוק שבו טענה כי ינון מגל הטריד אותה מינית, לאחר הפרסום שלוש נשים נוספות טענו שמגל הטריד אותן.

מאז שרוטנר פרסמה את הפוסט היא ספגה שיימינג אכזרי ברשתות החברתיות. חלק מהתגובות נגדה היו בוטות, באופן שהדף לא סופג. "היא קיבלה בדיוק את מה שהיא כל כך רצתה, ולא קיבלה - פרסום", הייתה אחת התגובות המעודנות נגדה. תגובה אחרת הייתה "וואו, מי ישמע איזו פשיעה לומר שהיא מחרמנת, הרי זה מה שמחזיק אותה".

היו מי שהרחיקו לכת ופתחו עמוד פייסבוק נגדה ונגד בעלה, אריאל ויסמן, בשם "רחלי רוטנר ואריאל ויסמן – פדופיליה ושמאל קיצוני". "מותק הרמזים פזורים פה בכל העמוד", נכתב שם, "את הרבה יותר גרועה ממה שאת חושבת שאת!" ואחר כתב "מדובר בזוג מופרע מכל הבחינות, נקווה שימצו עמם את הדין".

רוטנר, יש לציין, לא נבהלה מהטענות שהושמעו כלפיה והגיבה לכל המבקרים אותה, גם למי שטען שהדברים שאמר לה מגל לא נחשבים להטרדה מינית. "סיפרתי משהו שמפריע לי בנוגע לאיש ציבור, שחשבתי שצריך שאנשים ידעו. שהיועץ המשפטי לממשלה יחליט מה זה נחשב", הסבירה.

יש מחיר

לעומת החוסן שהפגינה רוטנר, יש בוודאי נשים רבות שחוששת שאם הן יתלוננו וייחשפו בשמן המלא, הן לא תוכלנה לעמוד בפני הביקורת הציבורית שתגיע - והיא כנראה תבוא. "לפי הנתונים, אחת מתוך שלוש נשים חוות במהלך החיים הטרדה מינית מסוג כלשהו, אבל מאוד קשה לצאת להתלונן נגדה", אומרת מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע אורית סוליציאנו. "נשים יודעות שיש מחיר לכך שהן מוציאות לאור את הפגיעה ומספרות מה אירע להן. צריך לקחת את המחיר הזה בחשבון, ולא כל אחד יכול להתמודד איתו. במקרה של ינון מגל, הנשים לא רצו ללכת לבית המשפט אלא להעלות את הנושא למודעות, להוציא את הדברים לאור. אין ספק שראוי שהציבור ידע הכל על נבחר ציבור".

השנה חשפו מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית כי נרשמה ירידה במספר התלונות במשטרה. "בשנת 2008, כשאני הייתי המנכ"לית, 20% מהנפגעים והנפגעות שהגיעו למרכזי הסיוע התלוננו על התקיפה במשטרה, לעומת 13% שמתלוננים כיום", אומרת ח"כ מיכל רוזין ממרצ, לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע. "אם יש ניצבים במשטרה שמטרידים מינית, אז איך תפנה למשטרה, מה היא תעשה?".

ואולי אם המתלוננות נגד ינון מגל היו מגיעות למשטרה, היו נחסכות מהן קריאות הגנאי ברשתות החברתית?
"גם אם הן היו הולכות למשטרה בדרך מסודרת היו קופצים עליהן: מי שכב איתה, עם מי היא יצאה. היו מלכלכים עליה כמו במקרה של ד"ר אורלי אינס. למה הכפישו אותה? היא הקורבן, היא איבדה את החיים שלה. אישה כל כך חזקה, לאן המערכת הביאה אותה?".

אז השיימינג מוביל למעשה לירידה במספר התלונות?
"רוב הסיכוי שלא יקרה כלום למי שיתלוננו עליו. הנשים יודעות שזה חסר טעם. אני רואה נשים מרוסקות אחרי שהתלוננו, נשים שנהרסו להן חיי המשפחה, שאיבדו את מקום העבודה שלהן. אין כמעט תיקים של הטרדה מינית שמגיעים לבתי המשפט ולא נסגרים בכל מיני עסקאות טיעון חשוכות".

הפגינה חוסן. רוטנר. צילום: פייסבוק

רבקה ניומן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו, מאמינה שיש גם צדדים חיוביים לחשיפה הפומבית. "מישהי כמו רחלי רוטנר, ששמה עצמה בפרונט בצורה הכי חשופה שיש, שילמה מחיר", היא אומרת, "וכשמשהו מאוד אמיתי הגיע ממנה, זה מה שהניע את האחרות. רמת האלימות בדיון תאמה את רמת הכוחנות שהיה צריך להפעיל כדי להשתיק אותה, והיא לא שתקה והיא לא חזרה בה, והיא לא נשמעה מגומגמת. היא עמדה שם וספגה את האלימות הזאת והמשיכה להגיד את מה שהיא אמרה, ולדעתי זה מה שהניע את האחרות להיכנס לאותו התהליך ולחזק אותה עם עדויות נוספות. אני מחזקת את ידן של אותן הנשים הצעירות, ומתפעלת מהאומץ שבו הן עמדו מול גל ההכפשות וניסיונות ההשתקה".

לדברי ח"כ רוזין, מעבר לחינוך ולחוסר האכיפה, הבעיה היא בחברה הישראלית. "לרוב כשאישה מתלוננת יפנו אליה אצבע מאשימה של האשמת הקורבן ולא חיבוק שלו", היא טוענת. "גם כשמדובר ב'אונס קלאסי', כמו בסיפור המאבטח ארז אפרתי בנמל תל אביב, התקשורת הממוסדת העלתה שאלות כמו למה הבחורה הסתובבה שם לפנות בוקר, מה היא עשתה שם ומה היא לבשה".

"הנשים יודעות שזה חסר טעם", ח"כ רוזין. צילום: יח"צ

"עבור נפגעות הטרדה מינית, הסיכוי לקבל הגנה ולראות את הצדק יוצא לאור על ידי פנייה למערכות אכיפת החוק הוא קטן מאוד", אומרת עו"ד קרן גרינבלט, מנהלת קידום מדיניות בשדולת הנשים. "מי שנחשפת ככה, כמו שעשו באומץ רב רחלי רוטנר והמתלוננת אור שוקרון, לוקחת סיכון עצום, וזה מעשה מאוד לא פשוט, שחושף אותן לאיומים, קללות, הלבנת פנים וחיפוש וחיטוט בעבר שלהן. לנו כציבור יש אחריות לתת גב לנפגעות שנחשפות, להבין שאין להן ברירה אחרת, ושהן עומדות לשלם מחיר מאוד גבוה על התעוזה, בייחוד כשהפוגע הוא אדם מוכר בציבור. בראש ובראשונה חשוב להאמין להן, ולהביע את האמון הזה. אחר כך חשוב גם להיאבק כמה שאפשר בפגיעות הנוספות שאנשים מרשים לעצמם לפגוע בהן".