אביה של תאיר ראדה, שמואל, הלך היום (שישי) לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה, אולם זה לא היה המאבק היחיד שלו. לפני כחודש התראיין ל"מעריב" וסיפר על מלחמתו בסרטן והתקווה שיזכה לחנוך את בית הכנסת על שם בתו בקצרין. 

הראיון האחרון עם שמואל ראדה ז"ל.הראיון האחרון עם שמואל ראדה ז"ל.

בשנים האחרונות, מאז חלה בסרטן, מעדיף שמואל ראדה להעביר את ימיו על הספה בסלון ביתו, מול תמונות השמן הגדולות והתצלומים של בתו, תאיר ז״ל, שנרצחה באכזריות לפני תשע שנים. הוא איבד כחצי ממשקל גופו ונראה בעיקר תשוש. מהמחלה הקטלנית שהתפשטה בכל גופו, מהכאבים החזקים המקשים עליו את ההליכה וגם מהערעורים העקשניים של הרוצח רומן זדורוב, שהורשע כבר פעמיים.

באזכרה האחרונה של תאיר, שהתקיימה לפני כעשרה ימים, הוא ניצב בקושי מול המצבה הלבנה, רפרף בעיניים כבויות על פני האותיות השחורות החרוטות באבן. כשהרים את עיניו הבחין ראדה בקהל העצום שהתייצב בבית הקברות בקצרין, מחזה שאינו אופייני לאזכרות המתקיימות לאחר כעשור. חלקם הגיעו לא רק בשביל תאיר, אלא גם לאור מצבו הבריאותי השברירי. בקול חלש ורועד קרא ראדה עם שני בניו את תפילות העלייה לקבר ולאחר מכן הביט באשתו, אילנה, בדממה. את אוושת הרוח הקרירה הפר שיעולו העמוק והמתמשך. ראדה, שלקה בדלקת ריאות קשה, סירב להיעדר מהטקס שבו צוין מותה של בתו האהובה, אף שהדבר חייב אותו לעזוב לכמה שעות את בית החולים שבו אושפז.

“את המחלה גיליתי ב־2009, ואין ספק שהיא התפרצה בעקבות הרצח של תאיר והאבל הכבד״, הוא אומר. “הגרון התחיל להתנפח וגם אזור בית השחי. גילו אצלי סרטן קשה של בלוטות הלימפה. אני חי איתו שש שנים, אבל מסרב לעבור ניתוחים או הקרנות. הסכמתי רק לטיפולי כימותרפיה, אבל בתקופה האחרונה הגוף שלי לא עומד בהם כי הסרטן אוכל אותי מבפנים. לפני שבועיים עשיתי בדיקת סי־טי והתגלה שהמחלה התפשטה גם לבטן ולצוואר״.

המחשבה על המוות עולה אצלך לפעמים?
“אני לא מתרגש ממנו. אחרי שאיבדתי את הבת שלי, שום דבר לא מפחיד אותי, גם לא הסרטן. אין לי כרגע דרך להילחם במחלה, אבל אני לא יושב בבית ומחכה לגזר דין מוות. השבוע הרופאה אמרה לי שאמורים להגיע כדורים חדשים מארצות הברית, ואני מתפלל שהם יעזרו. בינתיים, אני משלים עם גורלי. אני רק רוצה שיקלו על הכאב כי חשוב לי לראות את סיום העבודות של בית הכנסת המוקם לזכרה של תאיר, ולהתפלל במקום״.

מאז שנרצחה, הפך פרויקט בית הכנסת למפעל חייו של ראדה. לפני כשלוש שנים החלו העבודות על בית הכנסת, שייקרא “תאיר שבת אחים״, אולם הן הוקפאו בשל מחסור במימון. לאחרונה גייסה העמותה האחראית על הבנייה כ־400 אלף שקל, והשיפוץ ממשיך להתבצע מסביב לשעון. ראדה מקווה כי עד לאירוע הפתיחה יצליח לגייס לפחות 150 אלף שקל נוספים שיוקדשו להתקנת ויטראז׳ים צבעוניים על החלונות הגדולים.

לטקס חנוכת המקום נקבעו שני תאריכים משמעותיים, התלויים בקצב העבודות. האחד, 4 בינואר, הנו יום הולדתה של תאיר, שאמורה הייתה להיות בת 23. השני, שיחול ב־16 בחודש, הנו יום הולדתו של ראדה. “העיקר שבית הכנסת יפעל כבר״, הוא אומר בין שיעול לשיעול. “אני יודע ומרגיש שאזכה להיות בטקס הפתיחה, ומתכנן גם להגיע לתפילות השבת. לא אתן לסרטן להכניע אותי. אם בתשע השנים האחרונות הצלחתי לקום כל בוקר ולחיות, שום מחלה לא תשבור אותי עכשיו".

גם לא העובדה שלרוצח נולד לפני כשבועיים בן נוסף?
“אין לי שום דבר נגד אשתו של זדורוב או הילדים שלו, הם לא מעניינים אותי. לא הם רצחו את תאיר. הרוצח לקח את נשמתה של הילדה שלי ועל זה הוא צריך לתת את הדין".

הוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם.
"לתת את הדין פירושו לקחת את הנשמה של הרוצח. פחות מעונש מוות לא נקרא צדק בעיני".

כמו חדש

קשה להתעלם מהליכתו המדודה והאטית ופניו רוויות הסבל והכאב של ראדה. אלא שגוו מזדקף ועיניו אורות כאשר הוא ניצב מול בית הכנסת, מקשיב להמולת הפטישים ושאון המקדחות הבוקע מבפנים. המבנה, שבנייתו נמצאת לקראת סיום, ממוקם בסמיכות לגן מיקולוב בקצרין, ומחלונותיו נשקפים שדה ירוק, אדמות חקלאיות ורכס הרי נפתלי הגולש לגבול לבנון.

“זה בדיוק מה שראיתי בדמיון שלי״, אומר ראדה כשהוא מסתובב בהתרגשות בין הסולמות והפועלים. “אני אוהב את גוני השמנת, את החלונות עם הקשתות וגם את המיקום. כשראיתי את התוכנית על הנייר, זה עשה לי טוב. הרגשתי שהארכיטקטורה מייצגת את תאיר בכבוד. בית הכנסת נותן לי תקווה בלב, הוא כמו בית המקדש הקטן שלי. כאילו תאיר ממשיכה לחיות דרך המקום הזה. תחשבי, אם הייתי מקדיש לה ספר תורה, אז היו מוציאים אותו אחת לשישה שבועות. בית הכנסת, לעומת זאת, זה חיים. הוא תמיד פעיל".

כיצד נולד רעיון ההנצחה בדרך זו?
“כבר במהלך השבעה, כשישבו אצלי ראש המועצה לשעבר, סמי בר לב, מהנדס המועצה ורבנים. אמרתי להם שאין לי שום בקשות וזה הדבר היחיד שאני רוצה. ההתחלה לא הייתה קלה. הייתי מגיע ללשכה של בר לב, יושב אצלו ובוכה עד שהוא בכה איתי. לפני שלוש שנים בערך אושרו התוכניות, ואז הפרויקט תפס תאוצה. גם ראש המועצה הנוכחי, דימי אפרצב, משקיע פה המון כספים, בשיתוף משרד הדתות ומשרד הפנים. אבל לצערי, אף על פי שגייסנו גם מאות אלפי שקלים מאנשים פרטיים, עדיין חסרים כ־300 אלף שקלים כדי שבית הכנסת ייפתח למתפללים״.

יש חשש שאולי לא תזכה לראות את פתיחת המקום?
“אני בוטח בקדוש ברוך הוא ויודע שאהיה בפתיחה וגם אתפלל כאן. אני אפילו מתעניין בקניית קלנועית כשרה, שבעזרתה אוכל להגיע לבית הכנסת גם בשבתות, כי אין סיכוי שאצליח לצעוד את הדרך מהבית. אבל למה לחשוב כל כך קדימה? אני הרי בקושי קם כל בוקר״.

ראדה, שיציין 60 בשבוע הבא, לא האמין בתחילה כשנודע לו שחלה בסרטן. יחד עם ההתמודדות הקשה על אובדן בתו בצורה אכזרית כל כך, הוא ניצב כעת מול טרגדיה נוספת. מאז חייו נעים בין הניסיון לנהל סוג של שגרה לבין בית חולים פוריה בטבריה והאונקולוגים. מאחר שגופו נחלש בשל הסרטן, נדבק אליו כמעט כל חיידק המרחף באוויר. כשאינו מאושפז, אילנה היא זו המחברת אותו לעירוי המזרים את האנטיביוטיקה ישירות לווריד. עם השקית השקופה המחוברת לידו השמאלית פונה ראדה לסלון, מתרווח בזהירות על ספת העץ ובוהה במשך דקות ארוכות בפניה המלאכיות של תאיר, הניבטות מכל פינה.

“שקלתי בעבר 86 קילו והיום אני שוקל 40 קילו פחות״, הוא נאנח. “אני נוטה לקבל חום בגלל הסרטן, ובמצבי הנוכחי אי אפשר להעניק לי טיפול. אני משלים עם גורלי, איזה שלא יהיה, ורק לא מצליח להתמודד עם הכאב הזה בכל הגוף. כל מה שחשוב לי כרגע הוא להרגיש טוב, גם אם זה יהיה לתקופה קצרה״.

נשמע כאילו הרמת קצת ידיים?
“מה פתאום. אני רוצה לחיות טוב וכמה שיותר. אבל אם גורלי נגזר אחרת, אז אין לי דרך להילחם בו ואני מקבל אותו. רק בהתחלה, אחרי שתאיר נרצחה, כעסתי על הקדוש ברוך הוא ושאלתי מה היה חטאה של ילדה כזו טובה וקטנה, שהיא צריכה למות. אנשים ניסו לשכנע אותי שהיא סיימה את תפקידה בעולם הזה ושיש גלגולי נשמות, אבל אני לא מקבל את התיאוריות האלה. מה שקרה לתאיר הוא גורל. לא אלוהים רצח אותה, הוא לא רוצח, זה רומן זדורוב רצח אותה ברגע אחד של כעס".

כמו פעם

חדרה של תאיר נותר כפי שהיה ביום שבו יצאה מביתה בפעם האחרונה. את פני הבאים מקבל שטיח כחול ושעיר, שעליו מוטבעות דמויותיהן העולצות של שלגייה, היפהפייה הנרדמת, סינדרלה ופוקהונטס. מעל המיטה תלויים מוביילים מרשרשים ומתחתם תלויים לבבות אדומים ופרפרי בד ססגוניים. ממול למיטה ניצבת ספרייה גדולה ועליה מונחים נרות ורודים לצד תכשיטי פלסטיק ילדותיים ושלל פיות גבס לבנבנות. החדר זועק חיוניות ונדמה שבדלת תיכנס תכף תאיר, ותזעיף את פניה בשל החדירה לפרטיותה. אלא שרגע אחר כך טופחת בעוצמה המציאות העגומה. על המדפים שהיו עתירים בספרי לימוד ובמחברות צבעוניות מונחים כיום עשרה קלסרים עבים, שעליהם נכתב בטוש שחור “רומן זדורוב, חומר ראיות, עדויות וסיכומי הגנה״.

בשנים הראשונות שלאחר הרצח חלף ראדה על פני החדר והסיט את עיניו למסדרון. גם מבט חטוף על המיטה או השידה גרמו לו לפרץ בכי ארוך ובלתי נשלט. “היום אני מסוגל להיכנס פנימה, אבל עדיין קשה לי״, הוא אומר בשקט. “בכל פעם שאני רואה את החפצים של תאיר, אני מתמלא בתחושת כבדות, כי אני יודע שהיא לא תחזור לעולם״.

יש מקום שבו אתה מרגיש אותה ביתר שאת?
"אני אוהב את הילדה שלי מעל ומעבר, אבל לא מרגיש אותה או חולם עליה בלילות. מאז שחליתי, אני יושב הרבה בסלון ושם אני מסתכל עליה. לפעמים אני תוהה איך היא הייתה נראית היום ומה הייתה עושה. לאורך השנים ראיתי את החברים שלה מסיימים תיכון, מתגייסים לצבא, משתחררים. רק תאיר תישאר לנצח כמעט בת 14".

אחת מחברותיה הקרובות, שי מיקה יפרח, עומדת להיכנס לבית "האח הגדול" ולספר על הקשר שלה לבתך ועד כמה הרצח השפיע על חייה. “כל מי שמספר רק את האמת על הבת שלי, זה בסדר. יפריע לי רק אם ישקרו ויעגלו פינות". תאיר נולדה כאחות הצעירה של רועי ואוהד, היום אב לתינוק בן שנתיים, והפכה מיד לנסיכה של הבית. פרשת הרצח, שזכתה לכינוי "הטווין פיקס של קצרין", זעזעה את המדינה בשל אכזריותה ובשל המסתורין האופף עדיין את המניע המדויק למעשה.

תאיר, שהייתה אז תלמידת כיתה ח' בבית הספר נופי גולן, נחשבה לילדה דעתנית ומקובלת בחברה, שאהבה להמציא צעדי מחול ושאפה להפוך לרקדנית מקצוענית. ב־6 בדצמבר 2006, בסביבות השעה 13:00, היא החליטה להיעדר משיעור תיאטרון, ונשארה בחצר בית הספר יחד עם מספר חברים. הקבוצה ישבה מתחת לפרגולה, וכעבור חצי שעה הודיעה להם תאיר כי היא הולכת לשתות מים. משבוששה לחזור, שבה חברתה לכיתה בלעדיה, ויום הלימודים הסתיים בלי שמישהו שם לב לתיקה המיותם שנותר בכיתה.

גופתה של תאיר התגלתה בשעות הערב כשהיא מונחת על האסלה באחד מתאי השירותים של הקומה השנייה בבית הספר, ועליה חתכים וסימני אלימות רבים. כבר ממבט ראשון אפשר היה לראות כי גרונה שוסף פעמיים בסכין ושעל ידיה נמצאו פצעי התגוננות. הרוצח הקפיד לנעול את דלת התא מבפנים, וטיפס החוצה כשהוא רומס בדרכו את תאיר ומותיר על בגדיה ועל הקיר את טביעת סוליות נעליו.

במשך שבוע התנהלה המשטרה באפלה והעלתה אין ספור השערות. החל מתקיפת בני נוער מכת השטן, דרך האנס הסדרתי בני סלע שברח מהכלא ימים ספורים קודם לכן, ועד לכיוון הלאומני. רגע לפני שתאיר הפכה ללורה פאלמר הישראלית, נעצר רומן זדורוב, פועל בניין בן 29, שהועסק בעבודות ריצוף במקלט בית הספר.

רומן זדורוב. צילום: פלאש 90רומן זדורוב. צילום: פלאש 90

בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לאירוע, אולם כעבור שמונה ימים התוודה בפני מדובב כי רצח את תאיר. הוא טען כי ביקשה ממנו סיגריה, אף שעל פי כל העדויות היא מעולם לא עישנה. בנוסף, התלונן כי תלמידי בית הספר נהגו לקלל אותו כשסירב לתת להם סיגריות והציקו לו כאשר ניתקו לפרקים את כבל החשמל של המכשיר ששימש אותו בעבודתו.

שיחה זו של זדורוב נחשבה לנקודת מפנה בחקירת המשטרה, ובספטמבר 2010 הוא הורשע בין היתר בעקבותיה ברצח ונידון למאסר עולם. זדורוב ערער על הרשעתו, ובית המשפט העליון הורה לבית המשפט המחוזי בנצרת לדון בשתי חוות דעת חדשות מטעמו, שהוגשו על ידי הסנגוריה הציבורית. בפברואר 2014, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על המומחים של הסנגוריה שהעידו בפניו, הרשיע בית המשפט את זדורוב בשנית. אלא שהרוצח לא נכנע וכיום תלוי בבית המשפט העליון ערעורו השני הממתין כשנה להחלטת השופטים.

לראדה אין כל ספק מי קטל את חייה של בתו. "כשזדורוב נעצר, אשתו התקשרה אלינו הביתה וסיפרה שבעלה דיבר איתה ביום הרצח בסביבות חמש או שש בערב ואמר שילדה קטנה נפלה באסלה של השירותים בבית הספר. מאיפה הוא ידע את זה? הרי את תאיר מצאו רק ברבע לשבע. זדורוב הוא שקרן גדול. רמאי עם תעודות. לו יכולתי, הייתי שוחט אותו בעצמי. אנשים לא מבינים מה זה רצח של ילד. אתה נזרק ומתרסק, ולא יכול לבנות את עצמך מחדש. והרוצח? הוא יושב בכלא ויש לו אוכל, טלוויזיה, עבודה, לימודים. ומי משלם עבור מה שהוא מקבל? אני ושאר משלמי המסים במדינה. זה לא צדק בעיני".


יש לך פתרון אחר?
"צריך להוציא להורג אנשים כמו זדורוב. לקחת נשמה? אז ייקחו את שלך. המדינה לא תפסיד מזה. ככה אולי אנשים יחשבו פעמיים לפני שהם רוצחים".

כמו אבן

הבוקר האחרון בחייה של תאיר היה שגרתי. לפני שעזבה את הבית ניגשה למיטתה של אמה כדי להיפרד ממנה, אולם אילנה הייתה עייפה והפטירה כי יתראו כבר בצהריים. ראדה, אז מנהל אחזקה בחברה פרטית ופנסיונר של צה"ל, הסיע אותה ואת חברתה ללימודים.

"אני זוכר את תאיר יוצאת מהאוטו, אומרת לי להתראות קצר והולכת", הוא משחזר. "בסביבות הצהריים אילנה התקשרה מבוהלת, ואמרה שתאיר לא הגיעה הביתה. אחרי שהיא התקשרה לחברות של הבת והתברר שאף אחת לא ראתה אותה, החלטתי לנסוע לבית הספר. היה חושך וירד מבול. עשיתי סיבוב בחוץ וחשבתי לעצמי שבטח הבטרייה של הפלאפון של תאיר התרוקנה ואין לה דרך להודיע היכן היא. לא הייתה לי תחושה רעה, אבל כשהגעתי הביתה מצאתי את אילנה בוכה. היו לה תחושות קשות שמשהו רע קרה. החלטתי לחזור לבית הספר ביחד עם מנהלת המתנ"ס ואחד העובדים, וכל אחד מאיתנו חיפש במקום אחר. משום מה לא עלינו לקומה השנייה".


מה חשבת באותו הרגע שקרה לתאיר?
"בשלב הזה הייתי בטוח שמישהו הכה ופצע אותה והיא שוכבת בחושך לבדה, זרוקה בין השיחים. הסתובבתי בחצר בית הספר, כשאני בוכה וקורא לתאיר, אבל לא היה כל מענה. התקשרתי לחברת הסלולר וביקשתי שיבדקו היכן המכשיר שלה, אבל הם סירבו. החלטתי ללכת למשטרה, שם דאגו להוציא איכון לטלפון שלה. כששמעתי את אחד השוטרים אומר כי נראה שהיא נמצאת ליד מגרש הכדורגל, מיהרתי לשם עם חבר והבן אוהד. אחרי כמה דקות של ניסיונות לאתר את תאיר משהו היה נראה לי מוזר. איך הגיוני שכל העיר הצטרפה לחיפושים אבל אני היחיד שנמצא ליד המגרש? הבנתי שעשו לי תרגיל כדי להרחיק אותי מהזירה האמיתית. בדרך לאוטו התקשר הבן הגדול רועי ואמר שמצאו את תאיר מעולפת בבית הספר. באותו רגע ידעתי שהיא מתה".

ראדה מיהר לבית הספר והבחין בהתקהלות עצומה של שוטרים, אנשי מד"א ועשרות מתנדבים. לבו נפל ורגליו סחבו אותו בקושי במעלה הקומה השנייה. "כל אחד רצה לראות מה קרה ואנשים טיפסו על דלת השירותים", הוא אומר. "הזירה, שהייתה אמורה להיות סטרילית, הזדהמה מיד מסוליות נעליים וטביעות אצבעות. זה טיפס, זה נגע עם הידיים. היה שם בלגן נוראי, ולצערי הוא חלק מהחומר שמשמש היום את הרוצח בערעורים שלו".

ראית את תאיר בזירת הרצח?
"ביקשו ממני לזהות אותה, והורידו אותה למטה בתוך שקית שחורה אחרי שעטפו וניקו אותה קצת מכל הדם. הניחו אותה על מעקה בטון שמשמש כספסל וחשפו את הפנים שלה. הבן זונה שחט אותה. הוא פשוט שחט אותה. אי אפשר היה לפספס את המבט המבוהל שהיה לתאיר על הפנים ואת הסימנים הכחולים. הוא הכה אותה מכות רצח ואני יודע שכאב לה מאוד. הבת שלי עזבה את העולם בייסורים. לא כולם יודעים, אבל אצל תאיר נמצאו שבעה שברים בגולגולת כי הרוצח דפק את הראש שלה כנגד הקיר פעם ועוד פעם ועוד פעם. לפי ההערכות, היא הייתה בחיים ארבע דקות עד שנפטרה".

איך יכולת לראות אותה במצב כזה?
"הגוף שלי פשוט ננעל והפך לאבן".


נפרדת ממנה בזירה?
"לא אמרתי לה כלום ולא בכיתי. ראיתי את המכות והחתכים על תאיר ואני מאובן. ככה התנהגתי גם כשחברים שלי נהרגו לידי במלחמת לבנון הראשונה. פשוט אבן. נשברתי רק כששמעתי את הקלטות השיחות של זדורוב עם המדובב. הוא סיפר שם איך רצח את תאיר וזה אחד הדברים הקשים לשמיעה".


מי בישר לאילנה על מותה של הבת האהובה?
"אני. התקשרתי ואמרתי רק 'תאיר מתה'. אילנה בכתה אז, והיא בוכה עד היום". 

לתרומות עבור בית הכנסת יש לשלוח אי־מייל לכתובת project@headstart.co.il תחת ״זוכרים את תאיר״, או באמצעות שני חשבונות בבנק לאומי: 22200/00 בסניף 648 השייך להדסטארט בע"מ ו־1509491 בסניף 732. בבעלות העמותה לקיום ושימור מורשת שלום שבזי.