אוכלוסיית הצעירים חסרי העורף המשפחתי בישראל, בני 18־25, מונה בין 1,300 ל־2,600 צעירים, ובכל שנה מצטרפים אליהם כ־300 צעירים נוספים.

קשה לאמוד את מספרם המדויק משום שהם אינם נמצאים במסגרת כלשהי. עד לגיל 18 מדובר בילדים ובבני נוער שרובם גדלו בפנימיות או במשפחות אומנה ממגוון סיבות. חלקם הוצאו ממשמורת הוריהם על ידי רשויות הרווחה משום שהיו חשופים לפגיעה בבתיהם. בהגיעם לגיל 18, המדינה כבר אינה אחראית להם, ומפסיקה למעשה את התמיכה בהם, ולכן הם נאלצים לצאת לדרך עצמאית ללא הכוונה אישית וללא תמיכה כלכלית.

הצעת חוק חדשה שגיבשה ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) ועליה חתומים עוד 18 חברי כנסת, באה לראשונה לתת מענה לצעירים אלה מצד המדינה ולחייב אותה להעניק להם מסגרת תומכת גם אחרי גיל 18. כיום אין בישראל חוק המחייב את המדינה לתת סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי, להבדיל מהמצב במדינות מערביות אחרות, בהן ארה"ב, שבה קיים זה שלושה עשורים חוק פדרלי בנושא. הצעת החוק נוסחה בסיוע הפורום הציבורי של כפרי הנוער והפנימיות בישראל, הקליניקה לשינוי חברתי במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ועמותת מקום; והיא תוצג היום בכינוס מיוחד בכנסת.

על פי הצעת החוק, המדינה תקבע סל שירותים שיותאם לכל צעיר לפי צרכיו. הפנימייה או העמותה האחראית לאומנה יכינו עבור כל צעיר כזה "תוכנית מעבר אישית", שתיתן לו כלים ליציאה מהמסגרת, תקנה לו כישורי חיים בסיסיים ומידע על זכויותיו ועל חובותיו. לקראת עזיבת המסגרת, הצעיר יהיה זכאי לפנות לוועדה מקצועית, ויחד עמו היא תקבע עבורו תוכנית שילוב המותאמת לצרכיו. התוכנית תכלול, על פי צורך: ליווי, סיוע בדיור, סיוע בהשלמת השכלה ורכישת השכלה גבוהה, סיוע בשילוב בשוק העבודה וכן סיוע חירום לרכישת מזון וביגוד.

ח"כ אלהרר מסבירה: "המדינה חייבת להעניק לכל צעיר את המעטפת המתאימה לו, ולא לאפשר לו לאבד לרגע את התקווה ולהסיט את חייו לנתיב בעייתי. ההשקעה בצעירים היום היא תעודת ביטוח לשנים הבאות ותצמצם את התמיכה שהמדינה מעניקה לאחר מכן לצעירים חסרי בית ולמשפחות מעוטות יכולות".

יפעת (28) הצליחה בקושי רב להשתקם בעשור האחרון. כבר כשהייתה בת 4 היא הוצאה בצו בית משפט למשפחת אומנה, וממנה נדדה עד לפנימייה, שהייתה כמו בית עבורה. בצה"ל הוכרה כחיילת בודדה, אך מיד אחרי השחרור חוותה קשיים רבים והסתייעה בעמותות מתנדבים. כיום היא כבר סטודנטית לקידום נוער, אבל לאחיה היה פחות מזל, ושניים מהם יצאו מהמסלול הנורמטיבי. יפעת מבקשת לזעוק את זעקתם של בוגרי הפנימיות: "אין להם משפחה ואין להם תמיכה. הם אפילו לא יודעים לפתוח חשבון בנק. המדינה חייבת לקבל עליהם אחריות, בדיוק כשם שהוציאה אותם מהבית ושמה אותם במסגרות עד גיל 18".