"זה אולי יישמע מוזר עכשיו, אבל כאן זה גן עדן עלי אדמות", אמר לי נתן מאיר, בבית שבו נרצחה באכזריות אשתו, דפנה ז"ל, רק שלושה ימים לפני כן. "אנחנו אנשים שחולמים חלומות גדולים ולא מבינים שלפעמים החלום נמצא בחצר האחורית".

האיש החזק והאצילי עצר בכוח את הדמעות שביקשו לרדת והוסיף, "אתה רואה את התרנגול הזה?", הצביע על פסל, שניצב על הארון. "זו מתנה מיוסוף, חבר טוב מאוד שלנו, תושב דהריה. את כל הנגרות בבית עשה לי בחור ערבי שמצד אחד הציל יהודים, ומצד שני - אני הצלתי אותו. כשכלתו הייתה חולה והייתה צריכה אישורים, הפכתי את העולם בשבילו. אהבה לא עוברת בעיתון. הרבה יותר קל להעביר סכין, אישה על הרצפה. אבל המציאות היא אחרת. יש לי ידידים פלסטינים שביקשתי שיגיעו לפה. אני לא אקום מהאבל אם הם לא יבואו, כי הם צריכים להיות פה. הידידות הזו חזקה, אז נכון שיש רע בעולם ולתקשורת יותר כיף להתעסק איתו. הוא יותר סקסי, אבל הוא הרבה פחות רלוונטי".
 

ניסיתי בכל זאת להחזיר את נתן למצב הבלתי אפשרי שבו אנחנו חיים - יום אחד ידידים ולמחרת נלחמים - אבל מישהי שישבה לא הרחק גערה בי ואמרה שעושה רושם שלא הקשבתי לדבריו. אורח אחר הוסיף, "אנחנו חיים כאן ומכירים את המציאות שאפשר להמשיך לחיות עם שכנינו והם ימשיכו לבוא ולעבוד אצלנו. יש ביניהם מתועבים שבהם צריך לטפל, אבל אנחנו לא מכלילים את כל האוכלוסייה".
 

נתן, ששמר על קו ברור, אמר לנוכחים שהוא לא מאשים את העיתונאי שבחדר. "יכול להיות שזה נראה להם אחרת, אבל הגיע הזמן ואני מציע ומבקש להרכיב משקפיים אחרים. כל ערב בעשר וחצי אני מעיף מפה את כולם, יושב עם ילדי, לפרלמנט. שאלתי אותם 'מה אתם רוצים שאומר?', והם אמרו 'רק את זה'. האור והאהבה שיצאו החוצה. כזו הייתה אשתי. היא טיפלה בערבים וביהודים, האדם הוא אדם ואני יודע שכל מילה שאני אומר היא על דעתה".

אבטחה בדרך לניחום אבלים
 

יצאתי מבית משפחת מאיר לאוויר ההרים הקר של דרום הר חברון. יש באזור הזה משהו כל כך מתעתע. מצד אחד, נוף מרהיב של הרים שטבולים כעת בירוק של חורף, שקט שלא מכירים בעיר. מצד שני,   לחשוב שרק כמה ימים ל פני כן לחצר הזו נכנס נער בן 16 מכפר סמוך, אחד שבני משפחתו עובדים בעתניאל, שלף סכין והחזיר אותנו לצד האפל של הדו־קיום. אבל בבית משפחת מאיר, עם כל המתח שמסביב, אף אחד לא הרים גבה כשמוחמד הגיע לנחם את נתן. אומנם החבר הגיע תחת אבטחה צבאית, אבל קיבל כבוד של ידיד.
 

הלווייתה של דפנה מאיר, עתניאל. צילום: דוברות הר חברוןהלווייתה של דפנה מאיר, עתניאל. צילום: דוברות הר חברון

 

"אני מבין את נתן", אמר לי חיים חוטר, שאיבד את בנו גבריאל בפיגוע בישיבה בעתניאל בדצמבר 2002, אז נרצחו ארבעה צעירים על ידי מחבלים. "אשתי הלן מלמדת יהודים, ערבים, דתיים וחילונים שיכירו אחד את השני. בשבעה על בני הגיעו ערבים פלסטינים, כי כשאתה חי בהתנחלות אתה בקשר יומיומי איתם ואין מה לעשות. כשקורה משהו כזה אתה כועס, אבל גם אומר שאנחנו חיים כאן ביחד ומי שמכיר אותי לא ירצח אותי".
 

אפילו חיים פוגל, שאיבד לפני כחמש שנים בפיגוע באיתמר את בנו אהוד, כלתו רות ושלושה מנכדיו, התחבר לדבריו של נתן כשבא לנחם. "רובם הגדול של הפלסטינים רוצה לחיות, ואם היו נותנים לנו קצת שקט, בלי פוליטיקאים, יכול להיות שכבר היינו מגיעים למצב הרבה יותר טוב. אני גר בשומרון 38 שנים, והתקופה הראשונה הייתה נהדרת. אני זוכר שפלסטינים היו מוכרים אצלנו כיפות".
 

זו המציאות הבלתי אפשרית שבה אנחנו חיים. עתניאל ספגה לא מעט מכות במהלך השנים. רק לפני חודשיים, קילומטר דרומית משם, שניים מבני משפחת ליטמן מקריית ארבע נהרגו מירי שנפתח ממארב מחבלים. "אני לפעמים שואלת את עצמי אם אני מפחדת לחיות כאן - והתשובה היא לא", מספרת רינה בן־שבת, אם לחמישה, תושבת עתניאל. "איך זה יכול להיות? אני לא יודעת להסביר, במיוחד עכשיו".
 

רינה, שגדלה ביישוב, חזרה אליו לפני שלוש שנים אחרי שאביה, הרב דן מרצבך ז"ל, נהרג בשוגג מאש חיילי צה"ל, שחשבו בטעות שמדובר במחבל. "עברתי ילדות קשה", היא מספרת. "היינו נוסעים, חוטפים אבנים, איבדנו אנשים קרובים, אבל עדיין אני מודה כל יום להורי ולריבונו של עולם שגדלתי פה. העוצמות שקיבלתי אלה עוצמות שלא הייתי מקבלת באף מקום אחר. יש פה ערך מוסף".


אבל כאם לילדים את לא חושבת פעמיים?

"גם על האנשים במושבות הראשונות אמרו שהם מקריבים את ילדיהם ומוכרים את עצמם, אבל אם הם לא היו נשארים, אני לא יודעת מה היה קורה למדינה. היום, בכל מקום אפשר להירצח. אז נכון שפה אנחנו משלמים מחיר יותר כבד, אבל אם נתייאש, כולם ישלמו מחיר. הילדים שלי מבינים. ביום ראשון בערב בתי בת ה־10 אמרה 'שלא תחשבו לעזוב את עתניאל'. זה אומר הכל. זה חיבור שזורם בעורקים. זר לא יבין את זה, ואולי אנחנו נראים כמשוגעים. אני לא מבינה איך אפשר לגור בתל אביב, איך אפשר לוותר על כל הטוב הזה?".
 

מאחורי בית משפחת מאיר גרה משפחת גליק שאבי המשפחה, יהודה, מוכר כמי שנאבק למימוש זכות הכניסה והתפילה של יהודים בהר הבית. באוקטובר 2014 גליק נורה על ידי מתנקש פלסטיני, נפצע באורח אנוש, אבל הצליח להחלים והוא כבר בשיא הכושר. ביום הרצח של דפנה, מטרים ממנו, הוא ישב בביתו ועזר לבתו רחל בהכנת שיעורים. הוא לא שמע דבר עד שהופעלו הסירנות של כוחות ההצלה. "באותו יום משעה חמש וחצי ועד חצות היו לי אלף שיחות", הוא מספר
.

מאז שנורה, גליק מסתובב דרך קבע עם שכפ"ץ ואקדח, לא לוקח צ'אנס. "נוקטים אמצעי זהירות ובלילה יש קצת פחדים, רק  לבול עץ אין רגשות", הוא מחייך. "אנשים עם אמונה הם לא מנוטרלים מהמציאות, אבל בבוקר אני מתעורר ועושה חשבון כללי של היתרונות והחסרונות - והיתרונות גדולים פי מיליון. עובדה. יש לי מה לאכול, מה ללבוש, בית, ילדים, שני רכבים. יש לי שפע".
 

שאלתי אותו אם חיים כאלה שבהם צריך להסתובב עם הגנה נגד קליעים וכלי נשק בהיכון לא מייאשים אותו. נראה שהוא נפגע רק מהעלאת השאלה.

"מייאש? תסתכל אחורה 70 שנה מאז הוקמה המדינה. איפה אנחנו היום ואיפה היינו אז. אתה לא מתמלא ברוח של שמחה?", שאל ולא חיכה לתשובה. "לפני כמה שנים שמו שומרים בכניסה למסעדות. בהתחלה זה נראה לנו הזוי, היום התרגלנו. פעם את ראש הממשלה היית פוגש בטיול בשבת. היום הוא מסתובב עם מאבטחים. אתה לומד להסתדר. זה חלק מהחיים. כשהוקמה מדינת ישראל נפתחה מלחמת השחרור ונהרגו יותר מששת אלפים ישראלים. אז אתה  חושב שבן־גוריון התחרט? לא, כי הוא ידע מה האלטרנטיבה והיא שישה מיליון. אני מרגיש מחויב לעובדה שאלוהים עשה נס והציל את חיי. אין לי לגיטימציה להרים ידיים".
 

צומת הכניסה לעתניאל אחרי הפיגוע. צילום: פלאש 90צומת הכניסה לעתניאל אחרי הפיגוע. צילום: פלאש 90

 

יהודה הוציא אותנו לחצר ביתו והראה לנו מרחוק את תנופת הבנייה בעתניאל. בתים חדשים ועוד בתים בתוכנית, מסתבר שיש ביקוש גדול. "בפריז, כשיש פיגוע, בורחים ועולים לארץ ישראל", אמר. "בארץ יש פיגוע ואתה מרגיש בבית, יש עם מי להתחבק. אין פה בית אחד פנוי ובאים מכל הארץ. יש חבר'ה שלומדים בישיבה, מתחתנים ורוצים להישאר. יש פה משפחה שיש לה שני ילדים שעוד מעט מתחתנים ולא הספיקו להכין להם מגרש. מצוקה עצומה".


תנופת הבנייה נעצרה בפקודה


אבי אשר, תושב עתניאל, משמש כמזכיר חיצוני של שמעה ואדורה, יישובים בהר חברון. הוא אומר שגם שם הביקוש עצום. "השיקול הכלכלי פחות מדבר מפעם כי פערי המחירים הצטמצמו", הסביר. "הביקוש יצר עליית מחירים מאוד משמעותית. הבתים שבונים היום הם בסטנדרט הרבה יותר גבוה, כי הדרישות יותר גבוהות. אם בעבר הקליטה הייתה תלויה במצב הכלכלי ואנשים רצו להשתדרג בבית עם גינה במחיר של דירת שלושה חדרים בבאר שבע, אז היום זה לא המצב".


אבל זה עדיין דרום הר חברון, מקום שנתפס כמסוכן.

"ביישוב אדורה יש פריחה מדהימה. ערך הבתים שם עלה פי ארבעה בארבע שנים. משהו שאני לא יודע אם יש לו אח ורע במקום אחר. אנשים משלמים כדי להיכנס ליישוב, ולא רק שם, אלא בכל הר חברון. לא יודע אם זו הבגרות של האזרח הישראלי או הייאוש, איך שלא תגדיר. אין יותר פאניקה. כבר לא שומעים 'יורים, בוא נעזוב', מה שהיה בתקופת האינתיפאדה הראשונה וקצת בשנייה, כשקצב הצמיחה ביישובים נבלם. אולי זה בא עם ההבנה של הציבור הישראלי שאין פתרון לסכסוך. היום, הרוב הגדול מבין שזה המצב והוא יהיה סטטי לעוד כמה עשרות שנים, במקרה הטוב".
 

אלא שתנופת הבנייה נעצרה השבוע בגלל הרצח בעתניאל. גם בימי הפיגועים בירושלים ובגוש עציון המשיכו לעבוד שם תחת שמירה ועם פועלים בעלי אישורים בלבד, אבל העבודה לא הופסקה. השבוע, בהוראת אלוף הפיקוד, אף אחד מהכפרים הסמוכים לא הגיע. 
 

"עכשיו יחזור ויעלה הוויכוח אם כן להעסיק ערבים או לא", משוכנע גליק, "האם לקבל אותם בסבר פנים יפות. שתדע לך שרק לפני חודש, בישיבה, התארח שייח' מוסלמי שנתן שיעור. אין ספק שהפיגוע שקרה השבוע זעזע אותנו, ניער אותנו. מצד שני, לפי מה שרואות עיני, לא אנחנו ולא הערבים הולכים לזוז מפה בזמן הקרוב וכדאי שנלמד לחיות ביחד, כי להרוג אחד את השני זה בוודאי לא פתרון מוצלח. אם הם רוצים לחיות איתנו בשלום, אהלן וסהלן. אם הם לא רוצים, אז נגן על עצמנו".
 

רינה בן־שבת חשבה דקה על השאלה ובסוף ענתה שאין ברירה, הפועלים צריכים לחזור לעבודה, כי הבנייה חייבת להימשך, אבל הוסיפה. "ההוא מהכפר ממול הוא אויב. הלוואי וזה ישתנה. כל עוד הם יודעים מי בעל הבית, אז אפשר לחיות איתם בשלום, אבל הגבולות היטשטשו והם כל הזמן מנסים לפגוע. בלעדינו הם כלום. אנחנו מספקים להם פרנסה. אין לי שום בעיה שהם יהיו כאן, אם הם מוכנים לחיות איתנו כמו בני אדם".


מעשים קיצוניים נעשים לפעמים מתוך ייאוש.

"הם לא מקופחים ולא מסכנים, הם חיים פה כמו מלכים. אם הם היו משלמים על התשתיות כמונו, הם היו מקבלים בדיוק את אותו הדבר, אבל הם יורקים לבאר כל הזמן".
 

ככה מתנהלת לה עתניאל בין ידידות לעוינות. מצד אחד, שיתוף הפעולה עם הכפר הסמוך, שיכול להגיע לחברות אמיתית כמו זו של נתן ומוחמד, מצד שני הכעס שהותירו משקעי העבר המרירים.
 

ביום רביעי הסתובב ליד בית משפחת מאיר יו"ר ועד היישוב, רן דהן. בחור חייכן ונעים הליכות. ביומיום הוא מעסיק בין שלושה לשמונה פועלים ערבים בעסק לעבודות חשמל. דהן יודע שמיד כשהסערה תיעלם, הוא יחזור לשגרה, עם פועליו. היו תקופות שבהן היה משאיר לידם את הנשק בלי פחד. 
 

"אנחנו מתמרנים בין אמון לחשד", הסביר דהן. "כשהתחיל האירוע ביום ראשון, היה חשש שמדובר בפועל ערבי שעבד כאן בבניין. אני מאוד התקשיתי להאמין שדבר כזה יכול לקרות. אתה יכול למצוא אחד בין 150 פועלים שיעשה דבר כזה, אבל הוא צריך שיתוף פעולה של עוד עשרה וזה לא נראה לי סביר, מה שאכן התברר. תבין, אני בטוח שהשכן שלי מהכפר ממול יחיה פה, וזה לא נכון שיעזוב. מה שהכי נראה לי זה שבסופו של דבר המתנחלים הם הדוגמה הכי אותנטית לדו־קיום בישראל".
 

עתניאל התאוששה כבר ממכות קשות מאחר שחיים בה אנשים שעשויים מפלדה והם בעלי אמונה שלא מזיזה אותם מהדרך. מסתבר שעם כל הצער, החיים אכן חזקים מכל. ביום שני השבוע הייתה בבוקר חגיגת בר מצווה לאחד מילדי היישוב, בצהריים לווייתה של דפנה, ובערב חתונה.