"זו הייתה חוויה מאוד קשה נפשית", מספר יחיעם אייל, 25, עשור לאחר פינוי עמונה, אירוע שהפך לקו שבר היסטורי במערכת היחסים בין המתנחלים לכוחות הביטחון והממשלה. כשכוחות הפינוי החלו לעלות על ההר, אייל, שהגיע לעמונה לאחר פינוי גוש קטיף בקיץ 2005, ישב על הקרקע עם חברו במטרה להקשות עליהם את העלייה. “כבר שם התחילו המכות", הוא מספר. “חטפתי מכות מאלות עץ וקתות רובים. עלינו לגג של בית מספר 7 וחיכינו. ראינו מלמעלה את הסוסים עם הקצף שניתז מהפה, את השוטרים שמכים את הפצועים באלות. השוטרים התחילו לעלות אלינו. ישבנו בשורות בקצה של הגג. ניגש אלי שוטר יס"מ והתחיל להכות אותי באלה הפוכה. זכרתי את המכות ביד שהרמתי בשביל להתגונן, בכלל לא את אלו שקיבלתי בראש. התחיל לרדת לי המון דם. הורידו אותי מהגג ולקחו אותי לאוהל פצועים. כשהאמבולנס יצא מעפרה, איבדתי את ההכרה ועברתי התקף אפילפטי. חזרתי להכרה רק יום אחרי כן".

חמישה ימים לאחר מכן השתחרר אייל מבית החולים. “יש לי שבר דחוס בגולגולת, וחוץ מתרופות נגד אפילפסיה – נשארתי די שלם", הוא מספר. שלוש שנים לאחר מכן הוא אפילו נלחם כדי להעלות פרופיל ולשרת כלוחם בצה"ל.

“היה פה מהלך פושע, אבל הפשע היה בשלטון, ההוראה הגיעה מלמעלה", הוא טוען. “כל שאר המערכת הזאת היא מערכת שמגנה עלינו. אם אני לא אתגייס, מי יגן עלינו?".

“לא יכול להיות מצב שילד בן 14 שהולך להפגין יימצא בסכנת מוות", אמר השופט במשפט האזרחי בעניינו של יחיעם אייל. במשפט נפסקו לטובת אייל פיצויים בסך כ־400 אלף שקל. אביו, נחי אייל, הקים לאחר עמונה תוכנית בשם “מאמינים במשטרה", שמטרתה לגייס לשורות המשטרה שוטרים מהציונות הדתית. 80 שוטרים התגייסו עד כה, וחלקם כבר בדרך לקצונה. “העובדה שהצלחתי להרים את הפרויקט הזה היא משום שאירועי עמונה יצרו טלטלה גם במשטרה", מספר האב. “יש הסכמה מקיר לקיר שסיפור עמונה לא היה צריך לקרות".




“חברון כמשל"


מאחז עמונה הוקם ב־1995 על רמת חצור, שלוחה של הר בעל חצור, במועצה אזורית מטה בנימין ביהודה ושומרון. לקראת סוף 2005 חיו במקום כ־30 משפחות. ב־1 בפברואר 2006 הגיעו כוחות משטרה למקום על מנת להרוס תשעה מבני קבע לא חוקיים, תוך מאבק באלפי המפגינים שהתבצרו במקום. גילויי האלימות החריפים במאבק, משני הצדדים, עלו על כל עימות קודם מסוג זה ומספר הפצועים במהלך יום הפינוי - מאות מפגינים ועשרות שוטרים - עלה על מספר הפצועים בהתנתקות כולה.

האירוע חולל סערה ציבורית, ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית, שסיימה את עבודתה בהגשת דוח ביניים נוקב במרץ 2006. הוועדה מתחה ביקורת חריפה על השר לביטחון פנים דאז גדעון עזרא ועל שר הביטחון דאז שאול מופז וקבעה כי הדרג המדיני לא תיאם כראוי את הפינוי עם כוחות הביטחון בשטח, והמשטרה הפעילה כוח מופרז בפינוי.

“אין זה מתפקידם של הצבא והמשטרה להעניש בכוחות עצמם ולהרתיע בפני התנהגות עבריינית חוזרת", נכתב בדוח ההוא. “ההיתר לשימוש בכוח נועד לאכיפת החוק, ולא לענישת או הרתעת אזרחי המדינה, שכן לכך קיימים בתי המשפט".

על פי אותו דוח, ממלא מקום ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, אמר לוועדה: "נאמר להם (לכוחות הביטחון): בנחישות וברגישות... לא מתפקידי להנחות איש משטרה או איש צבא ולומר לו... תעשה איגוף מצד ימין או מצד שמאל... הוא קיבל הנחיה לפעול ברגישות מקסימלית, אבל לבצע את המשימה. בהחלט כן. אני מצטער מאוד, בכל לבי, על התוצאות שהביאו לכך שמאות אנשים נפגעו".

אלא שלמרות אותה הנחיה, הפרוטוקולים של הוועדה מעלים גם רצון לייצר הרתעה בקרב המתנחלים. כך למשל, הרמטכ"ל דאז דן חלוץ אמר לוועדה: “אמירה על הרתעה אכן נאמרה, ואני לא מהסס לגביה והייתי חוזר ואומר אותה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ככל שיעלה הצורך, אל מול ההתפרעויות של המתיישבים מול חיילי צה"ל, ההכאות של חיילי צה"ל, חברון כמשל".

“האם בכלל בסמכות המשטרה לשקול שיקולים מהסוג הזה של הרתעה לעתיד לבוא?", תהה המשפטן פרופ’ עמנואל גרוס בפני הוועדה. “מי שמך, המשטרה, לחפש את נושא ההרתעה? הרתעה היא עניין השמור במדינה דמוקרטית, כך אני מבין, לבתי המשפט... אתה כאוכף חוק לא מוסמך לא להעניש וגם לא להרתיע, כי ההרתעה צמודה לעניין עונש, לא לעניין אכיפת החוק".

לאחר הפינוי התלוננו פעילי ימין רבים שהאלימות שהופעלה נגדם הייתה מופרזת. חברי הכנסת דאז אפי איתם ואריה אלדד (אביה של הכותבת), שנפצעו בפינוי, טענו כי המשטרה באה מראש על מנת לנהוג בברוטליות כלפי המפגינים. המשטרה, מנגד, טענה שהופעל כוח סביר והיא נערכה כראוי לאירועים וזכתה לגיבוי מלא מצד מ"מ ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, שר הביטחון דאז שאול מופז, המפכ"ל דאז משה קראדי והרמטכ"ל דאז דן חלוץ.

הפורום המשפטי למען ארץ ישראל וארגון זכויות האדם ביש"ע אספו עדויות על מנת להגיש תלונות למחלקה לחקירות שוטרים ותביעות אזרחיות נגד שוטרים שהיו לטענתם אלימים‏. לפי דוח שפרסם ארגון זכויות האדם ביש"ע, נכון לינואר 2010 נפתחו למעלה מ־100 תיקים בגין תלונות ובהם כ־150 מתלוננים, אך רק ארבעה הבשילו לכדי כתב אישום.

אהוד אולמרט. צילום: אמיל סלמן, פלאש 90אהוד אולמרט. צילום: אמיל סלמן, פלאש 90

ב־25 במאי 2010 גזר בית המשפט בירושלים על השוטר דוד אדרי שלושה חודשי עבודות שירות, לאחר שהורשע ב"תקיפה הגורמת חבלה של ממש" של המפגין יהודה עציון על ידי הסוס שעליו רכב. “עצם הדהירה לעברו של המתלונן הייתה שלא לצורך, לא לצורך מניעת תקיפתם של שוטרים, לא לצורך פינוי המאחז ולא לכל צורך אחר", אמר השופט.

כמו כן, כמעט עשור לאחר אירועי עמונה הורשע שוטר היס"מ מוטי מהגר בשלוש עברות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית וחבלה חמורה ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות ופיצוי של 30 אלף שקל. מהגר הורשע בזכות סרטון מהפינוי האלים שבו נראה מכה פעילים שהתבצרו באחד הבתים בעזרת אלה. במקביל להליך הפלילי, נאלצה המדינה לשלם פיצויים בסך כ־275 אלף שקלים בהליך אזרחי מקביל, שבו תבעו פעילי ימין את המשטרה בעקבות התנהגותו של מהגר בעת הפינוי.

במקביל הוגשו עשרות תביעות אזרחיות ובחלקן נפסקו לתובעים שנפגעו מאלימות השוטרים פיצויים של מאות אלפי שקלים. בין היתר, קצין היס"מ דוד אטיה נדרש לשלם כ־15 אלף שקלים למפגין לאחר שנגח בו. “הנאשם נגח בקסדתו בפניו של המתלונן, ללא כל סיבה מוצדקת", אמר אז השופט.

שוטר מג"ב אייל פרו, שהואשם בגרימת חבלה חמורה למוטי יוגב (כיום ח"כ מטעם הבית היהודי) במהלך הפינוי, זוכה בבית המשפט, אך לאחר מכן תבע יוגב את המשטרה, ובפשרה עמה קיבל פיצויים בסך כ־150 אלף שקלים.

מנגד, הוגשו נגד אנשי ימין שהשתתפו בפינוי תביעות על תקיפות שוטרים. ב־15 בפברואר 2006 הוצת רכבו המשטרתי של תנ"צ מאיר בוקובזה, סגן מפקד מחוז ש"י במשטרה שפיקד על הפינוי. במעשה הורשעו אריה טסלר, אלישיב גלברד ומשה סקלי‏.

ב־25 בדצמבר 2014, בעקבות עתירה נוספת לבג"ץ בדרישה להריסת המאחז כולו, פסק בג"ץ על הריסתו. על מנת לאפשר מציאת פתרונות דיור חלופיים לתושבים, הורה בג"ץ על מימוש הצווים בתוך שנתיים עד 25 בדצמבר 2016.




"לא בשר תותחים"


בין המוחים בפינוי ההוא היו גם יצחק שליסל ואיילת שייבר, שחיים כיום באריאל. “יצחק היה שקוע בצילום של הפינוי ושמע שוטר צועק לעברו: ‘תפסיק לצלם!’", חוזרת שייבר לאירועים ההם. “בלי רצון להסתבך הוא עונה מיד: ‘אני מפסיק לצלם’, אבל השוטר לא באמת חיכה לתשובה ומשך אותו בחוזקה. יצחק עוד לא הספיק להתאושש מהנפילה וקיבל מכה נוספת בראש באלה הפוכה. באותו רגע הוא חשב שהדרך היחידה להישאר בחיים היא להעמיד פני מת. בינתיים השוטר הביא שוטר נוסף, והשניים זרקו את המצלמה כמה פעמים כדי לוודא שלא תעבוד יותר".

בהמשך פונה שליסל לבית החולים ונזקק לתפרים. “למחרת באתי לבקר אותו", מספרת שייבר. “באותו היום נהיינו חברים. כשנה לאחר מכן ערכנו את החתונה שלנו על הריסות המבנים של עמונה. הייתה לנו אמירה ברורה: אנחנו ממשיכים בבנייה, גם אישית וגם לאומית".

“יש לי שתי טענות עיקריות כלפי פרשת עמונה", אומרת ח"כ לשעבר אורית סטרוק, מייסדת ומנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע לשעבר. “הראשונה היא נגד מערכת אכיפת החוק שניהלה קרב במקום פינוי. היא עשתה זאת בעודף מוטיבציה, עודף אמצעים וחוסר רגישות. השנייה היא נגד מח"ש, שלא חקרה את האירועים האלה כמו שצריך. מתוך כ־100 תלונות, רק ארבעה שוטרים הועמדו לדין".

“שרון ואולמרט היו שיכורי כוח לאחר ההתנתקות והיו בטוחים שהם יכולים לעשות הכל בלי לספור אף אחד", מוסיפה סטרוק. “מהצד השני, נוער המתנחלים היה אכול רגשות אשמה על שלא הצליח למנוע את ההתנתקות מגוש קטיף, ואחוז אחוז אימה שעמונה היא רק הצעד הראשון לפני פינוי כל יהודה ושומרון. בקרב המתנחלים הייתה דילמה איך להתמודד עם המגמות האלה. מה שקרה בפועל זה שהמתונים ניצחו. אני לא חולקת על הזכות לפנות, אלא על הזכות לפצח גולגולות. אני חולקת על הזכות לתת מכות במקום לבצע מעצרים. אני חולקת על הזכות לבצע פוגרום במקום פינוי.אני נותנת צל"ש לנוער שהיה בעמונה. למרות הטראומה הנוראה, רובו הגדול השתלב בחיים האזרחיים באופן מלא, התגייס לצבא והקים משפחה. הוא לא הפנה עורף למדינת ישראל למרות מה שהיה. אחרי עמונה הציבור שלנו החליט שלא להתנצל, אלא להשיב מלחמה שערה בכלים משפטיים. אני קיבלתי את המנדט, ואחרי האירועים ארגון זכויות האדם ביש"ע הפך לגוף ענק. זיהינו את השוטרים האלימים למרות מח"ש ועשינו את הבלתי ייאמן. זה יצר הרתעה והבנה שהמתנחלים הם לא בשר תותחים".

לטענת סטרוק, אחת ההשלכות של הפינוי ההוא היא העובדה שממשלות ישראל לא ממהרות לפנות מאחזים, אלא “חושבות על פתרון יצירתי", לדבריה.



מהמחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "במהלך פינוי המאחז בעמונה פעלה מח"ש רבות על מנת לחקור חשד לשימוש בכוח לא סביר על ידי שוטרים. כבר ביום הראשון לאירועים הוקם במח"ש צוות חקירה מיוחד לצורך טיפול בתלונות הנוגעות לאירוע זה, שפעל לאיתור מתלוננים, ובכלל זה יצא לביקור בבתי חולים, שם אושפזו מספר פצועים. בנוסף, חברי הצוות אספו קטעים מצולמים מגורמי תקשורת, ממשטרת ישראל ומאזרחים שהיו במקום. בעקבות הפעולות הנ"ל נפתחו במח"ש מספר רב של תיקי חקירה. בחלק מהמקרים, גם מבלי שאותר הנפגע, נפתחו תיקי חקירה נגד אנשי המשטרה הרלוונטיים על סמך התיעוד הוויזואלי שהיה בידי מח"ש. חלק אחר של התיקים נפתח על סמך תלונות שהתקבלו במחלקה על ידי מתלוננים באופן ישיר או באמצעות גורמים מקשרים. יצוין כי צוות החקירה המיוחד פנה למתלוננים, למקורביהם ואף לנציגי ארגונים שפעלו בשם אותם נפגעים, וביקש מהם להגיע למח"ש ולמסור תלונות מפורטות, על מנת שניתן יהיה לקדם את חקירת התיקים, אך מרביתם לא טרחו להגיע למח"ש.
 
"בשלב מסוים התברר כי קיימת מגמה מצד הנפגעים לא לשתף פעולה עם מח"ש, עד שתוקם ועדת חקירה בעניין אירועי עמונה. חוסר שיתוף פעולה זה הקשה מאוד על צוות החקירה למלא את תפקידו. רק כעבור למעלה משנה החלו להתקבל במח"ש תלונות מצד הנפגעים. למרות חלוף הזמן והשיהוי בהגשת התלונה, מח"ש פעלה ללא לאות על מנת לנסות ולהגיע לממצאים בחקירה ואף הוגשו מספר כתבי אישום כנגד אנשי משטרה בגין אלימות במהלך האירועים".