היום מצוין בעולם זו השנה העשירית יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. על פי נתוני משרד הרווחה, חיים כיום בישראל כ־220 אלף שורדי השואה וגילם הממוצע הוא 85. רבים מהם מתגוררים לבדם. בין ט”ו בשבט ליום הזיכרון השבוע קיימה הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מבצע ביקורים של מתנדבים בבתיהם של כמאה שורדי שואה המתגוררים לבדם. בקרן מספרים: “מלבד דאגה לצרכים הפיזיים של הניצולים אנחנו משתדלים לתת מענה למחלה הגרועה ביותר של הזקנה הלא היא הבדידות, וזאת בתשומת לב מרבית למאפיינים הרגישים של התלאות והייסורים שעברו ניצולי השואה”. לקרן מערך של כ־2,000 מתנדבים בפריסה ארצית.

אחת המשלחות המרשימות של מתנדבים הגיעה לביתו של דוד זלץ, בן 88, ניצול אושוויץ הצעיר ביותר. בהם היו גם ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק, שלושה מתנדבים, מכרים של דוד ונציגי הקרן שמשתדלת להגיע לשורדים המתגוררים בגפם כמותו עם מתנדבים אחת לשבוע.  בשיחה עם "מעריב־השבוע" סיפר דוד: "כשבאים אלי אני תמיד מספר את הסיפור שלי ואומר לצעירים המתנדבים מראש שמדובר בשעה וחצי־שעתיים, ומבקש מהם שירגישו חופשיים להפסיק אותי. עוד לא הייתה פעם שהפסיקו אותי. מגיעים אלי בכל פעם מתנדבים אחרים ולא בתדירות קבועה, אבל אני די מוגבל, ועם הליכון, ולכן חשבו לנכון שיהיה נחמד שישוחחו איתי". הוא הוסיף: "שולחים אלי בעיקר תלמידים, מבוגרים פחות. אבל אני רואה בזה הזדמנות לבצע את השליחות שלי - לדבר על השואה ולהזהיר את הנוער מפני שנאת האחר, מפני התפוררות בתוכנו, וזה חשוב לי כי אין היום אחדות בתוכנו, ואין היום סובלנות לאחר וזה מאד מצער אותי". וכך אכן עושה ארז שמעוני, איש הקשר הקבוע של הקרן לרווחה עם דוד בשנה וחצי האחרונות.
 

זלץ הגיע למחנה אושוויץ כשהיה בן 13 והצליח לברוח כשהיה בן 15 בעת הפגזה של בעלות הבריאות על מפעל ייצור טילים של גרמניה שאליו נשלח מהמחנה לעבודות כפייה ב"צעדת המוות". 
 

"הייתי בצריף שזרקו אליו את עובדי הכפייה למות ללא אוכל, אבל הדף ההפצצה העיף את הדלת ולי היה כוח לברוח באותו רגע. היו ימים קשים. ישנתי בבתי קברות ועל עצים, אכלתי מה שמצאתי בחצרות של איכרים. ככה שרדתי עד סוף המלחמה". לימים דוד הקים משפחה ולהבדיל מאנשים עריריים בגילו היום יש לו שני בנים שדואגים לכל צרכיו. 
 

יחד עם זאת הוא לא שכח להדגיש כי לדעתו אין תחליף למתנדבים העושים עבודה נאמנה.  ריטה גורביץ', רכזת התנדבות הקרן לרווחה באזור אשקלון, סיפרה: "לפני שנתיים ביום השואה הייתי בדרכי לעבודה ואז שמעתי את הסיפור הכי מזעזע שנתקלתי בו אי פעם על השואה. פרצתי בבכי שנמשך ארוכות, ומאז לא הפסקתי לחשוב על הסיפור. השבוע בפעילות המתנדבים ביקרנו חמישה שורדי שואה בודדים, הקשבנו לסיפורים שלהם והענקנו להם שי. אחד מהם סיפר לנו שהוא היה אז ילד בן 4, מתאומי ד"ר מנגלה, וסיפר על הניסויים שמנגלה עשה עליו, כשעקרו את שיניו, אבל ציין כי העקירה הכי קשה וכואבת הייתה העקירה מאמא". 
 

ישבתי מזועזעת בשנית כי זה היה האיש שאת סיפורו שמעתי ברדיו לפני שנתיים. שמו יוסף־פיטר קליימן גרינפלד, וסיפורו מתואר בספרו של יוסי שריד המנוח, "פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו".