רס"ר מרתה מייזלסון זוכרת את הרגע שבו אספה את העצורה בת ה־15 מבית המשפט הצבאי שומרון וליוותה אותה בדרכה לבית הסוהר השרון. היא הביטה בצעירה הרזה מהכפר מדמא שליד שכם, שסחבה בקושי את רגליה הנתונות באזיקים והחזיקה את ידה הפגועה צמוד לגופה. חודשיים לפני כן, באוקטובר 2015, צעדה הנערה, אסתברק נור, לכיוון התנחלות יצהר כשהיא מצוידת בשני סכינים ובדיאודורנט במטרה לבצע פיגוע בחייל או אזרח. נור תכננה לסמא בעזרת התרסיס את עיניו של הקורבן, ולאחר מכן לדקור אותו למוות. אלא שבדרכה ליצהר הבחין במחבלת כוח צה"לי ובתגובה היא התיישבה על הכביש במטרה שייגשו אליה. הכוח ירה באוויר כדי להזהירה, אולם נור התרוממה ממקומה ופרצה במנוסה, שבמהלכה נפלה אל הקרקע ונחבלה.
“ברגעים אלה אני חייבת להשאיר את הרגשות בצד", אומרת מייזלסון, המשרתת בשלוש השנים האחרונות ביחידת ההתערבות והאבטחה נחשון, השייכת לשירות בתי הסוהר. “המחבלת אומנם נראתה לי באותו רגע חסרת אונים, אבל בניגוד לליווי של אסירים פליליים, אני יודעת שמצד הביטחוניים אני חשופה לתקיפה בכל רגע. כשהסתכלתי עליה ניסיתי להבין מה גורם לנערה צעירה כל כך לשנוא ככה. אני מאמינה ששטפו לה את המוח, וזה מקל עלי ללוות אותה. לא פשוט להישאר עדינים כלפי הביטחוניים, כאשר ברור כי בסיטואציה אחרת הם היו פוגעים בי ללא היסוס".
למרות תדמיתה הגברית והלוחמנית של יחידת נחשון, בשנים האחרונות ניתן למצוא בשורותיה גם כ־100 נשים. מייזלסון וחברותיה מלוות מדי יום עשרות אסירים פליליים וביטחוניים, העושים את דרכם לדיונים משפטיים, לחקירות משטרתיות, לבדיקות רפואיות או לבתי כלא אחרים. את הדרך פרצה עבורן סגן גונדר אורלי בן הרוש בת ה־45, ששימשה כמפקדת הצוות הראשונה, וכיום היא האישה היחידה המפקדת על גדוד בנחשון.
“כשביקשתי לפני כעשר שנים להגיע לכאן הסתכלו עלי כאילו השתגעתי", צוחקת בן הרוש. “היום יש הרבה יותר פתיחות, ובנות מתקבלות ליחידה בברכה. הלוחמים רואים בהן שוות להם, ואפילו נהנים מהיתרונות הנשיים. הרכות והגישה האמהית משפיעות לטובה על עצורים בעייתיים, וכשאין מלחמות אגו בין גברים, גם האסירים נרגעים מהר יותר".
“כמו סיר לחץ"
יחידת נחשון הוקמה בשנת 1973 תחת השם אב"מ (אבטחה ומבצעים) במטרה ללוות אסירים בדרך מבית כלא אחד למשנהו. לפני כ־20 שנה הוחלף שמה של היחידה ובהמשך הורחבו סמכויותיה.
לוחמי נחשון הם אלה שמאבטחים מדי יום את תנועתם של כמעט 2,000 אסירים, הנחשבים לאוכלוסייה מסוכנת, אלימה, מתוסכלת ובעלת סיכוי גבוה לבריחה. בכל יציאה מהכלא מוכנסים האסירים לאוטובוסים מיוחדים, הבנויים כתאי מאסר ניידים, שאותם מאבטחים לוחמים המצוידים בנשק, אלות ואזיקים. העבודה הסיזיפית של נחשון נמשכת לאורך שעות היום והלילה ודורשת מהלוחמים מיומנות מבצעית גבוהה, דריכות רבה, סבלנות אין קץ והקפדה מדוקדקת על נוהלי ביטחון.
מעבר אסירים ממקום למקום הוא נקודת תורפה בהליך ההשגחה עליהם. אין סוהר שאינו מכיר את סיפורי הבריחות הנועזות של העבריין והרוצח הרצל אביטן מהכלא: ב־1981, בעת שהיה בביקור בבית הוריו, נמלט אביטן מחלון בדירה ורצח בעת מנוסתו את מפקד בית המעצר ברמלה, רוני ניצן, וב־1988 נמלט אביטן מכלא באר שבע לאחר שלקח סוהר כבן ערובה. הסוהרים מכירים היטב גם את הימלטותו בשנת 2006 של האנס הסדרתי בני סלע, שחמק מידיהם של שוטרים ממחוז תל אביב. בעקבות בריחתו של סלע החליט השר לביטחון פנים דאז, אבי דיכטר, כי העברת אסירים ממקום למקום תהיה אך ורק בסמכויותיה של נחשון. רק במקרים מסוימים, שבהם נזקק אסיר לאשפוז רפואי, שוהים לידו סוהרים מן המניין ולא לוחמים.
נחשון מונה שלושה גדודים שבהם משרתים כ־1,100 לוחמים, ובהם קטי דוד, החיילת היחידה המלווה אסירים ביטחוניים בלבד. סגן גונדר בן הרוש מפקדת בשנה האחרונה על גדוד מרכז, החולש על אזור השפלה, תל אביב, גוש דן וכל אזור השרון עד חדרה. זהו הגדוד ששישה מלוחמיו לכדו לפני כשנה את המחבל שביצע פיגוע דקירה באוטובוס בסמוך לגשר מעריב, והוא נחשב לגדול ביותר בנחשון. בן הרוש החלה את שירותה בשב"ס לפני כ־17 שנים כאשר שימשה כסוהרת בכלא הנשים נווה תרצה. היא יצאה לקורס קצינים, הדריכה בבית הספר לצוערים, אולם תמיד חלמה להגיע לנחשון בעקבות אחיה, שהיה גם הוא לוחם ביחידה.
“השירות בנחשון נשמע לי מאתגר, ואני תמיד מחפשת להעלות את הרף", אומרת בן הרוש בחיוך. “היחידה נחשבה בעבר לטאבו בשב"ס. ללא לוחמות, בטח לא מפקדות, כאשר רוב הלוחמים נראו כמו שרירנים. פניתי למפקד הכלא שבו שירתי, והוא הבהיר לי שאין דבר כזה לוחמת בנחשון, אבל שלח אותי לנסות את מזלי אצל בכירי השב"ס. הייתי עקשנית ולא התכוונתי לתת לשום דבר לעמוד בדרכי לנחשון. מאחר שכבר הייתי קצינה, ביקשתי לשמש כמפקדת צוות אפילו שלא הייתי לפני כן לוחמת. בסופו של דבר הוחלט שמפקד נחשון, אשר שריקי, יהיה זה שיחליט אם לקבל אותי או לא. למרבה ההפתעה, הוא התייחס לרעיון בפתיחות, ולאחר אישור של נציב שב"ס הפכתי בשנת 2005 למפקדת צוות".
איך הלוחמים קיבלו את העובדה שהאישה היחידה בנחשון מפקדת עליהם?
“עברתי כמה מבחנים עד שהיו מוכנים לראות בי אחת משלהם. הם בדקו את התגובות שלי ועשו לי תרגילי מנהיגות. הרי עד לאותו יום הייתה להם גאוות יחידה גברית ופתאום מישהי מפקדת על משימות, אומרת להם איך להעביר אסירים ומתכננת את הלוגיסטיקה. בשנה הראשונה הייתי מאוד דרוכה. למדתי בעל־פה את הפקודות והנהלים כדי שלא יוכלו להכשיל אותי. במקביל עשיתי עם הלוחמים את כל אימוני הירי והכושר הקרבי. לא רציתי שמישהו יחשוב לרגע שאני מופלית לטובה בגלל שאני אישה".
מתי הרגשת שהלוחמים מקבלים אותך כאחת מהם?
“זה קרה בשלבים. די בהתחלה, במהלך ליווי, זרק לי אחד העצורים הערות בנוסח ‘מה הביאו לכאן כוסיות' ועוד משפטים סקסיסטיים דומים. לקחתי נשימה ארוכה וחשבתי במהירות. ידעתי שאם לא אגיב ההערות ימשיכו, וגם הלוחמים יחשבו שהמפקדת שלהם חסרת אונים. ביקשתי מאחד הלוחמים לפתוח עבורי את התא של העצור, הסתכלתי עליו במבט קשוח וביקשתי שיקום ממקומו. העצור נעמד כשהוא צועק, מקטר ומקלל, אבל לא התרגשתי. החזקתי אותו בצווארון של החולצה והבהרתי לו בקשיחות שזו הפעם האחרונה שהוא פונה אלי או אל אחד הלוחמים בטון דיבור כזה. העצור הבין מיד שאני לא פראיירית וביקש סליחה. ראיתי בעיניים של הצוות שהם מעריכים את דרך הפעולה שבחרתי".
היו מקרים שבהם נאלצת להתמודד עם אלימות של אסירים?
“אלימות פיזית מתרחשת בעיקר בתאי העצורים בבית המשפט, כי המקום הוא כמו סיר לחץ. בפעם הראשונה שראיתי אסירים נלחמים ביניהם, רצתי לפני הצוות כדי שיבינו שגם אני מסוגלת לטפל באירועים אלימים. במקרה אחר נאלצתי לתפוס עצור בכתפיים ולהצמיד אותו אל הקיר, משום שהוא השתולל, צעק וקילל אחרי שנקבע שהוא צריך ללכת למוסד פסיכיאטרי. העצור בעט לכל הכיוונים, למרות שהיו עליו אזיקים, ובשלב מסוים הוא נתן לי מכה חזקה והעיף אותי לאחור. לא ויתרתי וחזרתי אליו. אני חושבת שדוגמאות כאלה גרמו ללוחמים להפנים שאין הבדל ביני לבינם".
“יותר מתונות וסבלניות"
בגדוד מרכז משרתים כיום 400 לוחמים, מתוכם 28 לוחמות. אחת מהן היא רס"ר מייזלסון, בת ה־32, שעלתה לבדה לישראל כחיילת בודדה ושירתה כלוחמת בגדוד החי"ר המעורב, קרקל. כאשר השתחררה עבדה בתפקידי אבטחה במוסדות ציבוריים, עד שאחד מחבריה הפנה את תשומת לבה לנחשון. “האופי שלי מתאים ליחידה כי תמיד חיפשתי עבודות פייטריות", אומרת מייזלסון. “היחידה, בעיני, היא המקבילה האזרחית לתפקיד שלי בצבא".
מה הדבר האהוב עלייך בעבודה?
“האינטנסיביות. אני יכולה ללוות עשרות אסירים ביום, והעבודה נמשכת לפעמים לתוך הלילה".
מהו החלק הקשה ביותר?
“ההתמודדות עם התסכול של האסירים. אם הם יוציאו את הכעסים על אסירים אחרים, הם יחטפו מכות. אם יריבו עם סוהרים, אז יענישו אותם. לכן הם לא פעם מתגרים בנו, ובכל פעם שזה קורה אני מזכירה לעצמי שהם לא האויב. חשוב לי להתייחס אליהם כבני אדם, ולא מעניין אותי אם מדובר בנשיא המדינה לשעבר או באבא של אייל גולן. לא מתפקידי לשפוט אותם או לקבוע אם הם אשמים".
מייזלסון מאמינה כי לנשים קל יותר להתנהל מול האסירים האלימים. “יש לנו נטייה להקשיב ולסייע", היא אומרת. “אנחנו יותר מתונות וסבלניות, וקל לנו להנמיך את הלהבות. אני מאמינה שנשים מכילות יותר, ולכן רוב האסירים מתייחסים אלינו בכבוד".
אלא שלא הכל עובר חלק עם האסירים הפליליים. לא אחת נזרקות כלפי הלוחמות הערות מיניות, ולא אחת מסתיים אירוע כזה בתלונה נגד האסיר. “ההערות מגיעות בעיקר מכאלה שסובלים מבעיות פסיכיאטריות", אומרת מייזלסון בהשלמה. “זה לא בשליטתם, ואנחנו מבליגות, אלא אם זה עובר את הגבול".
איך מתמודדים מול עברייני מין סדרתיים ואנסים?
בן הרוש: “בליווי כזה אני שולחת רק לוחמים. זה לא נובע מחשש, אלא כדי לחסוך את ההערות המיותרות. לעולם לוחמת לא תלווה אנס סדרתי, לא תשהה לידו בבית המשפט ולא תעמוד לצדו באולם הדיונים. בשביל מה לשים מולו את הפיתוי ולהעמיד את הלוחמת במצב לא נעים?".
רק פעם אחת נאלצה מייזלסון להתלונן נגד אסיר, שבדרכו חזרה מבית המשפט לבית הסוהר השרון תיאר במילים גסות וציוריות במיוחד מה היה עושה לה לולא היה נתון באזיקים. “בהתחלה שתקתי כדי לא לעורר מהומה גדולה יותר, אחר כך ביקשתי שיירגע, אבל זה לא עזר", מספרת מייזלסון. “האסיר סירב לומר לי מה השם שלו ודיבר אלי בשחצנות. כשהוא ראה אותי רושמת נגדו תלונה, הוא צעק שאני אשמה. באופן יוצא דופן שאר האסירים עמדו לצדי".
לפני כחצי שנה, ימים ספורים לאחר הגשת התלונה נגד האסיר, התמודדה מייזלסון עם אירוע יוצא דופן אחר, כאשר אסירה מנווה תרצה ניסתה להתאבד מול עיניה. “היינו בבית המשפט בתל אביב, וישבתי מול תאי העצורים ביחד עם לוחם נוסף", היא משחזרת. “את תשומת הלב שלי משכה האסירה שהייתה נרקומנית ולא הפסיקה לצעוק עד שנאלצתי לשים אותה בתא נפרד. בשלב מסוים עשיתי סיור ליד התאים והבחנתי שהראש שלה ממוקם גבוה מול החלון המסורג, למרות שהיא הייתה מאוד נמוכה. זה נראה לי חשוד, וכאשר הסתכלתי פנימה הבחנתי שהיא מטפסת על הדלת בניסיון לתלות את עצמה בעזרת החזייה". מייזלסון הכריזה ברשת הקשר על מצב חירום, ובמקביל פתחה את דלת התא. היא הספיקה לאחוז את האסירה ברגליה ולמנוע ממנה להיחנק, עד שהלוחם לצדה חתך את החזייה.
האסירה הודתה לך על שהצלת את חייה?
“הודתה? היא צעקה עלי כי האנשים מסביב ראו אותה עירומה. לא כעסתי, וביקשתי מהגברים לצאת החוצה ועזרתי לה להתלבש".
“להישאר רגישים"
לאחרונה מתמודד גדוד מרכז עם אחד ממבצעי הליווי הקשים ביותר השנה. סגן גונדר בן הרוש נדרשת להיערך באופן מיוחד בכל פעם שהלוחמים שלה מעבירים לבתי המשפט את נאשמי הטרור היהודי בכפר דומא, שבו נשרפו למוות סעד וריהאם דוואבשה ובנם הפעוט עלי סעד. בכל העברה כזו מגיעים בהמוניהם פעילים מהימין הקיצוני, נוסעים אחר אוטובוס העצורים ומפגינים בכניסה לבית המשפט. “יש סערת רגשות סביב שני הנאשמים", אומרת בזהירות בן הרוש. “אנחנו משתדלים להישאר רגישים ולא לפגוע בכבודו של אף אחד, למרות הקשיים. גם המשטרה מגיעה במקרים האלה לבית המשפט כי המפגינים משתוללים וחוסמים את הכניסות. לפני שבועיים הם הגיעו עם אוטובוסים מלאים. היו שם 300 איש כולל ילדים ותינוקות בעגלות. זו דילמה לא פשוטה מבחינתנו. גם אחרי הדיונים יש בלגן כי המפגינים קופצים על כל רכב של שב"ס שיוצא מהחניה כדי לבדוק אם הנאשמים יושבים בתוכו".
כל נושא הטרור דורש משב"ס התייחסות שונה מזו הניתנת לאסירים הפליליים. את האסירים הביטחוניים מלווים גם חיילים, שהתגייסו לנחשון למטרה זו בלבד. החיילת היחידה מביניהם היא רב סוהר קטי דוד, שהתגייסה לפני כשנה. אף שהיא מגיעה מבית מסורתי, התעקשה דוד על תפקיד קרבי בניגוד לחברותיה שהעדיפו את השירות הלאומי. קשה שלא להבחין כי חזותה החיצונית העדינה של דוד, בת ה־19, מנוגדת לתפקיד שבו בחרה. לא ברור כיצד היא מצליחה ללוות עצורים ביטחוניים, שימים ספורים קודם לכן התנפלו על לוחמי צה"ל חמושים כשסכין בידם. “אל תיתני למראה שלי להטעות אותך", היא צוחקת. “גם כשהגעתי לנחשון ניסו לשכנע אותי לבחור בתפקיד פקידותי, אבל אני לוחמת כמו שאר החיילים. העבודה הפיזית עם הביטחוניים קלה יותר, כי הם לא משתוללים כמו הפליליים וכמעט שלא מדברים איתנו. הקושי הוא נפשי. אני צריכה לגלות רגישות כלפי אדם שפגע באזרחים ישראלים רק בגלל שהם יהודים. היו לי רגעי משבר בהתחלה והתלבטתי האם לחזור לצה"ל, אבל כעת אני מבינה עד כמה התפקיד שלי הוא ייחודי".
הביטחוניים לא מקללים אותך על רקע דתי?
“מעולם לא, אבל עדיין זו תחושה מוזרה. רגע אחד את רואה בחדשות את המשפחה היהודית האבלה, ופתאום אחר כך אני מלווה את המחבל. את תחושות הכעס אני שומרת עמוק בפנים ומקפידה להישאר מקצועית".
נתקלת בבעיות על רקע היותך אישה?
“הגברים הדתיים לא מסכימים שאכבול אותם באזיקים. מעבר לזה אין התייחסות מיוחדת".
איך החברים שלך מתייחסים לתפקיד?
“הם תמיד מופתעים שבחרתי להיות קרובה כל כך למחבלים ושואלים אם אני לא מפחדת. בהתחלה מאוד חששתי, אבל לא אמצא תפקיד מאתגר יותר ושירות צבאי מספק יותר".