לנועה אסייג, רווקה בת 35, עדיין אין ילדים משלה, אבל את הפונקציות השונות של אם היא ממלאת בעבודתה בכפר נרדים בערד. אסייג היא אם הבית של קלט החירום של הכפר, שאמור לתת מענה למצבי חירום שבהם הרשויות מוציאות ילדים מביתם באופן מיידי בשל אירועים קשים. "יש פה הרבה מקרים מאוד נוגעים ללב", מספרת אסייג. "את יכולה לראות ילדים שמגיעים ומאוד קשה להם להיפרד מאמא שלהם. זה מתבטא בבכי קורע לב באמצע הלילה, או ילד שמתעורר באמצע הלילה בצרחות. את צריכה לקום אל הילד, לנסות להרגיע אותו, לעזור לו להירדם. זה לא פשוט, ואלה דברים שלא פעם קרו עם ילד כזה או אחר".

יום המשפחה שמצוין היום הוא יום חג למשפחות רבות, אבל גם תזכורת לכך שיש ילדים שנסיבות חייהם מנעו מהם לגדול בחיק הוריהם הביולוגיים. לחלל הזה נכנסים אנשים שמנסים במסגרת עבודתם או במסגרת התנדבותית לספק לילד את צרכיו ולתת לו להרגיש שהוא אהוב ורצוי. אחת המסגרות שמאפשרות את זה היא כפר נרדים, שמופעל על ידי האגודה הישראלית לכפרי ילדים SOS, שלוחה ישראלית של הארגון הבינלאומי SOS CHILDREN’S VILLAGES.

הארגון מפעיל למעלה מ־500 כפרי ילדים ברחבי העולם המשמשים בית לילדים בסיכון. מטרתו של כפר נרדים היא לקלוט ילדים המגיעים מלשכות הרווחה, מבתי המשפט או ממשפחות הרוסות ולטפל בהם. הכפר מונה כ־13 בתים המחולקים לפי גילים (בית של צעירים; בית מתבגרים; ובית בוגרים), ויש בית נוסף של קלט החירום, שבו כאמור משמשת אסייג כאם בית. כרגע מתגוררים בבית שישה ילדים, בני 7־12.
 

לכפר נרדים הגיעה אסייג לפני כארבע שנים, לאחר שעבדה תקופה ארוכה בתור סייעת לגננת. "באיזשהו שלב חיפשתי משהו מאתגר יותר", היא מספרת. "התחלתי לעבוד בכפר בתור אם בית מחליפה בבתים השונים שבכפר, ולאחר שבעה חודשים הפכתי לאם בית בקלט החירום. ילדי קלט החירום נשארים בקלט לתקופה של עד חצי שנה עד שיוחלט מה ייעשה איתם בהמשך - אומנה, העברה לבן משפחה או היקלטות בכפר. ברגע שמגיע ילד, אני מכירה אותו ואת הסיפור שלו, עושה לו סיור בבית, מכירה לו את הילדים הנוספים שבבית, רואה אם הוא צריך בגדים. לפעמים הילדים מגיעים לכאן ממש בלי שום כלום, רק עם הבגדים עליהם".
 

מהם התפקידים שאת ממלאת בבית?

"אני אמא במלוא מובן המילה. אני מבשלת את הארוחות, עושה כביסות, מסדרת את הבית, רצה עם הילדים לקופות חולים ולרופאי שיניים. אם ילד לא מרגיש טוב באמצע הלילה, אני קמה אליו. הילדים יודעים שהם יכולים לדפוק אצלי בדלת בחדר בכל שעה". 
 

העבודה שלך דורשת המון אמוציות. 

"זו לא עבודה קלה. בשנה הראשונה שלי כאן בכיתי הרבה. לשמוע את הסיפורים שלהם זה לא פשוט. עם הזמן את לומדת לעשות איזושהי הפרדה, קאט בין מה שאת מרגישה לבין העבודה עצמה. אבל ברור שגם היום יש סיפורים שיכולים לפרק אותי".
 

אין לך עדיין ילדים משלך. מאין הידע איך לגשת לילדים? 

"אני די מחנכת אותם כמו שההורים שלי חינכו אותי כשהייתי קטנה. אני גם תמיד אומרת שאני עושה פה את הסטאז' לקראת ההורות שלי לילדים שלי".
 

עם מה הכי קשה לך להתמודד? 

"לראות את הקושי בנתק הפתאומי של הילד מאמא שלו. זה קורע אותי בכל פעם מחדש. כמו כן, קשה לי עם פרידה מילד שהולך למקום אחר. יש כאלה שנשארים כאן בכפר, אז אני עדיין רואה אותם, אבל יש כאלה שמועברים מכאן למקום אחר, ולרוב איני יודעת מה עלה בגורלם". 
 

יש לך לפעמים גם רגעי ייאוש? 

"יש ימים לא פשוטים, אבל זה עובר. למשל עכשיו, כשקר וגשום ולא כל כך יוצאים החוצה, אז הילדים פחות מתפרקים. הם יותר בבית, יש להם קוצים בטוסיק, הם רוצים לצאת, להתנדנד, לשחק כדורגל. יש תחושה שהבית הוא סיר לחץ, ואת אומרת: 'יאללה, שכבר יגיע האביב ותצא השמש'".
 

לטענת אסייג, כאמור, אחד הדברים שהכי קשה להתמודד איתם זה הבכי קורע הלב שהילד פורץ בו באמצע הלילה. "הדבר היחיד שאת יכולה לעשות באותו רגע זה פשוט להיות עם הילד, לשבת לידו, לחבק אותו, לשמוע אותו, כן לתת לו לבכות, לתת לו יד כדי שיירדם", היא אומרת.
 

על הקושי בהתמודדות מעידה גם טלי דובדבני, 52, אמא לשלושה ילדים ממושב הבונים, המתנדבת ב"חיבוק ראשון", עמותה לטיפול בתינוקות נטושים. זה כשנתיים מגיעה דובדבני פעמיים בשבוע לבית החולים רמב"ם ומנסה במהלך ארבע שעות ביום להרעיף אהבה על תינוקות שננטשו על ידי הוריהם. "המתנדבות נמצאות עם התינוקות לפעמים לאורך שבועיים־חודש, ואז הם נמסרים לאימוץ או לאיזושהי מסגרת", היא מספרת. "כואב לי מאוד שאנחנו לא יודעות מה קורה איתם אחרי זה, וכולי תקווה שהם נמסרים לאימוץ ולא לבתי יתומים. כל התינוקות פה גורמים לי לבכות ולרצות לקחת אותם הביתה. ההתנדבות הזאת קורעת לך את הלב, אבל את מבינה שזה המצב ועושה את המקסימום שאת יכולה".

"קשה להם למצוא משפחה מאמצת". טלי דובדבני"קשה להם למצוא משפחה מאמצת". טלי דובדבני

 

"מתי תדאגי לעצמך?"

 


"יש לי שלושה בנים ביולוגיים", מספרת יעל (שם בדוי), בת 42, המתגוררת באזור המרכז ומשמשת זה כשנתיים משפחת אומנה לילדה בת 6. "כשהילדים גדלו והבית התחיל להתרוקן, בעלי ואני הרגשנו עדיין צעירים ושאנחנו עדיין רוצים לתת", היא מספרת. "כמו כן, היה לי גם רצון לבת, ואמרתי שאם לא דרך הטבע, אז אפשר גם בדרכים אחרות".
 

יעל ובעלה התקשרו לארגון "אור שלום", ארגון ללא מטרות רווח המטפל במעל 1,400 ילדים ונוער בסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה והועברו למסגרות חוץ־ביתיות עקב חוסר תפקוד הורי, התעללות או הזנחה, והציעו עצמם בתור משפחת אומנה. "עברנו מבדקי התאמה ונמצאנו מתאימים", היא מספרת. "קיבלנו הרצאות על מהות האומנה, הסבירו לנו שיש פה גם משפחה ביולוגית בצד השני ומה הקשיים שיכולים להיות בדרך".

ספרי על המפגש הראשון עם הילדה. 
 

"היא הייתה בת 4 ושהתה במשפחת קלט. היא שבתה את לבנו מהרגע הראשון שראינו אותה. היא ילדה מדהימה ויפהפייה. היא מאוד חיכתה למשפחה, והכינו אותה במשפחת קלט שמחפשים לה משפחה. הילדה ישר נקלטה במשפחה שלנו והשתלבה מאוד יפה עם הבנים, שכמובן מראש הסכימו למהלך הזה. היא קוראת לנו 'אמא ואבא'. היא גם בקשר עם ההורים הביולוגיים שלה ונפגשת איתם בערך פעם בשבוע".
 

איך את מתמודדת עם כך שאולי בעוד כמה שנים יכולים להחזיר את הילדה להוריה הביולוגיים?

"כשנכנסנו לכל התהליך הזה, ידענו כל הזמן שאנחנו נותנים בית חם למישהו שזקוק לו עכשיו, ויכול להיות שמחר הוא לא יהיה איתנו. אנחנו מודעים לכך שהדברים יכולים להשתנות, וגם יודעים שמה שמערכת הרווחה של המדינה תחליט יהיה לטובתה של הילדה".
 

יעל מספרת שניתן לראות שהילדה נקלטה היטב גם בזכות העובדה שהיא אפילו מתחצפת לפעמים. "בשנה הראשונה היא עשתה הכל כדי לרצות אותנו, ואילו כיום היא כבר כמו כולם", היא מספרת. "היא דורשת, היא 'מחליטה עלינו', היא מסובבת אותנו. אני שמחה שהיא קיבלה את הביטחון הזה ושהיא מתנהגת כמו כל ילד ביולוגי. לפעמים כשהיא מתחצפת, אני מחייכת בלב ואומרת איזה כיף שהיא כבר מרשה לעצמה. אני הכי מבוגרת מבין האמהות בגן, אבל כיף לי עם זה. כיף לי לדאוג למישהו שהחיים לא האירו לו פנים. זה מאוד ממלא אותי".
 

 גם אסייג מכפר נרדים מספרת על הסיפוק האדיר שהיא שואבת מעבודתה. "היום, למשל, חזרתי מחופש של שלושה ימים, והילדים ראו אותי, התחילו לצעוק 'נועה הגיעה' והרעיפו עלי נשיקות וחיבוקים", היא משתפת. "כמו כן, אם למשל אני גורמת בתוך חודש לילד שתקופה לא דיבר ולא תקשר, להתחיל לדבר, לצחוק ולשחק עם חברים - הרי שזהו סיפוק מאוד גדול".
 

 איך הסביבה מגיבה לעיסוקך?

"יש תגובות של 'וואו, כל הכבוד לך, ואני לא הייתי מסוגלת'; ומצד שני יש מי שאומר 'אוקיי, ומה איתך? את בת 35, את צריכה את החיים שלך, ומתי תדאגי לעצמך?'".
 

ומה את עונה להם? 

"שאפסיק כשההוא שם למעלה יגיד לי מספיק".
 

"לא שופטת אף אחד"
 

דובדבני מודה כי אחד התינוקות שקרעו את לבה הוא פעוט בן 3 שננטש בבית החולים ונמצא שם עד היום בשל מצבו הרפואי. "מאוד נקשרתי אליו, אני אוהבת אותו כמו בשר מבשרי, ואני מפנקת אותו כאילו היה הילד שלי", היא מספרת.
 

מדי שנה ננטשים כ־300 תינוקות במחלקות היילודים של בתי החולים בישראל (רבים מהם עם בעיות רפואיות). מטרתה של עמותת "חיבוק ראשון" היא למלא את החלל הנוצר בהיעדר הטיפול ההורי ולספק עד כמה שניתן את הצרכים הרגשיים והקוגניטיביים החיוניים כל כך להתפתחותו התקינה של התינוק.
500 מתנדבות "חיבוק ראשון" דואגות לבלות עם התינוק כמה שעות בכל יום, להעניק לו חום, אהבה ומגע, לשחק איתו, לשיר שירים, להקריא סיפורים ועוד.
 

טלי, איך נראה המפגש עם התינוקות?

"את מגיעה לבית החולים, ואת צריכה להכיר את הילד לאט־לאט. את ניגשת אליו, מרימה אותו (הרבה פעמים הוא מחובר לכל מיני מכשירים), את מחבקת, מלטפת, לפעמים לוקחת לטיפולים בריפוי ובעיסוק, טיפולים בהידרותרפיה בבריכה. אנחנו עוטפים את הילדים באהבה, ולא משנה מאיזה מגזר ומאיזו דת הם".
 

את חושבת לפעמים גם על ההורים שנטשו את התינוקות? 

"לפעמים יש נסיבות שבהן עדיף שההורים לא יגדלו את הילד, למשל אם האמא היא נרקומנית או זונה. הלוואי שאפשר היה לשקם את האמא כדי שתוכל לגדל את הילד. אבל הכי כואב לי זה כשאנשים נוטשים תינוק משום שהוא חולה. לתינוקות האלה הכי קשה למצוא משפחה מאמצת, והגורל שלהם לא מזהיר. אבל אני לא שופטת את ההורים. אני לא יכולה לשפוט אף אחד, אני לא אלוהים.