הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך עד כי דחקו את רגלי המציאות". ב"צליינים מוזרים" חוגג גבריאל גרסיה מארקס את ניצחון ההזיה על האמת. את עליונות הדמיון על העובדה. שורת המכשף הקולומביאני מהדהדת בשיחה עם תקומה, בת הד"ר עזריאל קרליבך, מייסד "מעריב" ועורכו הראשון. קרליבך מת לפני 60 שנה, בן 46 בלבד. תקומה הייתה אז רק בת 12. אני מבקש ממנה שתחצוב זיכרון ראשון מאביה. היא מזהירה שלא תוכל להבחין בין זיכרונות שסופרו, שדומיינו, לאלה שראו עיניה. "זה מתערבב", היא אמרה נואשת. בסוף הצליחה לזקק תמונה אחת מכוננת.

היא בת 5. הוא פוסק שכבר עליה ללכת לבית הספר. היא לא בשלה אבל מתייצבת. בשלושת השבועות הראשונים היא בוכה כל הדרך לבית הספר תלפיות. לא משחררת את אמה חווה עד לצלצול הפעמון הגואל. בוקר אחד מבשר אבא: היום אני לוקח אותך. ורק הפעם ירשה לעצמו שחיתות קטנה וינצל את מכונית העיתון לצרכיו הפרטיים. "אני כרגיל בכיתי, הוא דחף אותי לכיתה פנימה, סגר את הדלת והלך".

כל אותו היום בכתה. "אבל למחרת היה לי לא נעים והלכתי לבית הספר כמו כולם". עד היום היא זוכרת את הדחיפה ההיא, את כף ידו על גבה.

איזה רגש זה עורר בך?
"הרגשתי את הכוח שלו, את הנחישות שלו, את האמירה שלו שככה זה צריך להיות וככה זה יהיה תמיד".

"אהבה של הערצה. עד היום". קרליבך עם אשתו חווה. צילומי רפרודוקציה: יוסי אלוני, פלאש 90"אהבה של הערצה. עד היום". קרליבך עם אשתו חווה. צילומי רפרודוקציה: יוסי אלוני, פלאש 90

עזריאל קרליבך נולד בלייפציג ב–1909. כשהיה בן 13 פרסם את הסיפור הראשון. כדי להבין כמה חשוב היה, יש להזכיר שהופיע עם איינשטיין ותומאס מאן ברשימות השחורות של הנאצים. כדי להבין כמה עיתונאי היה, יש להזכיר שתוך כדי בריחה התחפש לקצין נאצי וחדר לכינוס המפלגה כדי לשגר סקופ ל"היינט" היידישאי שערך.

הוא ידע כל מה שאפשר לדעת על עיתונות. עורך שהכיר את האנטומיה של מכונת הדפוס. פובליציסט שהשתמש במכונת הכתיבה כאזמל חד וכיד מלטפת. עזריאל קרליבך היה טריבון קוראיו. מדבר אליהם ובשמם, מנהיג אותם. "אם רוצים לדעת מה הציבור יחשוב מחר", אמר הרמטכ"ל השני יגאל ידין, "תקראו מה קרליבך כותב היום".

כשמלאו 46 שנה להסתלקותו, מתה בפריז פרנסואז ז'ירו. באמצע שנות ה–50 הייתה ז'ירו אם כל הפרובוקציות. "האם הצרפתייה מלוכלכת?", שאלה ב"אל", ביטאון הנשים שייסדה. ז'ירו הייתה שרה בשתי ממשלות וערכה את "ל'אקספרס". היא שכתבה את סארטר, קיצרה את קאמי, תמצתה את מוריאק. עליה ועליו כתבתי אז: "עורכים מיתולוגיים מתים בחורף".



חווינקה קטנטנה


הדחף לעקוף את המיתולוגיה מעלה אותי אל הבת תקומה מנדאל בירושלים. היא אישה צנועה. משא התפארת הקרליבכית מעיק עליה, הזרקור מביך אותה. "אני לא בטוחה שנכון לבנות עלי את הסיפור", חזרה ואמרה. היא עשתה מאמץ מכמיר לב לא לדבר מטריבונת המעריצים אלא מהגעגוע. לספר גלויות, עד כמה שיכולה הייתה, על אבא. גם על הלילה שבו מת.

בדירתה תלוי דיוקן שלו שנתלש מהקומה השנייה בבית "מעריב" העזוב. לידו תמונה שלה ושלו. על הקירות ציורים של בעלה המנוח אברהם מנדאל שהיה דובר מנהל הכנסות המדינה. פגשה אותו אצל שר האוצר זאב שרף, התחתנה איתו לאחר שהבטיחה לאמה שהבחור בסדר. "הייתי ילדה, סטודנטית באוניברסיטה", היא מספרת, "אברהם היה מבוגר ממני ב–14 שנה. האם חיפשתי את דמות האב?".

אביה ואמה הכירו כמעט מהרחם. סבא אפרים קרליבך, הרב של לייפציג, היה מודאג שאין בית ספר יהודי בעיר. הוא למד הוראה, קיבל רישיון ופתח אחד. בכיתה א' פגש בנו עזריאל את חווה, בתם של שרה–לאה והסוחר העשיר שמחה–בונים גולדריי. ייתכן שפערי אופיים חיברו ביניהם מאז ולעולם. הוא היה תוסס, מנהיג ובעיקר כריזמטי. היא שקטה, עדינה, מבוישת.

למרות מפגשם הפרה־היסטורי, יתחתנו רק בגיל 36, לאחר קשר ממושך ולא רצוף. בשנים האלה הוא ערך עיתונים, למד אצל הרב קוק בישיבת מרכז הרב, קיבל דוקטורט במשפטים ובעיקר שחק את הגלובוס בסוליותיו. בתקופותיהם הצחיחות ניסו לשדך לה אחרים, אך היא הייתה נחושה כפלדה: "או שאהיה איתו או עם אף אחד".

קרליבך ובתו תקומה. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני, פלאש 90קרליבך ובתו תקומה. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני, פלאש 90

באחת הפרידות חל יום הולדתה והוא כתב לה מפראג. תקומה מראה לי איגרת אהבה וייאוש שמעולם לא פורסמה. ליד הלוגו של "מלון סנטרל", טרח אביה לציין את התאריך העברי: 'ערב סוכות צ"ה'. אמה תוסיף 1935.

"ובכן לך תעלה אגרת...

כי מפני חטאינו גלינו מארצנו... ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך ולעשות חובותינו... ביום שבת־כלה, שבת־בראשית זה יום קרבן פרחים זכר ליציאה מן המצרים (סבבתי בכל העיר חיפשתי סוכנות שתקבל על עצמה שליחות של מצווה זו, ונתברר שלכל ע' הארצות שולחים ולארץ אשר עיני ה' מראשית השנה ועד אחריתה - לא).

ובכן את מקבלת מכתב אף על פי שנדרתי - 'הוי, נדרנא לא נדרי ושבועתנא לא שבועי' (מתפילת 'כל נדרי' – מ"ח) - לא לכתוב לך כי מיום שלא חננתני למכתבי האחרון... אלא בדחיה בעלמא ובשתיקה... אמרתי שמא באמת צדקת והדבר 'ההוא' (חתונה? - מ"ח) השתיקה יפה לו ושמא באמת כך טוב בשבילך יותר. והעיקר: שמא את עומדת בפרק של הרגעה והבלגה ופצעים ההולכים ונחבשים, מי יבוא ויתירם שוב.

אבל קלירה (חברתה הטובה - מ"ח) כותבת לי (ואף לבי לחש לי) שלא, כי עדיין כותבת היא, לבדה את.

חווינקה קטנטנה, ברה ואהובה - לו ידעת מה היה לי בשעה ששמעתי כך. לאמתו הלא יראתי וכמעט ידעתי שכן הוא. אבל אין הוודאות דומה לחששות ואין הצער דומה לפחד.

מאז נודע לי - מאה מכתבים כתבתי לך. מהם הרבה בפועל ממש (ועד היום ימלאו את התיקים) ומהם הרבה יותר ברוח. ומאז נודע לי - אלפי שיחות שחתי לך ובכולן הדבר 'ההוא', מקום קבוע יש לך בכסא ריק על יד שולחן הכתיבה שלי... ושם את יושבת בערבים, ידך על הלחי, המצח ברק ועיניך כולן שמיעה. מסכיתה לכל פטפוט אווילי ולכל וידוי טיפשי... חייך, לו ראית את הנערה ההיא בכסא הריק מיד היית מתאהבת בה, מי יודע אם יכולת להתאפק אלא לקום ולהקימה ולמשכה משם עד שתשב על ברכייך... הרי את עמדי ואתי כל העת, בכל אשר אפנה, בכל הנסיעות, בכל הגלגולים ובכל הנדודים. אמש הראיתי לך את וינה, טיילנו יחד בגן הטירה והיום עברנו בגשר הגדול בפראג. יחד התפללנו בבתי תפילה קטנים בוורשה ויחד הסתובבנו בעיירות... ידך בתוך ידי וצעדך בצל צעדיי...

נדמה לי שגם את מרגישה אי שם שמצוקתך מצוקתי היא ואם להסירה זאת אומרת שאני צריך להתאבק בה לא פחות ממך. התביני לכל הפחות זאת?...

כבר איננו אותם הילדים הביישנים שהיינו. כבר אפשר לדבר כדבר איש אל רעהו ואם - מה שחוששני - אין לך עוד אחר, שאליו תדברי גלויות ומפורשות, הרי מצווה עליך שלא לבטל את היחידי, ההוגה בך יומם וליל, כאילו לא היה...

אינך צריכה כמובן להשיב על האיגרת הזאת אבל אם תשיבי, אל נא בדברי פטפוט ומעשיות לתינוקות. תביני שלמי שאוהב אותך קשה לשמוע הרצאה על הצלמוניה שלך ולא לשמוע אף דבר אודותיך...".

ו"הדבר ההוא" מתממש. אחרי 30 שנות היכרות והתרחקות, קרבה והתנתקות, הם מתחתנים. "מוטב שיחגגו גם את חתונת הכסף", מחייכים האורחים.

ב–1944 נולדת בתם היחידה. מחפשים שם. אמא מחוץ לתמונה מפני שעברית לא הייתה שפתה הטבעית. הוא מתחבט בין קוממיות לתקומה. מחליט תקומה.

כיוון שנולדה באדר, כש"ניצנים נראו בארץ", הוא מדביק לה שם אמצעי, ניצה. "למקרה שלא תסתדרי עם תקומה", הוא מרכך את חווה. כשחווה דוחפת פעם את עגלת התינוקת, היא פוגשת את סופרת הילדים אנדה עמיר, שכנה וידידה. "בטח תדע להעריך שם מקורי", היא חושבת. אבל כשעמיר שומעת "תקומה", היא מגיבה: "אוי, מסכנה הילדה".

מסכנה?
"אני נהנית לעבור את החיים עם השם הזה. לא זוכרת שאי פעם היה לי קשה איתו".

כשהיא אומרת בטלפון "מדברת תקומה", אין שואלים: איזו? אומנם במרשם התושבים יש עוד שתיים, אך היא הייתה הראשונה. הקדימה בשנתיים גם את מושב תקומה שבנגב. שלושת ילדיה נקראים איילת השחר, שלומציון ויהוידע. "רצינו שמות מקוריים, אבל לא היינו אוריגינליים כמו אבא".

"יצאנו מטעם פשוט: מפני שאנחנו עיתונאים. ולא לבלרים". קרליבך. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ"יצאנו מטעם פשוט: מפני שאנחנו עיתונאים. ולא לבלרים". קרליבך. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

איזה מין אבא הוא היה? אבא שנוגע?
"מאוד–מאוד. אני מרגישה את החיבוק שקיבלתי. תמיד נראה בעיני מאוד גדול, מאוד חזק. אצבעות עבות. כף יד מרשימה אני זוכרת".

אבל כשאמא ביקשה שישחק עם התינוקת, השיב שעד שלא תדבר אין לו מה לעשות איתה. כשדיברה, הקפיד שזה לא יהיה בגרמנית. בשפתו של גתה תקשרה עם אמא ועם סבתה גרטרוד, אֵם אביה, שגרה איתם ולא ידעה עברית. הוא דיבר עם בתו רק עברית. כשפנתה אליו בגרמנית, התעלם. פעם הטיח בה: "אני לא מבין את הגרמנית שלך".

אבל לצד החינוך הקפדני הייתה גם הנאה מדודה. הוא לא היה אבא שמספר סיפור לפני השינה, אך לעתים ישב איתה בקפה "תמר". את הסרט הראשון שלה, "הסוס מטרויה", ראתה איתו ב"מוגרבי". בהצגה הראשונה, "משהו על משאלה שמתגשמת", צפו יחד בהבימה. "וזאת הייתה התרגשות מאוד גדולה".



שקט, כותבים


דממה פנתיאונית ירדה על הבית כשכתב. הילדה הייתה שוכבת תחת הווילון ששימש כדלת בחדר עבודתו, חשה את הרצפה הקרה ומביטה בו כותב. השלים שורה, יצא אל המרפסת, טייל לאורכה הלוך ושוב וחזר אל שולחנו. לפעמים היה מתנפל בזעם על עמודו, תולש אותו ממכונת הכתיבה, קורע ומתחיל הכל מחדש. "לא היה כותב קל בכלל", היא זוכרת.

כשמהפטיפון בחדרו בקעה החמישית של בטהובן, שב הבית לנשום. עד שהיה מתחיל שוב. על השולחן שלו עמד פעמון קטן. צלצל בו כשחשק שאשתו תגיש לו כריך קטן, עוגה או משקה. אחר כך, ולאותה מטרה, נוסף גונג קטן שהביא מהמזרח. "אצל הפמיניסטיות היום הסידור הזה לא היה עובר", אומרת הבת.

זה באמת נשמע קצת...
"קשה".

כן.

"הילדים שלי מזדעזעים".
זה באמת מזעזע.

"כלתי, משפטנית שלמדה מגדר, פשוט לא יכולה לשמוע את זה".

לא הייתה בבית זוגיות כפי שהיא נתפסת כיום.
"ממש לא. כל מאוויי אמא הסתכמו בלמלא את רצונו, לעשות למענו, לשרת אותו. על קברה כתבנו 'אשת ד"ר עזריאל קרליבך'. זה מה שהיא הייתה. זאת ההגדרה שגם היא הייתה בוחרת".

הוא רדה בה?
"לא רדה, אבל היה מאוד מודע לעליונות שלו. גם יש לזכור שזה החינוך שאמא קיבלה. אחיותיה נהגו כך כלפי בעליהן".

הוא עשה משהו בבית שלא היה קשור לכתיבה?
"שום דבר. ממש. אתה מדבר על להחליף נורה? מעולם לא".

לפנות צלחת מהשולחן?
"לא. לא זוכרת. היה לו ארון עם בגדים מסודרים וחולצות אחרי גיהוץ. פעם התיישבתי על שפת הארון ואכלתי משהו והוא גירש אותי בזעם: 'סנדוויץ' בתוך ארון הבגדים?'".

אבל היו גם רגעים רכים יותר. פעם הושיבהּ לידו וקרא לה שלום עליכם ביידיש. "אומנם לא הבנתי את השפה, אבל הוקסמתי מהזמן שהקדיש לי".

ולא אמרת שאת לא מבינה?
"אמרתי, אבל הוא השיב שהעיקר הוא לשמוע את מנגינת הכתוב".

יום אחד סגרה אמה את דלת הזכוכית בביתם כי רצתה לנוח. משלא נעתרה לבקשתה לפתוח, בעטה הילדה בדלת בכעס, נפצעה ונזקקה לתפרים.

קרליבך לקח ללב. ביומנו הקטן, לצד אזכור פגישה עם משה שרת, כתב: "תקומה בכעס דורכת בזכוכית הדלת - פצע ברגל". אחר כך הוסיף לה גם שיר: "תבריאי יפה ובמהרה / קוצ'קילה, מוצ'קילה כשרה / ותרקדי ברגל לא קרועה / מוצ'קילה, קוצ'קילה הפרועה המשתוללת...".



ליל הפוטש


שלוש שנים לאחר שהשתקע בארץ, הוציא קרליבך רישיון להדפיס עיתון, ושמו "מעריב". אבל הוא המשיך לערוך את "ידיעות אחרונות". אחרי השואה הוא כבר סטאר עיתונאי גם בארץ. מאמריו מהקהילות החרבות באירופה הופכים את מעיו של הקורא העברי.

בכ"ט בנובמבר "ידיעות" שולח אותו לסקר את דיוני עצרת האו"ם בלייק סאכסס. קרליבך תופס שזה הולך להיות לא רק סיפור חייו אלא סיפור התקומה של העם היהודי. הוא לוכד את פיסת המידע בעודה באוויר והופך אותה להיסטוריה. במקום לטלגרף ידיעות של 300 מילה מקסימום, הוא משגר מאמרים וכתבות ב"בהול". המו"ל יהודה מוזס נבהל מהמחיר ומשגר לו Stop cabling urgent. קרליבך נעלב עד קצות נעליו המצוחצחות וממשיך לשגר על חשבונו. גם לבתו. בגלויה עם איור של רוקפלר סנטר, הוא כותב: "פה למעלה–למעלה, קרוב לשמיים, עמד אבא'לה וחשב כל הזמן: 'ומה תקומה'לה שלו עושה עכשיו? ומה היא עושה באמת?".

קרליבך. צילום: ארכיון צה"לקרליבך. צילום: ארכיון צה"ל

בשובו, מונע מכוח אותו עלבון היסטורי, הוא מתכנן את ההתנתקות מ"ידיעות", את הפוטש. כשהלילה יורד על תל אביב, עולים בכירי העיתונאים לביתו ביהודה הלוי 88, קומה 3. מחדרה שומעת אותם תקומה מתלחשים, מדברים, מרימים קול. קרליבך סוחף איתו את כל מערכת "ידיעות". ב–15 בפברואר 1948 יוצא הגיליון הראשון של "מעריב" ומצית שנאת עולם בין שני העיתונים.

תקומה אהבה ללכת לעבודה של אבא. בדפוס עשו יציקה של שמה, המזכירות שיחקו איתה, והיא ציירה במשרד של אבא. אבא היה כל בוקר סורק את העיתון ומשאיר פתקים מעליבים למי שטעו. "אדוני כותב 'נער צעיר'", חבט באחד, "האם אדוני פגש פעם 'נער זקן?'". מאחורי גבו קראו לו 'הדוקטור', 'הנסיך ההודי'. "מכיוון שהתהלך בין הבריות בקלילות מאיימת של חיית בר אצילה", כותב יאיר לפיד בשם אביו טומי ב"זיכרונות אחרי מותי", "ומכיוון שהיה שחום עור ובעל קלסתר אקזוטי, ומכיוון שהיה בו משהו רחוק ורומנטי, החלטנו שהוא נסיך הודי".

להודו יצא כשגופו כבר עינה אותו קשות. לב, כליות, מה לא. השנה היא 1955. ישראלים מזיעים שבים עם מגהצים מקפריסין, לא עם רשמים מביקור באשרם במנאלי. קרליבך יפתח את הודו לדורות של תרמילאים ושוחרי מסעות לסוגיהם. במחברת שהפקיע מבתו רשם הערות שיניבו את ספרו מעצב התודעה "הודו - יומן דרכים". אתה קורא על מדרס ומבין את קריית שמונה. דלהי מאירה את תל אביב. אתה מדפדף במחברת שעל כריכתה כתוב "צה"ל על משמר ביטחון המדינה" ונדהם. קרליבך, נסיך הציביליזציה המערבית וחניך התרבות האירופית, משפיל מבט מול המזרח.

"שכחנו את אומנות ההסתכלות, במיוחד יושבי כרכים שאין להם במה להסתכל", הוא מציין בכתב גמדי. "אנחנו יושבים כלואים בתוך סוגרים, תפוסים בתוך רקמת שיטותינו הרעיונית כבקורי עכביש. בן 30 שנה אצלנו שוב אין לו מה לראות. פונקציות כל חי גלויות ומובנות מראש לפניו. אין בנו עוד סקרנות" (שני קווים מתחת ל"סקרנות").

וכמה דפים רחוק יותר: "אין להם כלי קיבול לאמת היסטורית, מיתוס ומציאות חד הם. לעתים האגדה נדונה כמציאות או המציאות כאגדה... האגדה מתרחשת... לא בעבר הרחוק, היא מופיעה לנגד עינינו. הופעתו של אל עלי אדמות אינה מפליאה אותם יותר משהפליאה את גיבורי הומרוס...".

קסם המזרח אינו משכיח את הבת. מדלהי הוא שולח לה גלוית ילדה מנפנפת לשלום ומאחור כתב: "פה יושבת ילדה קטנה ונחמדה אחת ומוציאה את המטפחת שלה והיא רוצה לנגב בה את הדמעות כי היא רצתה לבכות כי האבא'לה שלה נסע לחוץ לארץ, אבל ברגע האחרון היא התאפקה ובמקום לבכות היא צחקה ובמקום לנגב במטפחת היא מנפנפת אותה וקוראת: 'להתראות'. מי זאת הילדה? אולי את יודעת?".



הדוקטור איננו


עם השיבה מהודו הוא מסתגר במלון "דן" בתל אביב ומתחיל לתקתק. משלים כמה דפים ומשגר. טיוטת הספר ששמורה אצל תקומה בקלסר אפור זרועה תיקוני עיפרון. פעם כורת פסקה שלמה, פעם משתמש בכירורגיה עדינה. מוסיף ו' חיבור כדי לשמור על קצב. כתיבתו בולמוסית, לחוצה, האם אנחנו במרוץ אל "דד–ליין" אחרון?

בשישי הראשון של פברואר 1956 מתה אמו. במוצאי שבת שבוע אחרי כן הוא קם מהשבעה. נכנס לחדרה של תקומה ששוכבת במיטתה אפופת שפעת. הוא מניח יד על מצחה וקובע: "לא, אין לך חום", אומר לה שהוא הולך לפגוש אנשים, מאחל לילה טוב ונעלם. זאת הפעם האחרונה שהיא רואה אותו.

12 בפברואר, 2:30 בלילה. הטלפון מצלצל בביתו של אריה דיסנצ'יק. "אני מצטער להודיעך", אומר הקול למי שיהיה העורך השני של "מעריב", "אבל ד"ר קרליבך אינו עוד בחיים". דיסנצ'יק נסער ומנתק. עובר רגע והטלפון שוב מצלצל. "חזק את עצמך", אומר הקול, "זוהי אמת איומה ומרה. הדוקטור איננו". דיסנצ'יק אוסף בדרכו את חנה, אחותה של חווה, ושניהם מגיעים לבית קרליבך. בוא המבשרים אינו פורע את שנת תקומה.

בבוקר סוגרים את דלת חדרה. במסדרון התרגשות ולחשושים, אבל איש אינו מגלה לה מה קורה. העיתונים שראתה כל בוקר מדלגים עליה הפעם. מזעיקים חברה שתשב למראשותיה ותסיח את דעתה. אבל ברקותיה הולמת ההכרה שמשהו רע קרה. "לדעתי, אני יתומה", היא אומרת לדוד שנכנס אליה. "לא אמרתי 'אבא נפטר' אלא חשבתי על עצמי. אגואיסטי מצדי, לא?". ממשיכים להסתיר ואף מחליטים שלא תשתתף בלוויית אביה.

כשמוציאים את ארונו של ד"ר קרליבך מבית הכנסת הגדול, חונקים האלפים את אלנבי. כל מי שקראו אותו, ציטטו אותו, התווכחו איתו. בכותרת: "אדון ד"ר היקר", כותב אפרים קישון, "סלח נא לי על שהיום איני יכול לכתוב הומורסקה. אני יושב בביתי ומתנהג כפי שאסור להתנהג לאדם שתפקידו היומיומי להצחיק את הבריות: אני בוכה. אני קצת מתבייש על חולשה זו, הרי אני 'ציניקן מקצועי הרושם משוואות מתמטיות על כסילות בני אדם' - כפי שנהגת להגדיר אותי. אולם הציניזם המתמטי איננו כרגע, נשאר ילד בוכה".

"מעריב" מציג בכותרתו הראשית: "נדם לבו של פאר העיתונות העברית", אך לא מגלה את האמת על הנסיבות שבהן נדם. דוד לזר, מראשי העיתונאים, מתאר איך קרליבך מת בעודו יושב בכורסתו ומאזין לתשיעית של בטהובן.

מכיוון שלא נלקחה ללוויה, מות אביה היה עבור תקומה עניין מופשט. "המשכתי לחפש אותו ברחובות. הוא היה גבוה וניסיתי לאתר מישהו שמעל האנשים".

אהבה של הערצה

היא נשלחת לחצי שנת התאוששות אצל דודתה, אחות אמה, באנגליה. האם חווה מקבלת קשה מאוד את העובדה ש"אבא מת בבית אישה אחרת, אף על פי שניסו לרכך לה את זה".

איך זה נודע לך?
"אמא של אחת הילדות בכיתה סיפרה לי בדרך מבית הספר הביתה".

מתברר לה שבאותו מוצ"ש, לאחר שנפרד ממנה, הלך אביה למסיבה בבית ידידה שבעלה שהה בחו"ל. הדיבור היה שחיכה עד שילכו האנשים. בשלב מסוים חש ברע, רופא בדק אותו, אך הוא נפטר והועבר לבית החולים הדסה, אז ברחוב בלפור. לפיד הבן כותב מפי לפיד האב וכנראה גם מפי הסב דוד גלעדי: "הוא (קרליבך) בילה במיטתה של אחת ממאהבותיו הרבות, אשתו של רופא תל אביבי ידוע, ובאמצע מעשה האהבה הכריע אותו התקף לב".

דיברת עם אמך על הסיפור הזה?
"לא על זה ולא על נשים אחרות. זה לא היה מסוג הנושאים שמדברים עליהם. בטח לא עם ילדה. זה לא הסתדר עם החינוך היקי שהיא האמינה בו".

את כועסת עליו?
"הנחמה שלי היא שהוא היה אדם יצירתי. היצר. הכל היה משולב בתוכו בצורה מאוד חזקה. לחיובי ואפילו אני לא יודעת לומר לך אם לשלילי. אבל זה הוביל אותו בחייו: היצירתיות והיצריות".

עד כמה היה קשה להיות הבת של קרליבך?
"זה עדיין. זה לא נותן לי להיות אני. בבית הספר היה לי קשה מאוד לכתוב חיבור. ידעתי שקוראים אותו דרך משקפי 'הבת של'".

הפחד מפני ההשוואה שיתק אותך.
"לגמרי, שיתק אותי מלכתוב אפילו משפט".

אוניברסיטה?
"למדתי אמנות ואנגלית אבל לא סיימתי, אין לי תואר".

צבא?
"בתור בוגרת צייטלין (בית ספר דתי) הצהרתי. לא הייתי מספיק חזקה ואמא לא הייתה מספיק חזקה כדי לומר לי שבתור הבת שלו אני חייבת להתגייס".

לא בנית שום קריירה?
"את כל חיי העברתי כאמא. גם בעלי האמין שאישה צריכה לגדל את ילדיה. אתה יכול להיכנס לפסיכולוגיה בגרוש ולומר שחיפשתי את מה שראיתי בבית".

את הכמיהה להגשמה עצמית ביטאה בחינוך ילדיה. שלושתם קצינים. אחד סא"ל במילואים. שלושתם בנו קריירות. עו"ד, בוגרת מינהל עסקים ואונקולוגית ילדים.

אהבת אותו, או הערצת אותו?
"אהבה של הערצה. עד היום".

את חולמת עליו

"חולמת שהוא מדבר איתי, שאני מספרת לו מה קורה בחיי".

הוא עונה לך?
"אף שאינו מדבר, הוא נותן לי להרגיש שהוא קיים".