גם הציניקנים הגדולים ביותר היו חשים ביום שישי בצהריים צמרמורת קלה, אם היו רואים את רובי דמלין, ישראלית משלנו, מתחבקת עם בושרא עוואד, פלסטינית מבית עומאר – בטח כשהיו מבינים שמדובר באמהות שכולות, שאיבדו את בניהן על מזבח הקונפליקט. “כשפגשתי אותה לראשונה היא לא רצתה לדבר איתי, ישבה עם הגב אלי", דמלין סיפרה. "אז שאלתי את מי היא איבדה והיא גילתה ששתינו איבדנו בנים. הראיתי לה תמונה של דיוויד, בני, ואז היא הבינה".

דמלין איבדה את בנה, סגן דיוויד דמלין ז"ל, בפיגוע ירי במחסום בוואדי חרמיה, ב־3 במרץ 2002. צלף פלסטיני הרג אז עשרה ישראלים. עוואד איבדה את בנה הבכור, מחמוד, כשהיה בן 17. היו אז הפרות סדר בכפר. הוא יצא להביא את אחיו, שהסתובבו בחוץ, כי חשש לחייהם. כדור השיג אותו לפני שהצליח לחזור. "אני מדברת היום עם רובי כי חשוב שהסכסוך ייפתר ויהיה שלום", כך מסבירה עוואד, אם לשמונה, את הקשר החזק. "מספיק הצער והדם שנשפך. אני מאמינה שבסוף הפוליטיקאים יחתמו על הסכם, כי אנחנו רוצים ודוחפים".

דמלין הסתכלה על עוואד ונזכרה בסערה שחולל לא מזמן רזי ברקאי, אשר שהשווה בגלי צה"ל בין השכול הישראלי לשכול הפלסטיני. "תאמין לי שזה לא משנה שהיא תעמוד בטלוויזיה ותסמן 'וי' באצבעות. בושרא הולכת לישון בלילה עם אותן דמעות כמוני", אמרה האם הישראלית. "אני יכולה לעמוד איתה על אותה במה ולדבר באותו קול. אני לא חושבת שהכל אהבה ורומנטיקה, אבל אם לא תהיה מסגרת של פיוס, נהרוג אחד את השני לתמיד”.

פורום המשפחות השכולות. צילום: מירי צחיפורום המשפחות השכולות. צילום: מירי צחי

ביום שישי נפגשו השתיים במלון "אוורסט" שבבית ג'אלא, לא רחוק מבית לחם, בפגישה של פורום משפחות שכולות. 50 ישראלים, 75 פלסטינים – אף שרק באותו בוקר, בצומת גוש עציון הסמוך, היה עוד ניסיון לפיגוע, שהרחיק בעוד כמה מטרים את חלומן של האמהות.

"אני כבר 12 שנה חבר בפורום. להגיד שאני רואה אור בקצה המנהרה? במידה מסוימת כן, הוא עדיין נמצא", מקווה ניר אורן, שאיבד את אמו זהבה ז"ל ב־1995, בפיגוע בקו 20 ברמת גן. "יום כזה הוא אור. הרי פעם, להיפגש עם פלסטינים היה אסור. כעת צריך לעבוד על הפחד הישראלי ועל חוסר האמון, בוודאי שהם עושים פעולות שגורמות לצד הישראלי להאמין פחות. אנחנו מנסים בפורום להבהיר שיש משמעות לפיגועים, ואם יש להם אפשרות אז שימנעו מעשים כאלה. זה לא פשוט. אני חוזר הביתה וקשה לי לקרוא על עוד אחד שנהרג, אבל אני יודע שהפלסטינים שהגיעו לכאן היום יעברו שעות עד שיחזרו לביתם. עוד מחסום, עוד חייל".

עיישה אל־חטיב משכם סיפרה שכבר בדרכה לכנס נתקלה במחסום צה"לי. שני בניה היו איתה ברכב, אבל האישה הקשוחה, מורה במקצועה, כבר יודעת איך לצאת ממצבים כאלה. "אני חזקה ולא מפחדת", סיפרה. "אני מסתכלת על החיילים קודם כל כבני אדם. הם שאלו את הילדים שלי, שישבו לידי: 'הייתם בכלא?' עניתי: 'הם מחונכים, אל תדאגו להם'. אז החיילים אמרו: 'יאללה סעו'".

אל־חטיב סיפרה שהיו שנים שלא הייתה יכולה להחזיק את עצמה מול נוכחות של חייל במדים. בקיץ 1989 נפצע אחיה, מחמוד, באורח קשה מירי חיילים. הוא הצליח להבריא בנס, אבל הרופאים אמרו שלבו במצב רעוע, בכל רגע הוא עלול להפסיק לפעום. עשר שנים לאחר מכן, חודש אחרי שהתחתן, נפטר מחמוד. כמה חודשים לאחר מכן מת אח נוסף, שעבד בבניין, כשנפל למותו מהקומה החמישית. אל־חטיב משוכנעת שהצער הרג אותו. היא הייתה אז אחוזת כעס ושנאה. “האובדן שינה את חיי. בהתחלה חשבתי על נקמה", היא הודתה. "אחרי תקופה חברה סיפרה על המפגשים של הפורום והבטיחה שזה יעזור לי לצאת מהכעס. היה קשה לפגוש ישראלים, לשבת איתם באותו שולחן. אפילו לראות אותם, זה משהו שלא יכולתי להתמודד איתו, אבל הפתיע אותי שלאנשים האלה יש צד אנושי, שלא ידעתי עליו. הכרתי מילדות רק חיילים שבאים להרוג ולהרוס ופתאום מצאתי אנשים שבוכים כשהם מקשיבים לסיפורי. ראיתי דמעות והבנתי שזו לא הצגה".

"מספיק הצער והדם שנשפך. אני מאמינה שבסוף הפוליטיקאים יחתמו על הסכם, כי אנחנו רוצים ודוחפים". צילום: מירי צחי"מספיק הצער והדם שנשפך. אני מאמינה שבסוף הפוליטיקאים יחתמו על הסכם, כי אנחנו רוצים ודוחפים". צילום: מירי צחי



דרוש מנהיג


אל־חטיב הייתה חלק מקבוצת ישראלים ופלסטינים, חברי פורום המשפחות השכולות, שהשתתפה ב"פרויקט הנרטיבים", שמטרתו ללמוד ולהכיר את הנרטיב האישי והלאומי של הצד האחר. בפורום היו הרצאות של היסטוריונים, ביקור ביד ושם וגם בכפר ליפתא, פרויקט שמומן על ידי התוכנית "תמיכה לשלום" של האיחוד האירופי.

“כשאתה מביא פלסטינים ליד ושם, כשהם מקשיבים לסיפור, הם רואים את הצד האנושי וזה עוזר להם להבין שליהודים יש זכות למקום לחיות בו. מאוד הייתי גאה בימים האחרונים לקרוא בעיתונות הפלסטינית על רג'א, פעילה שלנו שסיפרה על המפגשים עם הישראלים. היא הייתה פעם אחוזת שנאה והיום היא מבינה את הזכויות שלכם ואת ההזדמנות שיש לעשות שלום", אמרה לי אל־חטיב.

באיחוד האירופי מרוצים מאוד מהתגובות שנוצרו בעקבות "פרויקט הנרטיבים". ראש משלחת האיחוד לישראל, השגריר לארס פאבורג־אנדרסן, אמר: "פרויקטים כאלה מוכיחים שיש רצון וצורך בקרב ישראלים ופלסטינים להכיר וללמוד זה על זה, היום יותר מתמיד. לאנשים הרגילים, משני הצדדים, יש כוח להראות שגם בנסיבות הטרגיות ביותר, שיח בין הצדדים הוא אפשרי. זוהי מטרתה של תוכנית 'תמיכה לשלום' של האיחוד האירופי, לתמוך בפרויקטים שמקדמים שלום, סובלנות ואי אלימות".

על הרצון ללמוד על הצד האחר מעיד סיפורו המיוחד של באסם עראמין, שבינואר 2007 איבד את בתו אביר, בת ה־10, בכפר ענתא, אחרי שכדור גומי, שירה לוחם מג"ב, פגע בראשה. עראמין לא רק הצטרף לפורום; הוא למד לתואר שני באנגליה על תקופת השואה כדי להבין את סיפור העם היהודי. רק עכשיו זכה הפלסטיני בפרס ישעיהו ליבוביץ’. “אנחנו בדרך לפיוס. זה נשמע משוגע, אבל זו המציאות", הצהיר ומיד המשיך: "תמיד אני אומר שהפלסטינים לא הרגו שישה מיליון ישראלים, והישראלים עדיין לא הרגו שישה מיליון פלסטינים. יש שגריר גרמני בתל אביב ושגריר ישראלי בברלין. כמעט 70 שנה של סכסוך ולא הגענו לממדים של מה שקרה בסוריה בשנתיים. תסתכל על דרום אפריקה, מי היה חולם? אצלנו זה מתחיל פה ויסתיים פה".

אתה לא שונא ישראלים?
“הבעיה שלנו היא שאנחנו מנסים לעשות תחרות מי יותר קורבן. ברגע מסוים אמרתי שאני לא קורבן של החייל שירה בבתי. לא רוצה להמשיך להתנהג כקורבן. הרי למה שיהיה לי ביטחון ברובי דמלין? היא ישראלית, כובשת, ובשבילה אני רוצח, טרוריסט. זה נגמר אחרי שהכרנו זה את זה. אני רוצה לשלוח את ילדי לבית הספר ולהחזיר אותם הביתה. תמיד אני אומר: או מדינה אחת או שתי מדינות. במצב הקיים של כיבוש אי אפשר להמשיך. אני איש שלום ואני מוכן לסלוח לרוצח בתי, אבל לא אקבל את הכיבוש".

"הפלסטינים לא הרגו שישה מיליון ישראלים, והישראלים לא הרגו שישה מיליון פלסטינים". באסם עראמין. צילום: מירי צחי"הפלסטינים לא הרגו שישה מיליון ישראלים, והישראלים לא הרגו שישה מיליון פלסטינים". באסם עראמין. צילום: מירי צחי

זה אפילו לא נראה באופק.
“אתם תסיימו את הכיבוש, זה שלכם. לצאת מהשטחים שלנו בכבוד. אם אתה חושב שזו ארץ ישראל, תשמור עליה, אבל הצד האחר לא ישתוק, הוא חושב שיש לו זכויות. הרי מי הקים את ישראל? האו"ם שמכיר בפלסטין. בסוף אנחנו צריכים מנהיג אמיץ שיסתכל קדימה".

מנהיג ישראלי או פלסטיני?
“משני הצדדים, אבל יותר ישראלי. הוא המחליט, הוא החזק יותר. אחד שמסתכל קדימה ולא חוזר כל יום חמש פעמים על נושא השואה".



בסוף המלחמה


דווקא לבועז כיתאין, שאיבד את בנו, תום ז"ל, באסון המסוקים ב־1997, יש רעיון וגם תנועה שקמה. "שתי מדינות, מולדת אחת", הוא פורש את המצע. "במידה רבה זה 'לצלם' את המצב הקיים: אנחנו מכירים בארץ ישראל השלמה, פה הלכו אבותינו, ובשביל הפלסטינים זו פלסטין שבין הים לירדן. לכן מכירים בעובדה ששני העמים רואים בארץ את מולדתם. אנחנו גם מכירים בעובדה שאין מדינה מודרנית, מפותחת, שיכולה להתקיים כשהיא שוללת זכויות של מיליון אנשים. אז יהיו שתי מדינות, פחות או יותר על בסיס גבולות 67' עם תיקונים. המתנחלים שרוצים, יישארו בפלסטין. הפלסטינים יתחייבו לשמור עליהם. פלסטינים שירצו לחיות בתחומי ישראל יוכלו, כשמעל תהיה ממשלת־על, קונפדרציה, כמו האיחוד האירופי".

יש בכלל עם מי לדבר?
“בשני הצדדים יש אנשים שחולמים שהצד השני ייזרק לים, אבל זה חלום רע. שני העמים חיים וימשיכו לחיות כאן, והשאלה איך: במלחמה מתמדת או בשלום? גם בימין יש לי חברים ובין המתנחלים נמצאים אנשים מצוינים, אבל אם הם מנווטים אותנו ליעד שגוי, צריך להגיד שזו לא דרכנו".

אחרי שעתיים של הרצאות יצאו האורחים למרפסת. חילקו להם סנדוויצ'ים ושתייה קלה. ישבו זה לצד זה ודיברו על החיים. לרגע זה אפילו נראה נורמלי, יחסי שכנות בריאים. “אתה יודע מה הבעיה?", שאלה אל־חטיב משכם. "הפוליטיקאים משני הצדדים לא עובדים למען המטרה. הם משתמשים בנו כקוביות משחק ונהנים מזה מאוד".

"אני חזקה ולא מפחדת". עיישה אל־חטיב. צילום: מירי צחי"אני חזקה ולא מפחדת". עיישה אל־חטיב. צילום: מירי צחי

כתאין המשיך: "אני פגשתי את מבטם של מאות פלסטינים שכולים ויודע שאין הבדל בכאב, אבל כשעמים נמצאים בעימות הם מספרים לעצמם נרטיב שיעזור במאבק. 'אנחנו צודקים, מוסריים, אנושיים, והם הרעים ובגללם אנחנו משלמים מחיר'. כשאתה מספר לעצמך שהם לא בני אדם והאמהות לא כואבות את המוות, זה מחזק את היכולת להיאבק בהם. אין לך צורך לדבר. אם אתה הולך בכיוון שהולכים היום הממשלה וחלק מהעם, שהוא לשלוט בעם אחר ולשלול את זכויותיו, אתה בוגד בערכים שעליהם קמה מדינת ישראל".

אמרתי להם שזה יפה ומרגש, אבל עם כל הכבוד, הקול שלהם נחשב לשולי ונבלע בים הפיגועים והשנאה בין הצדדים. "לא תצליח לייאש אותי", אמרה יעל אדמי, שאחיה סגן ישי רון נפל בתעלה ב־1969. "לא היה בהיסטוריה האנושית ארגון שהצליח לייצר דיאלוג מהסוג הזה, תוך כדי הסכסוך. למצוא כל פעם את הכוחות ולהגיד שאנחנו פה, מצביעים על אופציה אחרת, זה מאמץ מבחינתי, אבל חיי בלי העשייה הזאת הם לא אותם חיים. כשראיתי את אמי מתה מצער אמרתי על קבר אחי שאקדיש את חיי כדי שזה לא יקרה לעוד משפחות".

כשכתאין ראה שאני מתקשה להיות אופטימי, סיים בסיפור: "כשפרצה מלחמת וייטנאם היה אמריקאי אחד שנעמד כל יום מול הבית הלבן עם שלט נגד המלחמה. כעבור כמה זמן הגיע אליו עיתונאי ציני ששאל אם הוא מאמין שבעזרת השלט הוא ישנה את אמריקה. האיש ענה 'אני לא יודע אם אשנה את אמריקה, אבל לא אתן לה לשנות אותי'. זה מה שאנחנו מרגישים. אותנו לא ישנו. בסופו של דבר, האמריקאי לא נשאר לבד. הצטרפו אליו המונים והמלחמה הסתיימה".