לרגע אחד חמקמק נדמה היה שמרים פרץ, רחלי פרנקל ושרה רוזנפלד הגיעו למפגש רעים מחויך. השפתיים נמשכו לכיוון הלחיים, גם הצחוק המשוחרר התגלגל בעזוז. רק מהעיניים הצרובות מדמעות ניבט כאב חבוי, שחרץ את חותמו כמו חריש עמוק וחסר רחמים. שלושתן חוו את הכאב המצמית מכל, המוכר לכל אם שנקרעה באכזריות מפרי בטנה. מרים שכלה את אוריאל ואלירז בעת שירותם הצבאי, שרה איבדה את יצחקי הטייס בתאונה ואת מלאכי בפיגוע ירי אכזר, ואילו מרחלי נקטף נפתלי בדמי ימיו, בפעולת הטרור שבה נחטפו ונרצחו שלושת הנערים.

אלא שכמו עוף החול הן צמחו מחדש מהשכול, סוככות על החתיכה שנקטפה מלבן ומנווטות בחיוניות את דרכן החדשה הרצופה רגעי ייסורים וחושך, אך גם עתירה שעות שמחה ואור. במפגש משותף בעמותת "משפחה אחת" למען נפגעי טרור ובני משפחותיהם, בוחנות האמהות את קווי האבל הפרטי ומותחות מבלי משים את גבולות העוצמה וההעצמה הנשית. שלושתן מגדלות ילדים נוספים, מטפחות קריירות מרשימות, בוכות, צוחקות ומתגעגעות, אבל גם מוצאות זמן להרצות בפני בני נוער וחיילים על ערכים, אמונה וכוח החיים.

האמהות האבסולוטית מתפתלת כחוט השני המחבר בין פרץ, פרנקל ורוזנפלד. שם לפת אותן האובדן עד כדי איבוד הנשימה. "העובדה שנפגעתי פעמיים היא מעבר למילים", אומרת רוזנפלד בשקט. "כמי שהאמהות היא המהות שלה, עולה בי תחושה כי לא הצלחתי לשמור על הילדים שלי. אומנם יצחקי ומלאכי רחוקים ממני, אבל אני אמא שלהם בדיוק כמו של הילדים שקרובים אלי".

"יש תחושה שאם תעשי מספיק חסד, תהיי מוגנת. מתברר שלא". מימין: פרץ, רוזנפלד ופרנקל. צילום: אריאל בשור"יש תחושה שאם תעשי מספיק חסד, תהיי מוגנת. מתברר שלא". מימין: פרץ, רוזנפלד ופרנקל. צילום: אריאל בשור

תחושות אלה אינן זרות לפרץ. כשבכורה אוריאל נפל בלבנון בשנת 1998, היא חשה כי כשלה בשמירה עליו. "ברגע ההודעה על מותו פינטזתי שאני נמצאת באותו מארב וחוטפת במקומו את ששת המטענים", היא אומרת. "כשנודע שאלירז נהרג, הרגשתי שלקחו ממני הכל, כולל האמהות".

אצל פרנקל זו בעיקר תחושה קשה של החמצה. "אני מתגעגעת למה שנפתלי היה, וכואבת כאמא את העובדה שלא אזכה לראות אותו מתבגר מעבר לגיל 16, מתחתן ומקים משפחה".

מהיכן אתן שואבות את החוסן שלכן?
פרנקל: "המשפחות הגדולות שלנו הן המשענת. הבחירה ללדת לא מעט ילדים נעשתה מרצון, משמחה ומברכה אינסופית. אני אמורה לפחד ממרים ומשרה, כי הן חוו את אובדן הילדים פעמיים, אבל החרדה הזאת לא עובדת עלי, גם אם התחושה מרפרפת באוויר. שלושתנו יודעות היום כי שום קושי וכאב שנחווה לא יעביר אותנו לסוף התור".



כאב


הכניסה לבית האבן הירושלמית של "משפחה אחת" שוקקת חיים. מתנדבים צעירים רוכנים מעל קופסאות פלסטיק אדמדמות ואורזים אותן בחדווה בצלופן שקוף ומרשרש. בכל קופסה, שתישלח לאלפי משפחות של נפגעי וקורבנות טרור, מונחים שלל מתוקים שנועדו לשמח את הלבבות הדואבים.

פרץ, פרנקל ורוזנפלד מלטפות במבט נוסטלגי את בני הנוער הצוחקים עם השיער המתבדר. הרגע שבו כל אחת מהן קיבלה את ההודעה המטלטלת על מותו של הבן חרות לנצח בקרבן, במיוחד כאשר הבשורה מכה פעמיים, כמו אצל פרץ ורוזנפלד. הכאב החד בבטן, החולשה ברגליים, התחושה שהלב מתנפץ למיליוני רסיסים חדים.

"כשראיתי את הקצינים בדרכם אלינו, צעקתי 'אוריאל', כאילו רציתי להזהיר אותו שלא ייפגע", מספרת פרץ על הפעם הראשונה שבה השכול נקש בדלתה. "הרגשתי את המוות שלו בגוף שלי, ורציתי להחזיר את הגלגל לאחור כדי לזנק לפניו מהמארב ולמות במקומו. מאז אני לא יכולה לשמוע זיקוקים ביום העצמאות, כי זה נשמע לי כמו פיצוץ של מטען. במפגש עם חיילי הנדסה קרבית ביקשתי משהו לא שגרתי, רציתי שיפוצצו מולי שישה מטענים כדי שארגיש מה עבר על אוריאל".

כיצד הגבת כאשר מודיעי צה"ל הגיעו בפעם השנייה כדי לבשר לך שאלירז נהרג ברצועת עזה?
"התרסקתי. הייתי אז אם שכולה וגם אלמנה. בעלי, אליעזר, נפטר אחרי שאוריאל נהרג ולא היה לי על מי להישען. בשבעה שאלו אותי אם קל יותר עם העובדה שאלירז השאיר מאחוריו אישה וארבעה יתומים, ואילו אוריאל היה רווק. זו שאלה נוראית, אבל בסתר לבי קיוויתי שגם אוריאל חווה אהבה".

רוזנפלד חוותה על בשרה את אותה תחושת החמצה. "את מותו של יצחקי קיבלתי כגזירה כואבת משמיים", היא אומרת בקול מרוסק. "בעלי הצטער שיצחקי לא היה נשוי עם ילדים, אבל אני חשבתי שזה נורא להשאיר יתומים מאחור. כאשר מלאכי נרצח בפיגוע, פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי 'הפעם הגזמת'. מאוד ציער אותי שלא נשאר דבר מהדנ"א המופלא שלהם".

פרנקל: "השאלה הזאת עלתה בשיחה ביני לבין חנה הנקין, אמו של איתם וחמותה של נעמה שנרצחו בפיגוע באוקטובר 2015. הכאב על היתומים הוא נורא, אבל מצד שני נשאר משהו".

"מתמודדות עם העבר". צילום: אריאל בשור"מתמודדות עם העבר". צילום: אריאל בשור

כשנחטף עם גיל־עד שער ואייל יפרח על ידי חמאס בליל 12 ביוני 2014, קיוותה פרנקל כי נפתלי יחזור הביתה. 18 ימים היטלטלה בין תקווה לייאוש עד שהגיעה ההודעה המרה כי שלושת הנערים נרצחו ביום שבו נחטפו. בצעד שנחשב לא שגרתי, אמרה פרנקל 'קדיש' על קברו של נפתלי. "זה לא ביג דיל, ובעולם שבו אני חיה זה מקובל", היא מצטנעת. "קריאת 'קדיש' על ידי אישה אינה מעשה יוצא דופן מבחינה הלכתית, אלא מבחינת מקובלות חברתית. בחו"ל זה נפוץ יותר".

פרץ: "אם בעלי היה יכול לקום מהקבר, הוא היה הורג אותי לו הקראתי 'קדיש'. זה חדשני, אבל חלק מהעולם של רחלי".

רוזנפלד: "בלוויה של יצחקי, כשאליעזר בעלי שר מעל הקבר, כמעט התעלפתי. כשהוא שר בלוויה של מלאכי, הבנתי שזו הדרך שלו להספיד".

רחלי, איך צלחת את התקופה הקשה של האי־ידיעה?
"היינו בפוקוס כי רצינו להחזיר את נפתלי הביתה. אמרתי לעצמי שאוכל להתפרק אחר כך. כשהגיע אחר כך, רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולצאת רק כעבור שישה חודשים. אבל אז מגיע הילד הקטן בן ה־4 ומטפס על המיטה כי הוא צריך משהו. כשילד קטן מושך לך בשיער, הוא מחזיר אותך לחיים. מאוד קל לקחת דלי של צבע שחור ולשפוך על הכל, אבל זו תהיה כפיות טובה כלפי שאר הילדים, בעלי והקהילה התומכת. אני יכולה להרגיש צער, אבל לא חייבת להפוך את עצמי לצער. אני יכולה להרגיש כאב, אבל לא חייבת להפוך להיות הכאב שלי".

רוזנפלד: "את רותמת לעגלת חייך עוד ילדים, והאמהות היא לא רק כלפי אלה שאינם אלא גם כלפי אלה שנשארו".



אמונה


רוזנפלד הייתה רק בת 6 כשאיבדה את אמה בעת הלידה של אחותה היחידה. מאז חלמה להיות האמא שתמיד רצתה שתהיה לה. לאחר מותו של יצחקי היא נכנסה להריון עם אברהם־אביה, ובהריון הבא עם אלישי כבר הייתה סבתא לנכד בן שנה.

"זו הבחירה בחיים וזו המשמעות שהענקנו למוות של יצחקי", היא אומרת. "למרות הכאב התהומי שמלווה אותי, אני מרגישה בת מזל. כשמעוז היה בן 4 הוא שאל אותי 'אמא, נכון שאת נורא עצובה אבל גם נורא שמחה? את שמחה כי את אוהבת אותי, ואת עצובה כי יצחקי מת ואת מתגעגעת אליו'. המילים האלו, שנאמרו לפני 14 שנים, הן המהות".

מה היה הרגע הקשה ביותר לאחר השבעה?
פרץ: "בעלי התרסק ולא רצה ללכת לעבודה, אבל לי לא הייתה ברירה כי הייתה ילדה בכיתה ג'. את יודעת כמה כוחות צריך רק כדי להכין לה סנדוויץ' לבית הספר? שם הייתי הלביאה. ברגע שבבית יש ריח של אוכל, זה אומר שהמקום חי".

פרנקל: "נפתלי נחטף ונרצח בתקופת החופש הגדול, וזו הייתה הקלה שלא נדרשתי לחזור לשגרה. רק רציתי לנשום, כי גלי הכאב חנקו אותי. לפני חצי שנה נעמה בת ה־7 שאלה אותי אם זה נכון שאני מתאפרת לפני ההגעה לעבודה כדי שאוכל לבכות בשקט בדרך. כמעט חטפתי התקף לב, אבל עניתי שלא כל יום אני בוכה, אבל בהחלט שומרת לעצמי את הזכות הזאת".

"האמונה היא תנאי הישרדותי עבורי". מלאכי (מימין) ויצחקי רוזנפלד ז"ל"האמונה היא תנאי הישרדותי עבורי". מלאכי (מימין) ויצחקי רוזנפלד ז"ל

מרים, כיצד את לא מתרסקת כל בוקר מחדש?
"זו האמונה שמחזקת. לעולם לא תהיה לי תשובה למה אוריאל ולמה אלירז, אבל אני מאושרת לראות את ילדי ישראל מבלים בקניונים ובים, ואת ארבעת ילדיו של אלירז גדלים ושמחים. הבנים שלי נפלו בשדה הקרב, ולמוות שלהם הייתה משמעות. לו העם לא היה ממשיך בחייו, מה הטעם בדם הזה?".

שרה ורחלי, אתן מזדהות עם המילים, אף שהבנים נהרגו בפיגועים ולא במהלך שירות צבאי?
פרנקל: "במציאות היום אין הבדל בין טרור לבין שדה קרב. בחצי השנה האחרונה הטרור הוא מלחמה".

רוזנפלד: "אצלי זה מורכב, כי יצחקי היה טייס בחיל האוויר, אבל הוא לא נהרג בקרב, אלא בתאונה. רציתי להתחבא בטקסי יום הזיכרון, כשדיברו על החיילים שהקריבו את גופם. אפילו סירבתי לקבל כספים המגיעים לנו מהצבא. אין לי מושג איזה תפקיד יש לכל נשמה, אבל בגלל האמונה אני מרפה. לכל מוות יש משמעות".

נוצר משבר אמוני בעקבות מות הבנים?
רוזנפלד: "האמונה היא תנאי הישרדותי עבורי. נגיד שבגיל 120 אגיע לשמיים ואגלה שהאלוהות היא המצאה פסיכולוגית, עדיין הרווחתי. אני לא יודעת איך לחיות בלי אמונה. אמא שלי, יצחקי ומלאכי נקטפו ממני בשנייה, וזה תמיד קרה באיגרא רמא. כאילו מעלים אותי לשמיים כדי להפיל אותי בחוזקה לקרקע. כשמלאכי נרצח, אמרתי לבעלי שאולי קיבלנו בהשלמה את גזר הדין על מותו של יצחקי, ולכן הקדוש ברוך הוא רצה שנבוא אליו בתלונות. נזכרתי כיצד מלאכי כעס עלינו במהלך צוק איתן והיה בחרדה לגורלו של אחיו, מאיר, ששירת בעזה. הוא צעק שאינו רוצה שאהיה מרים פרץ, ושנה אחר כך הפכתי להיות כמוה".

מרים, לא היה אפילו רגע אחד של כעס לאחר מותו של אלירז?
"אני רוקדת עם אלוקים טנגו, ויש לי איתו דיאלוג מתמיד. פעם הוא זורק אותי, פעם מקרב, פעם אני נשענת עליו, פעם מרחיקה. ביום כיפור, אחרי שאלירז נהרג, הלכתי לבית הכנסת עם בתו שיר ציון, בת ה־3, ופתאום היא שאלה היכן אבא שלה. צעקתי לשמיים וביקשתי שיענה לתינוקת שלא חטאה. אחרי שחזרנו הביתה, שיר ציון התגלגלה מהמדרגות והתרוממה ללא פגע. ידעתי שזו התשובה. אלוקים נמצא איתנו. עם זאת, בכל בוקר אני עומדת ליד המזוזה, מביטה לשמיים ומבקשת רחמים על שארית הפליטה. שלא יפגע במה שנותר מהמשפחה".

שרה: "אין לי אומץ לומר לאלוקים דברים כאלה, אני מפחדת שהוא ייקח עוד מישהו".

"אני רוקדת עם אלוקים טנגו". אוריאל (מימין) ואלירז פרץ ז"ל "אני רוקדת עם אלוקים טנגו". אוריאל (מימין) ואלירז פרץ ז"ל

רחלי, גם אצלך השכול העצים את האמונה?
"לפני שנפתלי נרצח קרו דברים רעים לאנשים אחרים ועדיין האמנתי, אז כשמשהו רע נוגע בי זה אחרת? שבר בעקבות אסון נראה לי לא רציונלי ולא חייבים לי משהו. המקום האמוני שלי פגיע, חשוף ותלוי, ומה שאני רוצה נמצא מחוץ לשליטה שלי. זהו שיעור בענווה ובאמונה. החלטתי לא לכעוס כי מדובר בבזבוז אנרגיה. כעס ושנאה אוכלים אותך מבפנים".

רוזנפלד: "זה לא הרפרטואר שלנו. אפשר לדבר על צער, תסכול, אכזבה, החמצה. אם אני לא מכלה את כוחותי על המחבל שרצח את מלאכי, אז אכעס על בורא עולם?".

פרץ: "כל ראש שנה אני מכינה רשימה, והדברים הטובים שאלוקים עשה עבורי רבים יותר מהדברים הרעים. אז כן, לפעמים כעסתי, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת או לא מאמינה. אני אמא שלקחו את הילדים שלה ומותר לי להגיב ככה. כולנו בני אנוש".

רחלי: "יש תחושה שאם תעשי מספיק חסד, תהיי מוגנת. מתברר שלא".



חלומות


על אף הקריירות וחיי המשפחה התובעניים, שלוש הנשים מגיעות בהתנדבות לכל אתר בארץ כדי לשוחח ולהאיר את דמותם של הבנים שאינם.

אתן חולמות בלילות על הילדים שנהרגו?
פרץ: "לא מזמן חלמתי שאני יושבת על אדן החלון בבית כאשר לצדי יושב אור חדש, בנו של אלירז, ומולי נפרש ואדי ירוק ופורח. פתאום אלירז עבר ממול, כשהוא לובש חולצה לבנה ובידו אבן גדולה. הוא התקדם לעברנו ובעזרת האבן דחף את אור חדש, ואמר לו 'תזוז, קדימה'. התעוררתי והרגשתי שאלירז לידי, ושהוא יודע שהבן שלו מתקשה קצת בלמידת ההפטרה לקראת בר המצווה בעוד שנה. כשסיפרתי לאור חדש על המסר שקיבלתי, הוא למד את ההפטרה ברגע, וכבר הספיק לעלות לתורה".

רוזנפלד: "בחלומות שלי אני יודעת שהבנים עומדים למות. עם יצחקי, למשל, בעלי ואני מתלבטים אם לומר לו שחייו מסתיימים, ואני מבקשת לבחור סימן מוסכם אם משהו רע יקרה. יצחקי צוחק עלי, ואנחנו מתחבקים. החלום על מלאכי מטורף. הוא העביר לי מסרים עתידיים באמצעות מספרים, וחלק מהם התגשמו. מאחר שאני אדם סקפטי, חשוב לי לבחון את שאר המסרים לפני שאחליט שלא מדובר רק במשאלת לב".

פרנקל: "החלומות הם דרישת שלום נהדרת, וכשאני רואה בהם את נפתלי זו תמיד שמחה גדולה".

פרץ מפרה את רגעי הרצינות ותוהה בקול אם אוריאל יזהה אותה אם תתרחש תחיית המתים. רוזנפלד ופרנקל פורצות בצחוק רועם. "הוא הרי רואה אותך כל הזמן מלמעלה", אומרת פרנקל, בעוד רוזנפלד חושפת כי היא קוראת ספרים על נשמות, מסען לעולם הבא וגורלן. הפעם פרץ צוחקת: "אני רוצה ליהנות קודם כל בעולם הזה".

מצאתן שוני בהתמודדות שלכן עם מות הבנים לעומת הבעלים?
פרץ: "לדעתי, הם חלשים מאיתנו. בשל הכאב על אוריאל, בעלי חלה בסוכרת וביום הזיכרון הראשון קיבל התקף לב ליד הקבר. אנחנו ילדנו את הבנים ונתנו להם חיים. לדעתי, אלוהים אהב את בעלי כי לא השאיר אותו להתמודד גם עם הנפילה של אלירז".

רוזנפלד: "לנשים יש יותר חוסן".

פרנקל: "נשים אולי חסינות יותר, אבל זה לא סותר את הסבל והכאב".

"לכעוס זה בזבוז אנרגיה". נפתלי פרנקל ז"ל "לכעוס זה בזבוז אנרגיה". נפתלי פרנקל ז"ל

מהו עבורכן ארגון "משפחה אחת" ואיך הוא תורם לכן?
רוזנפלד: "כמו שמו, זוהי משפחה. המתנדבים נמצאים איתנו ללא הגבלה. אני מרגישה שרק רוצים לתת ולסייע. טיולי האמהות של הארגון הם בשבילי אתנחתה. שם אפשר לבכות ולצחוק ולהרגיש כמו ילדה קטנה, כי יש מישהו שמפנק אותך ודואג לך".

פרץ: "'משפחה אחת' זה בית. כאן אנחנו נפגשות ללא מסיכות. העמותה רואה את המכלול המשפחתי ולא רק את ההורים השכולים או האלמנות. יש המון תמיכה בילדים, בנכדים ובאחים. לשלומית, אשתו של אלירז, הוצמדה מלווה לאורך שנה והיא סייעה לה עם הילדים. זה לא מובן מאליו. המתנדבים יודעים לזהות את הצרכים של המשפחות".

פרנקל: "מדהים אותי איך העמותה מחפשת לסייע מבלי שנבקש. מינדי, הרכזת של ירושלים, דחפה אותי להשתתף בסדנה של פסיכודרמה, ושם פגשתי חבורה מופלאה של נשים, שאיתן בכיתי וגם צחקתי. 'משפחה אחת' זה רובד חשוב של תמיכה ומעטפת". 



שרה רוזנפלד, אמא של יצחקי ומלאכי ז"ל


תשעה ילדים נולדו לשרה ולאליעזר רוזנפלד, המתגוררים בהתנחלות כוכב השחר. יצחקי הבכור נשא את שם דודו שנהרג בעת שירותו הצבאי, וכשבגר הפך לטייס בחיל האוויר. במרץ 2002, בעודו בן 22, יצא יצחקי לטיול ג'יפים בדרום, וכשניסה לחצות את נחל צאלים נסחף רכבו למים הגועשים. את דמותו של בנה תיארה רוזנפלד בספר "לגעת בשמיים: מכתבים אוהבים", ואף גילתה כי יצחקי והדוד חיו בדיוק אותו מספר ימים - 8,055. לאחר מותו, ילדה רוזנפלד את אברהם־אביה ואת אלישי.

ב־29 ביוני 2015 נהרג בנה השני, מלאכי (26), בפיגוע ירי בצומת שבות רחל, בעת שחזר ממשחק כדורסל בעלי. מאז עושה שרה, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז לטיפול בזוגיות ובמשפחה, כל שביכולתה לחיבור הקצוות בעם, ואף נאמה בעצרת הזיכרון האחרונה לזכר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. לאחרונה, כשהנאשם ברצח בדומא טען כי עשה זאת כנקמה על הירצחו של מלאכי, הזדעזעה רוזנפלד מההקשר, והצהירה כי רצח ערבים כתגובה לטרור נגד יהודים הינו מעשה פסול.

שרה רוזנפלד, אמא של יצחקי ומלאכי ז"ל. צילום: אריאל בשורשרה רוזנפלד, אמא של יצחקי ומלאכי ז"ל. צילום: אריאל בשור



מרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז ז"ל


האובדן הכבד של מרים, אלמנה ואם לשישה ילדים, הגיע לכל בית בישראל. היא פרצה לתודעה כאשר שכלה את בנה רס"ן אלירז, כ־12 שנה לאחר שבכורה, סגן אוריאל (22), מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני, נהרג במארב בדרום לבנון.

אלירז (32) שירת כסמג"ד 12 בגולני. במרץ 2010 נתקל בחוליית מחבלים בעת שיצא עם חייליו לפעילות מבצעית בעזה, ונהרג. הוא השאיר מאחוריו ארבעה ילדים, ובכורו, אור חדש, נקרא על שמו של אוריאל.

לאורך חייה עסקה פרץ בחינוך ובהוראה, ואף שימשה כמנהלת בית ספר במשך 24 שנים. כיום היא עובדת כמפקחת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, ולאחר שעות העבודה תומכת בהתנדבות במשפחות שכולות ומרצה בפני חיילים ובני נוער על מורשת יהודית, ציונות ומנהיגות.

בשנת 2011 פרסמה ביחד עם סמדר שיר את הספר "שירת מרים", המגולל את נסיבות חייה הייחודיות. כשלוש שנים אחר כך, ביום העצמאות ה־66 למדינת ישראל, הדליקה פרץ משואה לזכר הנופלים והמשפחות השכולות.

מרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז ז"ל. צילום: אריאל בשורמרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז ז"ל. צילום: אריאל בשור



רחלי פרנקל, אמא של נפתלי ז"ל


אף עין לא נותרה יבשה כאשר פרנקל עמדה מול קבר בנה בן ה־16 ואמרה עליו "קדיש", צעד המקובל בקהילות אורתודוקסיות מודרניות, אבל נתפס בציבור בארץ כסמל לפמיניזם.

חטיפתם ורציחתם של בנה, נפתלי, גיל־עד שער ואייל יפרח נצרבו לנצח בזיכרון הישראלי. הם נעלמו ב־12 ביוני 2014 בגוש עציון בעת שהיו בדרכם מהישיבה הביתה, וגורלם נותר עלום במשך 18 ימים. על אף הכאב, התייצבה פרנקל מול כלי התקשורת וייצגה באצילות את תחושותיהן של שלוש המשפחות. באותה תקופה אף הופיעה בפני מועצת האו"ם לזכויות אדם בבקשה לסייע באיתור הבנים.

פרנקל, הנשואה לאבי ואם לשבעה, מתגוררת ביישוב התורני נוף איילון, הסמוך למודיעין. היא עומדת בראש תוכנית ללימודי הלכה בבית מדרש לנשים "מתן" ומלמדת תלמוד והלכה גם במדרשת "נשמת". עם סיום השבעה על בנה, היא גינתה בחריפות את רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, שבוצע כנקמה על רצח שלושת הנערים. חודשים ספורים אחר כך הקימה עם בת גלים שער ואיריס יפרח עמותה לזכר הבנים, שבמסגרתה ניתנים פרסים לאישים ולארגונים הפועלים למען אחדות ישראל.

רחלי פרנקל, אמא  של נפתלי ז"ל. צילום: אריאל בשוררחלי פרנקל, אמא של נפתלי ז"ל. צילום: אריאל בשור



"משפחה אחת" למען נפגעי הטרור


"משפחה אחת" היא עמותת סיוע לנפגעי טרור. היא נוסדה לפני 15 שנים והיא מלווה את המשפחות השכולות ואת הפצועים ותומכת בהם. בין היתר מסייע הארגון במציאת מקומות עבודה, בפתיחת סדנאות, בהענקת טיפולים אלטרנטיביים, במימון מחנות קיץ לילדים, בייעוץ משפטי וכן הוא מוציא משלחות לרחבי העולם ודואג לטיולים ייחודיים להורים השכולים. בנוסף מקפידים מאות מתנדבי העמותה לשמור על קשר עם המשפחות, לסייע מבחינה כלכלית ואף לספק מתנות ותלושי שי בחגים.

ההחלטה לייסד את העמותה, שלה סניפים בירושלים, ברעננה ובחדרה, החלה בילדה אחת, מיכל בלזברג, שחגגה באוגוסט 2001 את יום הולדתה ה־12, בדיוק ביום שבו אירע הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. מיכל ביטלה את חגיגת בת המצווה ותרמה את כל ההוצאות לנפגעי הטרור. הוריה, שנטל ומרק, גייסו 100 אלף דולר נוספים ובכך הניחו את היסודות להקמת "משפחה אחת".

לשנות חיים של אחרים. שנטל בלזברג. צילום: אריאל בשורלשנות חיים של אחרים. שנטל בלזברג. צילום: אריאל בשור

בני הזוג הבינו כי כדי לסייע לאלפי נפגעי הטרור בישראל ולהעניק להם שנים של תמיכה, שיקום וליווי, הם צריכים לאסוף תרומות ולהקים מרכז גדול. למעט שנטל, המשמשת כמנכ"לית העמותה בהתנדבות, ומרק, המשמש כיו"ר, פועלים ב"משפחה אחת" כ־500 מתנדבים וכ־37 אנשי צוות.

“הידיעה שאני גורמת לשינוי בחיי אנשים היא שמקפיצה אותי בבוקר מהמיטה", אומרת שנטל. "רציתי לסייע לאלה שחייהם נפגעו בגלל הטרור, אבל גיליתי שאני מקבלת השראה יותר ממה שאני מעניקה. כל בני המשפחה שלי התנדבו למען 'משפחה אחת'. אנחנו מספקים פתרונות פיננסיים, רפואיים, רגשיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד. החלום שלי הוא שישראל תצליח להביא לסוף הטרור, ושלעמותה לא יתווספו משפחות נפגעות נוספות".