בטיפול: פסיכולוגים בשירות הציבורי יוצאים למחאה על שכרם הנמוך ועל העומס

בשלהי שנת 2011 הבינה רוני מלין (32) שאין ברירה אלא לשוב למלצר. אלא שהתעוררה בעיה: בשכונה הדרום־מזרח תל אביבית שבה התגוררה לא היה בית קפה קרוב. אז היא נאלצה לכתת רגליים לאזורים אחרים בעיר כדי למצוא בית קפה, ולקוות שהם זקוקים לעובדים חדשים. ובכל זאת הבעיה האמיתית הייתה שבשלב הזה כבר הייתה לה ביד עבודה מכובדת פלוס שני תארים בפסיכולוגיה. ועם כל זה, איכשהו לגמור את החודש לא יכלה.

“אחרי חמש שנים של לימודים קשים, אני מוצאת את עצמי מחפשת השלמת הכנסה”, היא אומרת השבוע. “פתאום אני מבינה שכפסיכולוגית במגזר הציבורי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד ביותר מחצי משרה, כי צריך לשלם מחיה. אני מדברת איתך על הדברים הכי בסיסיים. שתבין שמבחינתי להזמין פיצה זה מותרות. על חופשות או חו”ל או להחזיק אוטו אני בכלל לא מדברת. המצב שלנו היום הוא שכל מחשבה על פתיחה של הארנק הופכת להחלטה מכרעת”.

רוני אינה לבד. כמותה יש בישראל אלפים – פסיכולוגים ופסיכולוגיות מוסמכים שעובדים במגזר הציבורי ומעניקים שירות לכל אדם הנזקק לטיפול נפשי, בין היתר בקופות החולים ובמחלקות הרווחה ברשויות המקומיות. תלוש המשכורת של עובדים אלה הוא כל כך דל, שהם שואפים רק לגמור את החודש. על יותר מזה הם אפילו לא מעזים לחלום בינתיים.

“כשנכנסתי לזה ידעתי שבמהלך ההתמחות השכר לא יהיה מלהיב”, אומרת מלין. “אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך נמוך. התלושים הראשונים שקיבלתי היו פשוט חושך בעיניים. לוקח זמן עד שאתה מבין שזו לא בדיחה, שזו המציאות כרגע”.

כיום היא עומדת לסיים חמש שנות התמחות בפסיכולוגיה חינוכית. זה אומר כמעט 11 שנה במסלול אקדמי, מהקשים שיש. משכורתה החודשית עומדת על 3,000 שקלים בלבד. “נכון שכל עבודה מכבדת את בעליה”, היא מוסיפה. “אבל לצד זה אני יודעת שאם אני צריכה לקחת בייביסיטר לבן שלי, היא תקבל יותר ממני, וזה מייאש”.

למלין ולחבריה למקצוע נמאס לשתוק. בעוד כשלושה שבועות יעלו להביע את מחאתם בפני משרד האוצר בירושלים, בססמה “לא פסיכולוגים בגרוש”. אלא שהעלאה נקודתית פה ושם לא תפתור את הבעיה. שורשיה, הם מסבירים, נעוצים כמעט 40 שנה אחורה.

“בכל כמה שנים יש איזה מאבק עם המדינה, שהוא מגוחך”, אומר הפסיכולוג רפאל ג’אן. “למדינה יש מנגנון של אחוזים ולוח תפקוד משנות ה־70 שנקבע אז ולא עבר שום עדכון עד היום. אם תשווה את לוח התפקוד בשנת 77’ ובשנת 2014, לא תמצא שום תנודה. אז בכל פעם אומרים ‘או־קיי, נוסיף לכם עוד אחוז’, אבל אחוז מכלום זה כלום, אחוז מפירורים זה כמעט לא קיים”.

ג’אן (36) מתמחה גם הוא בפסיכולוגיה חינוכית במגזר הציבורי. גם משכורתו עומדת על 3,000 שקלים, “ויש תוספת של 300 שקל על הוצאות נלוות”, הוא מדייק באירוניה. “זה 60% משרה לאדם בן 36 עם שני תארים והתמחות של שלוש שנים”.

מאבקו ומאבק חבריו מופנה לא אל שר האוצר, שבא והולך, אלא אל הדרג המקצועי באוצר. לדבריו, “צריך להיות פה איזה שר כלכלה שיגיד: הלוח מיושן, בואו נתחיל משכר מינימום גבוה יותר ממה שקורה היום. עובדים עלינו בעיניים. אומרים לנו קחו 10%, ואז, כשאתה מבין שזה אומר 100 שקלים, אתה מבין שזו בדיחה. זו לא תוספת, זאת שחיקה”.

“לא משתלם לעבוד"

בקרב פסיכולוגים בשירות הציבורי המשכורת נקבעת כיום על פי לוח שכר שנכנס לתוקף ב־1 ביוני 2006. זה מחולק לפי מה שמכונה “דרגות”, שההתקדמות בהן תלויה במגוון פרמטרים של ביצועים. 34 היא הדרגה הנמוכה ביותר, 46 נחשבת לגבוהה מאוד. אלא שבפועל, קרוב ל־70% מהפסיכולוגים הציבוריים נעצרים בדרגה 40. התרגום של זה למשכורת החודשית הוא עגום. ותק של שנה אחת בדרגה 40, למשל, משמעו 3,343.79 שקלים בחודש בלבד. עשר שנים שם כבר יזכו את הפסיכולוג הציבורי ב־3,657.05 שקלים בחודש. “זה אומר שרובנו לא עובדים 100% משרה, כי אנחנו חייבים להחזיק איזו קליניקה לפחות יום בשבוע, רק כדי לקיים את עצמנו”, אומרת סתיו רווה (33), ממובילות מטה מאבק הפסיכולוגים כעת. “זה אומר שמי שעובד ב־100% משרה אחרי 25 שנות ותק מרוויח במקרה הטוב 10,000 שקל, ובמקרה הרגיל בערך 8,000 שקל בחודש. בנוסף, אנחנו לא מתקדמים בדרגות כי יש מתח דרגות נורא מצומצם”.

גם רווה היא מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית, בשנתה השלישית להתמחות. היא, כמו רבים מחבריה, עובדים מבוקר עד ליל, קורסים תחת עוד ועוד מטופלים המשוגרים לעברם, ובסוף החודש לעתים קרובות מגלים כי משכורתם כל כך עלובה, שהמדינה מבצעת עבורם את מה שמכונה “השלמה למינימום”.

“בעצם זה אומר שאנחנו מקבלים השלמה לשכר המינימום כי השכר שלנו אפילו לא מגיע לשם, עד שאנחנו הופכים למומחים”, היא אומרת ומוסיפה שאז מתרחש אבסורד שני: “אנחנו עולים בדרגה, ומאחר שכשזה קורה אנחנו מגיעים לשכר המינימום, אז ההשלמה שהייתה לנו למינימום יורדת, והשכר יחד איתה”.

רווה עובדת כיום ב־75% היקף משרה, זאת כדי להשלים הכנסה באמצעים אחרים. “הבנתי שלא משתלם לי לעבוד ב־100%”, היא ממשיכה. “היום אני מרוויחה 4,500 שקל במשכורת. זה השכר שלי. זה השכר של כולם. אין בינינו שונות”.

לדבריה, גם בקרב ההנהלה אין הרבה הבדל: “לא האמנתי שגם המנהלים שלי ירוויחו ככה. אפילו עד לפני חצי שנה לא האמנתי שזה ככה. הייתי פשוט בהלם. יש מנהלת שירות פסיכולוגי ברשות מקומית, ויש לה אחריות עצומה – כל ילד שמתאבד זה עליה – והיא מרוויחה משהו כמו 8,000 שקל בחודש. זה מגוחך. אנשים איכותיים ברמה, דוקטורנטים למשל, כל השנים שתקו, כי ככה לימדו אותנו, שאנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף, וברור שהדעה הרווחת בציבור היא שאנחנו מרוויחים 300 שקל לשעה”.

“לא שונה מבריאות הגוף"

שחיקת השכר של הפסיכולוגים בשירות הציבורי היא רק אספקט אחד לבעיה. העניין העמוק יותר, הם אומרים, הוא העובדה שלא רק שאין לאן להתקדם, ולא רק שהשכר נותר נמוך מהמינימום – העומס על כתפיהם הולך וגואה מדי יום. “היום נוצר מצב שבגלל התנאים העלובים, הרבה אנשים לא באים למקצוע”, אומר ג’אן. “זה גורם לכך שלנו יש פי שניים נטל עבודה, מה שמכניס אותנו לעוד יותר מצב דחק בעבודה. סך הכל אנחנו דואגים לרווחתם ושלומם של הרבה בני נוער וילדים, ואנחנו לא יכולים לעשות את העבודה שלנו כמו שצריך. עזוב כמו שצריך, אפילו לא קרוב לזה”.

לדבריו של ג’אן, מדובר בגירעון תקנים קיצוני. “בהרבה מאוד ערים, אם תבדוק את מצב הפסיכולוגיה החינוכית, תמצא שהתקנים ריקים”, הוא אומר. “נגיד בעירייה מסוימת צריכים להיות 50 או 60 תקנים, אז רק מחציתם מלאים. זה אומר שבמקום לדאוג לשלומם של 500 ילדים, פסיכולוג אמור לדאוג ל־1,000 ילדים. זה אפשרי בכלל? תוסיף לזה שהמשכורת לא משתנה בהתאם”.

מה שמחזיק אותו ואת חבריו הוא תחושת השליחות, הערך הנשגב שנובע ממפגשי היומיום שלהם עם אנשים שבאמת זקוקים להם ואין ידם משגת. בינתיים. “זה מקצוע טיפולי, ורוב האנשים באים עם תחושת שליחות”, הוא אומר. “אתה לא תלך הביתה עד שתוודא שהכל בסדר, לפעמים עד שעות הערב המאוחרות. זה לא מקצוע שאתה יכול להפיל את העט בארבע וללכת הביתה”.

מה שכן, הוא לא בטוח שימליץ לאחרים להיכנס אל המקצוע המחייב הזה. “כשחבר’ה צעירים באים אלינו ושואלים מה כדאי ומה לא, אנחנו אומרים להם, תעצרו טוב־טוב לפני שאתם נכנסים לזה", הוא אומר. "נכון, יש תחושת שליחות, אבל אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. היום אני כבר בן 36, אם אני רוצה לדאוג לילדים ולתנאים נורמליים, זה פשוט בלתי אפשרי בתנאים הקיימים”.

הפיתוי לעבור לקליניקה פרטית ולהרוויח שם משכורת גבוהה הוא לא אופציה. “אם כולם יעברו לסקטור הפרטי”, מזהיר ג’אן, “מה שיקרה הוא שהאוכלוסייה החלשה לא תקבל שום טיפול נפשי. זה אומר שכל ילד שיש לו חרדות פשוט יישאר בבית. ואז הוא יבוא לכיתה ויפוצץ את בית הספר, פשוט כי ככה מתנהגים ילדים עם חרדות. ואף אחד לא ידע מה קורה כאן ואיך אפשר לשנות את זה”.

לדברי מלין, נהירה המונית של פסיכולוגים לחיקו החם, והמתגמל יותר, של הסקטור הפרטי תפגע קודם כל בקופה הציבורית. “יש שישה סוגי התמחויות שונים, והם מקיפים את כל תחומי החיים, החל בגיל אפס ועד קצה החיים", היא אומרת. "פסיכולוגיה ציבורית אומרת שכל אחד יוכל לקבל ייעוץ וטיפול, מהסוגיות הכי נורמטיביות ויומיומיות ועד למצבים הכי קיצוניים. הכל נמצא בפנים. עכשיו, בריאות הנפש לא מאוד שונה מבריאות הגוף, גם אנחנו מתעסקים במניעה וגם בשיקום, ובשפה של התקציב, זה אומר חיסכון של מיליוני או עשרות מיליוני שקלים בשנה בכל רגע נתון, בכל שנה. תחשוב על אדם שבזכות טיפול נכון חוזר למעגל העבודה, או על ילד שנמנע ממנו מסלול של נשירה. רק חבל שבמקום ששמו אותנו בו אנחנו משתכרים שכר שלא מאפשר מחיה או פרנסה סבירה”.

במצב הנוכחי, הם טוענים, העלמת בריאות הנפש הציבורית מהנוף בישראל אינו נראה כנבואה מופרכת. “מה שקורה פה בעצם הוא הפרטה שקטה”, אומר ג’אן. “המדינה אומרת, ‘אני לא משקיעה בתחום, מייבשת את התחום’, עד שהוא יהיה כל כך מיובש, שהוא יועבר למישהו אחר. אני לא יודע כמובן אם יש פה יד מכוונת או לא. אבל ההרגשה היא שיש פה מצב של ייבוש, שבעוד כמה שנים המקצוע יהיה לא רלוונטי”.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "בשירות הציבורי מועסקים כיום אלפי פסיכולוגים, קליניים וחינוכיים. רמות השכר של עובדים אלו נקבעות בהסכמים קיבוציים, מזה עשרות שנים, כמקובל לגבי מאות אלפי עובדי המגזר הציבורי. דווקא משום כך, הוחלט בלילה האחרון של המשא ומתן על הסכם המסגרת להעניק לקבוצה זו תוספת שכר כפולה משל יתר עובדי המגזר הציבורי הדברים נעשו בהסכמה מלאה עם ההסתדרות הכללית".