"הילדים שלנו זועקים לצדק ולשוויון, וקולם לא נשמע", אומרת חנה אלעזר לגסה, מהאגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. “זה התחיל עם סגירת התיק של השוטר שהכה את החייל דמאס פקדה על ידי היועץ המשפטי, המשיך עם סגירת התיק של השוטרים שהתעללו ביוסף סלמסה, ובנוסף הסיפורים על אלימות שוטרים כלפי צעירים יוצאי אתיופיה, שהפכו להיות החשודים המיידיים בעיני כל שוטר ואזרח חדשות לבקרים. החלטנו שלא ניתן לילדים שלנו להיאבק לבד, גם אנחנו דורשות צדק עבורם, כי כל אמא צריכה לצאת להגן על הילדים שלה. לא ניתן שהילדים שלנו יהפכו לשק החבטות של כל שוטר או פקיד שמרשה לעצמו. אנו לא מוכנות יותר שילדינו יהיו אשמים אוטומטית רק בגלל צבע עורם”.
לפני כחודש הקימה לגסה יחד עם ארבע אמהות נוספות את הקבוצה “אמהות על המשמר”. מטרתה לתמוך בצעירי העדה האתיופית, אשר יצאו בשנה האחרונה לרחובות במחאה על ביטויי אפליה וגזענות כלפיהם. כיום מונה הקבוצה 24 אמהות פעילות וכ־400 עוקבים בפייסבוק.
על הרקע להקמת הקבוצה מעידות, בין היתר, החוויות האישיות של חברותיה. “אני אמא לארבעה ילדים ישראלים שהוריהם ממוצא אתיופי", סיפרה שולה מולא, פעילה בקבוצה, בעמוד הפייסבוק שלה. “בפורים של שנת 2014 בני טייל ברחוב עם שני חבריו. לפתע התפוצץ חזיז בסמוך אליהם. שני שוטרים בסיור שגרתי צעדו לקראת בני וחבריו ושאלו: מי פוצץ את החזיז? תוך כדי שאחד השוטרים אוחז בחוזקה בכתפו של בני. בכך כבר סימן את האשם. אבל הנערים הדגישו שלא הם גרמו את הפיצוץ, והשוטרים עזבו אותם והלכו לדרכם... בעודי מסתובבת עם ההרהורים האלה, באותו שבוע התהלכתי לי בירושלים. לפתע עצרה ניידת לידי, והנהג שאל: 'איפה את גרה?' עניתי: 'פה בשכונה'... שמתי לב שאין לו כוונה להפסיק להטריד. שאלתי: 'האם אתם עוצרים כל אישה ברחוב לבקש תעודת זהות?... או שרק נשים בצבע חום כמו שלי?' הוא התעלם ושאל: 'איך קוראים לך? כמה זמן את בארץ?' ... הלכתי... חשתי שמצאתי תשובה להרהורי. איך לתפקד במרחב שבו השחור מסומן כחשוד בלי שהפעיל שריר או אפילו מחשבה".
“שוללים חופש בסיסי”
המאבק של אמהות מהעדה האתיופית נולד בעקבות המחאה על פרשת מותו של יוסף סלמסה, צעיר בן העדה האתיופית בן 22 מבנימינה, שנמצא מת ביולי 2014 במחצבה מקומית. משפחתו טענה שמותו הוא תוצאה של מעצר אלים שחווה ושבוצע על ידי שוטרים ממשטרת זכרון יעקב.
במרץ 2014 ישב סלמסה בגינה ציבורית עם חבריו, כאשר שוטרים שהגיעו למקום טענו שפרץ לבית. לפי עדויות, השוטרים התעלמו מהצהרתו של סלמסה שלא עשה דבר, חשמלו אותו באקדח טייזר, בעטו בו, אזקו אותו וגררו אותו לניידת. לאחר כמה שעות במשטרה הבינו שסלמסה לא ביצע את הפריצה ושחררו אותו. המשפחה טענה כי האירוע הותיר צלקות בנפשו ושבר אותו נפשית, ואחריו הוא הלך ושקע בתוך עצמו. היא הגישה תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (מח”ש) בבקשה לחקור את האירוע.
אלא שחקירת מח"ש בעניין מותו של סלמסה נסגרה ללא הגשת כתבי אישום, לאחר שלא נמצאו ראיות לעברות פליליות. מהודעת מח"ש שפורסמה בפברואר האחרון עולה כי השוטרים אומנם ככל הנראה לא דיווחו אמת בנוגע לשימוש בטייזר ובנוגע לעובדה שהזהירו אותו בטרם השתמשו בטייזר, אך הדבר, לטענת מח"ש, לא מצריך חקירה פלילית, כפי שסוכם עם פרקליט המדינה. בסיום ההודעה צוין כי "אופן חקירת נסיבות מותו של המנוח ומכלול התנהלות המשטרה בהקשר זה אינו בסמכות מח"ש, שכן בגזרת מותו של המנוח לא נכרך כל חשד למעורבות פלילית של שוטר. ההיבטים המשמעתיים העולים מן התיק הועברו לבחינה במשטרת ישראל".
יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ח"כ אברהם נגוסה (ליכוד) וח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) הגישו ערר על סגירת תיק החקירה במח"ש. בינתיים, מותו של סלמסה עורר גל של מחאות בקרב רבים בעדה האתיופית, שטענו שמופעלת נגדם אלימות משטרתית לא מוצדקת, והם חווים יחס גזעני.
“כשאני עליתי לישראל הייתה גזענות אבל מעטה, ברחוב, ברובד האישי, משהו שאפשר היה להתמודד איתו”, אומרת זהבה ליבסי, חברה בקבוצת "אמהות על המשמר" ותושבת היישוב קציר, שעלתה עם משפחתה מאתיופיה בשנת 1977 כשהייתה בת 7. “ככל שחולפות השנים ואנחנו כאן, אני רואה שהגזענות רק מחריפה. היא נהיית ממסדית. הדברים נהיים קשים ומחרידים”.
את חווה גזענות באופן אישי?
“החיים שלי יותר קלים כי בחרתי לגור ולגדל ילדים ביישוב קהילתי, אבל אני אתן לך דוגמה: הבן שלי, בן 17, חזר ברגל מבילוי אצל חברים בשעה 12 בלילה, כמו שמקובל כאן ביישוב. פתאום ראה אותו פקח של סיור הביטחון, עצר את הרכב ופשוט שעט לעבר הבן שלי. רק בגלל שהוא שחור. למזלו של הבן שלי, היה לידו מישהו שמכיר אותו מהיישוב וצעק על הפקח. אבל זו דוגמה לכך שהתיוג עובד אוטומטית. הפקח ראה ילד אתיופי, ומה יש לילד אתיופי לעשות בלילה ביישוב קהילתי, אם לא משהו רע? אם היה מדובר בילד לבן, הפקח היה עוצר, שואל בנימוס, מברר. אבל נערים ונערות מהעדה שלנו הם הפקר. כאילו החוקים לא חלים עליהם. שוללים מהם את החופש הבסיסי להסתובב חופשי”.
את מצליחה להעביר את המסר שלך גם לחברות לא אתיופיות?
“רוב החברות שלי, אולי כולן, לא מהעדה, ואני צריכה להסביר להן מה זה אומר להיאבק על הזכויות של אדם שחור. הרבה אנשים לא מודעים בכלל לכך שהם גזענים. גדלתי כאן, התחנכתי כאן, ילדתי כאן, והיום אני נאבקת ונאלצת לעמוד על הרגליים האחוריות כדי להגן על הילדים שלי. אני רואה את הנוער שלנו. הם רוצים שיקשיבו להם. יש בעיה רצינית, וכולם מנפנפים אותם, רואים בהם מטרד, שק אגרוף. זה לא רק המאבק שלנו. זה מאבק של כלל החברה. החיים בחברה גזענית מסוכנים לכולם. אנחנו לא באות באלימות. אנו באות בשלום וידינו מושטות לשלום. אנחנו באות לומר למשטרה ולממסד: יש בעיה, בואו נטפל בה”.
“שינוי אמיתי”
ב־28 במרץ, יום שני הקרוב, מתכננות חברות קבוצת “אמהות על המשמר” לערוך מפגן תמיכה בגן הוורדים בכנסת שבו יביעו סולידריות עם המחאה של צעירי העדה האתיופית. היוזמה שלהן אינה בודדה במערכה. רק אתמול פורסם כי כ־40 פעילים חברתיים וארגונים למען יוצאי אתיופיה הציגו מסמך לשר האוצר משה כחלון שדורש, בין היתר, העמדה לדין של שוטרים אשר הפעילו אלימות כלפי בני העדה; שיפור נתוני הבגרות והעלאת אחוז הסטודנטים; וגם דרישה להגדיל את הייצוג של יוצאי העדה במשרדי הממשלה ולערבם בכל דיון ממשלתי בנושא שילובם.
"אנחנו מקוות שממפגן התמיכה שלנו יצמח שינוי אמיתי", אומרת כעת מיכל, בת לעדה האתיופית ומפעילות הקבוצה "אמהות על המשמר". "אומרים עלינו שאנחנו שקטים, מנומסים. בגלל זה לא מתייחסים אלינו. ואז כשהנוער שלנו יוצא להפגין על זכויות, מפעילים עליהם אלימות קשה. הפעם אני מקווה לשינוי בלי אלימות. שינוי אמיתי, שיבוא מכלל האוכלוסייה במדינה".
לטענתה, גם בנה חווה על בשרו יחס גזעני בשל צבע עורו: “לא משנה באיזו שעה, לא משנה עם מי הוא הולך, אם עוברת ניידת משטרה, פיקוח עירוני או אפילו חברות שמירה פרטיות שאין להן שום זכות חוקית - היא תאט לידו, האנשים בניידת יסתכלו, לפעמים יעצרו, יבקשו תעודת זהות, ישאלו לאן הוא הולך. למה? למה בכל פעם שהילד שלי יוצא מהבית הוא חשוף להטרדה הזו, רק כי הוא שחור? הוא ילד טוב, תלמיד טוב, בחיים לא עשה משהו לא חוקי, ועדיין עוצרים אותו".
איך מתמודדים עם דבר כזה?
"בהרבה הומור שחור, מה לעשות. הוא כבר ילד גדול, אז הוא בעצמו מעודד אותי או שהוא לא מספר לי. אבל אני מודאגת מאוד. זו לא ההטרדה או הגזענות שכבר מובנית במוסדות של הממשל. זה פחד. אני פוחדת עליו. מה יהיה אם הוא יעשה משהו, איזו תנועה, משהו שלא ייראה לשוטר או פקח? הרי ברור לי שהוא יחטוף. הרבה יותר מכל ילד לבן. זה משהו שאי אפשר להסביר למי שלא שם. הרבה דברים אפשר להסתיר, אבל אי אפשר להסתיר צבע עור, ולא צריך".