הפער הטכנולוגי בין חלק נרחב מהקשישים בישראל לבין עידן האינטרנט מתעצם כשמדובר בקשישים עניים, שידם כלל אינה משגת להגיע לרכישת מחשב ביתי, ובפרט באוכלוסיה של עולים, חדשים וותיקים, המתמודדים ביום יום גם עם פערי השפה והתרבות. במקרה של בוריס בלינצ'בסקי, בן 79 מאריאל, מדובר גם בניצול שואה, שעלה לישראל מאוקראינה לפני 26 שנים במסגרת גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לשעבר ואיבד קשר עם מעט בני המשפחה שנותרו לו בארץ הולדתו, בהם בת הדודה פאניה, שהפעם האחרונה שראה אותה היתה כשליוותה אותו לרכבת עם עלייתו ארצה.
בוריס היה בן 5 בלבד כשאביו נלקח לצבא האדום להילחם בגרמניה הנאצית והוא נדד עם אמו ואחיו במנוסה מפני הנאצים שפלשו לאוקראינה. "הסיוט של הפצצות הצבא הגרמני כשאני ואחי לבד ברחוב ואמא מחפשת לנו אוכל חוזר אליי עד היום" הוא מספר. כיום הוא מתגורר עם רעייתו באריאל, לשניים בת אחת המתגוררת ברחובות וכמו עולים רבים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר הם חסרי אמצעים כמו פנסיה מסודרת לחיים ברווחה בגילם.
פרוייקט יוצא דופן של הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, משרד הרווחה ורשת אורט, "מחוברים", מייצר עבור אנשים כמו בוריס את ההזדמנות היחידה לשמור על קשר עם מעט הקרובים שהקשר עמם ניתן ונותרו מאחור. רשת "אורט" והקרן לרווחה מספקות להם מחשבים ואילו תלמידי התיכונים של "אורט", באמצעות רכזים בבתי הספר העומדים בקשר עם הקרן, מגיעים לאותם ניצולי שואה כדי להדריך אותם על שימוש במחשב, במסגרת המחוייבות האישית שלהם להתנדבות. "התלמידים בפרוייקט כל כך מסורים שזה כבר מעבר למחוייבות, הם מנצלים גם ימי חופש כדי לבקר את הניצולים" מספרים לנו בקרן לרווחת נפגעי השואה. 550 תלמידי כיתות י'-יא' ברשת אורט ו-150 מתנדבים של הקרן לוקחים חלק בפרוייקט בכל רחבי הארץ.
כך הגיעו אילנה, יסמין ויצחק, שלושה מתלמידי כיתות י' ב"אורט יובלי אריאל" לביתו של בוריס בעיר והפכו עם הזמן לאורחים קבועים בביתו. מספרת אילנה שוכמן, אחת התלמידות המתנדבות: "סיימנו כבר את המחוייבות הזאת ובכל זאת בחרנו להמשיך עם בוריס שהוא איש מעניין ומרגש ועשה לנו טוב לראות כמה הקשר עם המשפחה חשוב לו ושעזרנו לו בזה. אני מאמינה שלמרות הקושי בשנה הבאה עם הבגרויות, נמשיך לשמור איתו על קשר".
ואכן, שיחת סקייפ פשוטה, שלחלקנו היא דבר טריוויאלי, עשתה מהפך בחייו של בוריס: "בכינו והתרגשנו פאניה ואני. לא ראיתי אותה, את הנכדים והילדים שלה כמעט 30 שנה. וכשראתה אותי היא לא הפסיקה לומר 'בוריס, בוריס שלי.. הנה אתה..'. "התגעגענו מאד וחשבתי שכבר לא אראה אותה יותר. היינו מדברים בטלפון לעיתים רחוקות אבל אין לי כסף לשיחות. עכשיו אני מדבר איתה מתי שאני רוצה וזה עושה אותי מאושר", הוא מספר בהתרגשות, ועל התלמידים המתנדבים הוא אומר: "אני מנגן איתם בפסנתר, מספר להם זיכרונות מתקופת השואה, שותה איתם קפה. קיבלתי הרבה יותר ממחשב, קיבלתי חברים".