שורה של פרשיות סרבנות גט שעלו לכותרות בשבועות האחרונים העלו תחושה שייתכן שמסתמן שינוי בהלך הרוחות בבתי הדין הרבניים בכל הנוגע ליחס לעגונות וסרבני גט – נושא כאוב במיוחד שעורר ביקורת קשה נגד בתי הדין הללו לאורך השנים.

בשורת המקרים שהתפרסמו לאחרונה עלה סיפורו של איל ההון היהודי־אמריקאי שבית הדין הרבני האזורי בתל אביב גזר עליו באופן חסר תקדים מאסר של 30 יום, לאחר שהתברר כי הוא העומד מאחורי סירוב בנו לתת גט לאשתו כבר עשר שנים; כמו כן, בשבוע שעבר פורסם כי אוניברסיטת תל אביב החליטה לא להאריך את ההתקשרות עם עודד גז, דוקטור לפיזיקה שקיבל מלגה כחוקר במוסד האקדמי, כחודש וחצי לאחר שהוכרז כסרבן גט והוטל עליו נידוי חברתי וביזוי פומבי על ידי בית הדין הרבני הגדול; בנוסף, לאחרונה קבע הרב הראשי לישראל דוד לאו בפסק דין תקדימי בפרשת סרבנות גט כי “יש להפריד את ענייני הגט מחלוקת הרכוש" ובכך למעשה נתן מענה לבעיית הסחטנות במתן גט. אל מול הפרשות הללו, האם ניתן לומר כי בבתי הדין הרבניים מנשבות רוחות חדשות בכל הנוגע לסוגיה הטעונה של סרבנות גט?

הרב דוד לאו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 הרב דוד לאו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


 

“מאמץ אדיר"

אישה עגונה היא זו שבעלה אינו מסוגל לתת לה גט משום שנעלם ולא ידוע מה עלה בגורלו או משום שלקה במחלת נפש או תרדמת. מסורבת גט היא אישה שבעלה כן מסוגל לתת לה גט, אך אינו מעוניין בכך. ההנחה העומדת בבסיס שני המקרים היא שהאישה היא קניין בבעלותו של הגבר.
 

על פי דוח הנהלת בתי הדין הרבניים, הצליחה היחידה המיוחדת של הנהלת בתי הדין להתרת עגונות להשיג בשנה החולפת גט ל־180 נשים שבעליהן נעלמו בארץ ובחו"ל, לעומת 184 אשתקד. באשר למסורבות גט, ניתנו 165 פסקי דין מטילי סנקציות נגד 47 סרבני גט. בין הסנקציות המוטלות על הסרבנים: צו עיכוב יציאה מן הארץ, מניעת ניהול חשבון בנק, שלילת רישיון נהיגה, מניעת מינוי למשרה ציבורית ומניעת תנאים מאסירים פליליים שהם סרבני גט, כקבוע ב"חוק קיום פסקי דין" משנת 1995. כמו כן, לפי דוח הנהלת בתי הדין הרבניים, 23 צווי מאסר ניתנו בשנה החולפת לסרבני גט לעומת 30 צווים אשתקד, מונו שבע חברות חקירה פרטיות לאיתור סרבני גט בארץ ובחו"ל, וניתנו 134 צווי הגנה לנשים מפני אלימות בעליהן, לעומת 152 אשתקד.

 

בבתי הדין הרבניים נעזרים בשלל דרכים יצירתיות לשחרור הנשים הכבולות, ובהן הפעלת חוקרים פרטיים בארץ ובחו"ל, הפעלת מתנדבים בוגרי זרועות הביטחון, בניית פרופילים פסיכולוגיים ופנייה לבתי חב"ד ולרבנים. “בנושא העגינות כולם חיילים וכל אחד מוכן לעזור, עם כיפה ובלעדיה", אומר הרב אליהו מימון, ראש מדור עגונות בבתי הדין הרבניים. "בשנה האחרונה נפתרו 180 תיקים. כרגע יש 174 תיקי עגינות בטיפול האגף. המספר כמובן משתנה כי נפתחים עוד תיקים. מעבר לזה, יש לנו ממשקים עם ממשלת ישראל והשב"ס. בראש חודש ניסן נקיים סיור עם מנכ"ל בתי הדין הרבניים. נעבור בין כל האסירים סרבני הגט מדן ועד אילת, מתוך מגמה שעד פסח נצמצם למינימום את מספרם. אנחנו משתדלים לעשות שימוש בכל גורם קיים בישראל שיכול לתת לנו סיוע".
 

האומנם מנשבות רוחות חדשות בבתי הדין הרבניים?

“מבחינתי, הנחת העבודה היא שאין תיק אבוד. אנחנו עושים מאמץ אדיר, והתוצאה לא תמיד ביחס ישיר. אני לא יכול להתלונן, כי בסך הכל אנחנו מצליחים לפתור פה הרבה תיקים קשים. החידוש הוא שיש גוף שכל הזמן יוצר כלים ודוקטרינות חדשות ונותן שירות שלא ניתן בעבר במדינה. אם תתבעי אדם והמשטרה לא תצליח לאתר אותו, בית המשפט יסגור באיזשהו שלב את התיק. בית הדין הרבני מפעיל יחידה ללא תשלום שמסייעת באיתור אנשים גם בארץ וגם בחו"ל באמצעים מיוחדים כדי למזער עד כמה שניתן את תופעת העגינות במדינת ישראל.
 

“גז, למשל, השתמש בכל אינסטנציה אפשרית ובכל טריק אפשרי כדי להמשיך את הסרבנות", מסביר הרב מימון. “בית הדין אמר לו: עד כאן. זה השלב שבו תיתן את הגט, ואם לא, אתה עובר סטטוס והופך להיות בעל מעגן. מול אנשים מהסוג הזה יש אובר־דוינג. אתה מצליח יותר מדי, אבל נשאר עם אישה עגונה, ואנחנו רוצים לפעול בצורה מושכלת ולקבל את הגט".
 

למה לא לשלוח אותם לכלא?

“כלא זה הדבר הכי קל. אנחנו עוצרים עשרות אנשים כל שנה. יש לנו מקרה של גבר שיושב 13 שנה בכלא. אם תשתמש בכלים שלרשותך בצורה לא נכונה, אתה יכול להביא את האדם למצב שאין לו מה להפסיד. הוא הופך לקדוש מעונה. עם הזמן למדתי שאם הייתי פועל אחרת בתיקים בעבר, הייתי משיג תוצאות יותר מהר ויותר טוב. לכן אנחנו מנסים כל הזמן להשתכלל ולפעול יותר נכון. כל האגף פועל על סעיף אחד ב'שולחן ערוך' שאומר שמותר לכפות על אדם לתת גט. בתקופת הגמרא זה נעשה פיזית, אבל היום החוק לא מאפשר, ולכן אנחנו משתמשים בכלים אחרים".

 

“ואם זו הייתה בתכם?"


עו"ד בתיה כהנא דרור, מנהלת ארגון “מבוי סתום" למען נשים מסורבות גט, שומרת על אופטימיות זהירה במיוחד. נקודות האור, היא אומרת, מצויות בין היתר בעובדה שבתי הדין הרבניים מאמצים מונחים שטבעו ארגוני נשים. “בגדול, גישת העולם משתנה אצל חלק מהדיינים", היא אומרת. “זו מהפכה שהובלנו כל השנים בארגוני הנשים. מצד שני, עדיין יש פה מאבק בין צד ליברלי לצד שפועל בהתאם לדין הדתי שהוא מאוד שמרן. בתי הדין בהחלט קשובים יותר לביקורת עליהם וגם משתמשים יותר בטרמינולוגיה של שיח זכויות. מצד שני, הרבה דברים עומדים במקום כמו לפני 100 ו־200 שנה. למשל, שלא הולכים בניגוד לרצון הבעל. הרמב"ם הבין שאישה לא צריכה לחיות עם מי ששנוא עליה ופסק: ‘כופין אותו עד שאומר רוצה אני'. היום אישה צריכה להביא הוכחות, מה גם שיש מעט מאוד אסירים בכלא שיושבים על זה שאינם נותנים גט. אנחנו אומרים: ברגע שתפיסת העולם תשתנה ויתחילו להשתמש בטכניקות הלכתיות משפטיות, יהיה אפשר באופן חד־צדדי לנטרל את המלכוד שהבעל שולט בגירושים".
 

כהנא דרור מציעה פתרון אפשרי: “שכל אישה במדינת ישראל תתחתן עם תנאי בקידושים שאומר שאם הבעל נעלם לחצי שנה, משתגע, מסרב לתת לה גט או נכנס לתרדמת, כעבור חצי שנה או שנה הקידושים מופקעים למפרע. זה פתרון שנהגו בו בקהילות ישראל גם לפני 100־150 שנה, ואילו היום אומרים שיש מחלוקות בהלכה לגביו. הפתרון הרחב הוא שיהיה מסלול אזרחי ומסלול רבני. שתהיה תחרות. לשבור את המונופול. את זה אני אומרת בצער, כאישה דתייה אורתודוקסית שההלכה יקרה לה". 
 

ד"ר רבקה נריה בן שחר, ד"ר לתקשורת ומתמחה בחרדים במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר אומרת שאכן נראה שמשהו השתנה בגישה של בתי הדין הרבניים כלפי מסורבות הגט, אבל מאוחר מדי ומעט מדי. “הסיפור של עודד גז מלמד שבתי הדין הפנימו את הכוח החברתי", היא אומרת. “הסיפור של האישה העגונה, שבן זוגה קיבל היתר מ־100 רבנים וחי באושר ועושר עם אישה אחרת באמריקה, צריך להחריד כל מי ששומע אותו. בית הדין נזכר באיחור של שנים רבות לבדוק ולמצוא שאביו של בן הזוג הוא זה שדואג שיעגן אותה ועצר אותו. אלו סיפורים שמגיעים לתקשורת ומלמדים על שינוי כלשהו. בית הדין צריך להפעיל את כל כוחו נגד גברים שעושים שימוש בכוח ציני כדי לקבל יתרונות הלכתיים. אלו עבריינים שמתעללים בנשים, לא גברים נורמטיבים שאפשר להתייחס אליהם בעדינות. הרבנים הראשיים לא מספיק משמיעים את קולם בעניין".
 

גם מוריה דיין, טוענת רבנית ועו"ד מארגון “יד לאישה" מבית אור תורה סטון המייצג את האישה במקרה של אביו של הסרבן שהוטל עליו מאסר, אומרת כי הפסיקות האחרונות הן חלק מתהליך של שינוי. “לא ברור מה מקדים את מה – האם הלחץ הציבורי הביא לשינוי כלפי מעלה בפסיקת בתי הדין או להפך. הטוענות הרבניות של ‘יד לאישה' קיבלו בשנים האחרונות אישור לעשות שיימינג כמה פעמים. את השינוי בציבור ניתן גם לתלות בכך ש'יד לאישה', כמו גם ארגוני נשים אחרים, אינם מאפשרים לנושא לרדת מסדר היום הציבורי. אם בעבר לא היה ברור לציבור מהו בכלל סרבן גט, ומה הקשר שלו אל חייו הפרטיים של כל אדם בחברה הישראלית, היום קשה למצוא אנשים שאינם מכירים את התופעה. בנוסף, ניתן לראות שכאשר בית הדין אינו נותן יד לסרבנות גט, הציבור משתף פעולה ומוקיע את הסרבנים מקרבו".
 

איזה שינוי חוללו המקרים האחרונים במערכת עצמה?

“מידת השפעת השינויים תלויה בדיין ובהרכבים שיושבים בדין. בבית הדין בירושלים לדוגמה רואים רוח של שינוי שהובילה למצב יותר שוויוני אצל רבים מההרכבים, אך בו בזמן יש הרכבים ודיינים ותיקים שממשיכים לדבוק במסורת הפסיקה הישנה שכוללת אפליה קשה נגד נשים וסחטנות סביב הגט. עם זאת, נכנסו למערכת הרבה דיינים חדשים שמביאים עמם רוח של שינוי, גם בבית הדין וגם בציבור. השינוי מבורך ומורגש, אבל יש עוד לאן לשאוף, ואנו מקוות שהוא יתגבר ויחלחל להרכבים ודיינים נוספים ויאפשר את שחרורן של עגונות ומסורבות גט רבות אשר מחכות חודשים ושנים לגט המיוחל".
 

הרב עו"ד צוריאל בובליל, חבר בארגון בית הלל, מומחה לדיני משפחה וירושה ומייסד המרכז הבינלאומי להתרת עגונות ועגונים, מוסיף כי בהשוואה לתיקי משפחה שבהם טיפל לפני 25 שנים, יש כיום יותר דיינים המעורים בהוויה הישראלית. “כיום אנו בתקופת ביניים, כאשר חלק מהדור הישן של הדיינים כבר פרש, ויותר דיינים צעירים נכנסו למערכת ומנסים לפלס דרכם לנבכי עולם המשפחה והמשפט. אם נפל בחלקו של בעל הדין להתדיין בפני דיינים שמרנים, יש והתיק ייגרר במשך שנים. אולם אם הרכב הדיינים בנוי מרבנים שאינם יראי הוראה ובעלי אומץ פסיקתי, נגלה פסיקות המחייבות בגט והנוקטות סנקציות קשות נגד הסרבנים – משלילת רישיון נהיגה, דרך הפיכת חשבון הבנק למוגבל ועד למאסר ובידוד.
 

“כדי להימנע מסחבת, הגשתי הצעה למשרד המשפטים להקים הרכב מיוחד, ‘הרכב עגונות ועגונים', כך שאם תיק אינו מסתיים בתוך שנה מאז פתיחתו, יעבור ל'מסלול מהיר', בפני דיינים הידועים בפסיקות ללא כחל וסרק, כך שלא רק הניתוח המשפטי יצליח, אלא ‘החולה', המסורב, יזכה לחיות את שנותיו היפות, חופשי ומאושר", מוסיף הרב עו"ד בובליל. “אל לו לדיין להיות צדיק על חשבון סבל המסורבים והמסורבות, ואם הוא מגלה שמדובר בניסיונות סחיטה בדרך לגירושים, עליו להיות נחרץ. לאחרונה, כאשר זכיתי להתיר עוד עגונה, קיבל בית הדין את הגישה, שציטטתי בשם התשב"ץ, פוסק הלכה מפורסם, בדבריו לדיינים שחששו לפסוק לשחרור העגונה: ‘אילו הייתה זו בתכם, לא הייתם אומרים כך'".