היה זה אי אז ב־91'. ביוון נערך טורניר לעלייה לאליפות אירופה, שעתידה הייתה להתקיים באותה שנה בארץ. עד אז, נבחרת ישראל בכדורסל נשים לא העפילה לאליפות הזאת. ענת דרייגור וחברותיה ניצחו בדקה האחרונה את היווניות המארחות, עשו היסטוריה בעלייתן לאליפות, וסיימו אותה באחד משמונת המקומות הראשונים כנבחרת מערבית יחידה לצד נבחרות חזקות ממזרח אירופה. “הרגשנו תחושה עילאית מעצם הידיעה שהבאנו כבוד למדינה", מספרת דרייגור, בלי לעשות עניין גדול מכך שהיא סיימה כמלכת הסלים של אותה אליפות, ובהמשך נבחרה ללא עוררין כשחקנית היובל על ידי איגוד הכדורסל וכונתה “מיקי ברקוביץ' של כדורסל הנשים". “מיקי היה שחקן ענק ולכן הכינוי הזה היה לגבי מחמאה בלתי רגילה", היא אומרת, “אבל מחמאות כאלה לא חיפו על הפער בתנאים בין כדורסל הגברים לכדורסל הנשים. תמיד קופחנו ונאלצנו להיאבק על התנאים, כולל איומים בשביתה מפעם לפעם. ידענו שהזיעה של כדורסלן לא חשובה יותר מזיעה של כדורסלנית והגיע לנו יותר".

דרייגור, ילידת ראשון לציון, משמיעה את דבריה ללא שמץ של מרירות. השבוע לפני 40 שנה ראיינתי אותה לראשונה במחנה אימונים של נבחרת ישראל בירושלים. היא הייתה אז בת 16 והתנשאה לגובה של 1.83 מטר, שני סנטימטרים פחות מהיום. “לדעתי, כבר כיום ענת היא שחקנית הציר הטובה ביותר שהייתה אי פעם בארץ", אמרה אז כוכבת הנבחרת, רונית שרף, וחזתה את העתיד.

לעומת היום, כשכדורסלנים וכדורסלניות מחליפים קבוצות כמו גרביים, דרייגור הייתה בקריירה המזהירה שלה שחקנית של קבוצה אחת בלבד בארץ - אליצור חולון. “לצערי, היום הולכים בספורט אחרי הכסף, שהפך לערך עליון ומשחקים היכן שמשלמים יותר, בלי שיקולים של נאמנות למועדון", היא אומרת, “ככל שהופנו אלי לא אחת הצעות מפתות, שמרתי אמונים למועדון שלי".
 

מלכתחילה היא שילמה מחיר על אהבת הספורט שלה: “כשהתחלתי לשחק כנערה, הכדורסל נחשב רק כתחביב. היה לי חשוב לסיים את הלימודים עם תעודת בגרות וזה לא הלך עם הכדורסל. לכן נאלצתי לעזוב את הגימנסיה הריאלית בראשון לציון ולעבור לתיכון אקסטרני בתל אביב. אבל אני לא מתלוננת. מגיל צעיר נסעתי הרבה לחוץ לארץ וראיתי תרבויות אחרות".
 

במדי אליצור חולון, בעבר קבוצת פאר, זכתה ב־16 אליפויות וב־13 גביעי המדינה. “הגעתי לאליצור למרות שאני לא באה מבית דתי", מעירה דרייגור. “דווקא מרכז ספורט דתי ידע לקדם את כדורסל הנשים".
 

בצבא היא שירתה בחיל האוויר כמדריכת ספורט במעמד של ספורטאי מצטיין, ובגיל 20 יצאה לשחק בחו"ל והייתה לשגרירה הראשונה של הכדורסל הישראלי - גברים ונשים - בכדורסל המקצועני באירופה, כשנקראה לשחק בקבוצת הצמרת הצרפתית דאז, קלרמון פראן. אותה הקבוצה שהובסה באופן מפתיע שנתיים קודם לכן על ידי אליצור חולון בכיכובה של דרייגור.

ענת דרייגור חוגגת ניצחון בשנת 93. צילום: חגית כתבענת דרייגור חוגגת ניצחון בשנת 93. צילום: חגית כתב

 

פרק א' בחלום הצרפתי שלה הסתיים כעבור שנה. “הבנקים בצרפת הולאמו, הקבוצה שבה שיחקתי קרסה וניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור לקבוצה שלי בארץ", מספרת דרייגור, “נהניתי בקלרמון, עיר במרכז צרפת, היה כיף, אבל התנאים לא היו קלים. לא פעם נסענו שעות ארוכות למשחקים והוכרחנו להתאמן גם כשהיה שלג, אם כי היחס אלי היה חם".
 

דרייגור זכורה כ"קלאסה" של שחקנית, שהפגינה כדורסל אלגנטי. “תמיד הקפדתי לשחק בצורה הגונה", היא מציינת. “ידעתי לשמור על עצמי מתוך הבנה שאני חשובה לנבחרת ולקבוצה שלי, אם כי לפעמים הייתי צריכה 'לנער' מעלי שחקניות ששיחקו בצורה פיזית מדי".
 

היא הייתה הקפטנית של נבחרת ישראל, שאותה ייצגה ב־79 משחקים בין־ארציים, שבהם קלעה מעל 1,500 נקודות. במושגים של אז, זה היה המון. בהשוואה לכוכבות נבחרת הנשים של היום, דוגמת שי דורון ולירון כהן – פחות. “זה לא כוחות", מעירה דרייגור, “במאזן שלהן מונים גם את משחקי האימון הבין־ארציים, שבתקופה שלי היו מעטים. התנאים גם היו אחרים, אבל הייתה הרבה גאווה ללבוש את מדי הנבחרת".


אחד הסיפורים שנכרכו בנבחרת “שלה" היה משחק בגרמניה נגד הנבחרת שם, או נגד קבוצה מקומית, דרייגור איננה זוכרת בדיוק, שנפל על יום השואה: “מכיוון שלא קיבלנו שום הנחיה איך לנהוג, עלינו לשחק ביום ההוא מתוך תחושת גאווה אמיתית של ‘אחרי שרציתם להשמיד אותנו, באנו לנצח אתכם'. מבחינתנו זה היה הדבר הכי מדהים שהיה יכול להיות. אבל כשנודע על כך בארץ, סערו הרוחות ואז נקבע שביום השואה לא משחקים כדי שלא לפגוע ברגשות".
 

עשור לאחר ההרפתקה בצרפת, כשהסתמנו באופק שלהי הקריירה שלה, חזרה דרייגור לעונה נוספת במדינה. הצטיינותה באליפות אירופה, שנערכה כאמור בישראל, הביאה לה חוזה מחמיא מקבוצת הפאר הצרפתית ראסינג פריז. “התאהבתי בעיר ולאחר מכן הייתי קופצת לבקר בה", היא אומרת. “כיום, זאת פריז אחרת".


מדוע גם הפעם יצאת רק לשנה? 

“סבלתי מפציעה בברך, מה גם שבגיל 32 צריך להתקדם לכיוון של הקמת משפחה".

חרדה להפסיד 


בשנת 94' והיא בת 34, תלתה דרייגור את הנעליים. היא באה מוכנה לפרישה. הנערה שנאלצה לעבור לאקסטרני סיימה בבגרותה תואר ראשון ושני במדעי הרוח באוניברסיטה. וכשהבינה שהגיע הזמן גם להביא ילדים לעולם, היא נישאה לחבר שלה, ד"ר יצחק קדמן, מייסד והמנכ"ל הפורש של המועצה לשלום הילד. 

היו לך לבטים לגבי הפרישה מכדורסל? 

“היה לי קשה לקבל את ההחלטה, מה גם שהייתי עמוק בכדורסל, אבל היה לי ברור שלכל דבר, גם אם הוא טוב, יש סוף. האמהות קראה לי וידעתי שלאחר לידה לא אוכל לחזור ליכולת הטובה שהייתה לי, מה גם שעם ההישגים שהיו לי, עשיתי את שלי. בנוסף הרגשתי שמיציתי ושכבר אין לי את חדוות הניצחון שהניעה אותי כל השנים. במקום לשאוף לנצח, הייתה לי חרדה שאפסיד". 


ד"ר קדמן הציע את שמות בנותיהם בהשראת הקריירה הספורטיבית המפוארת של רעייתו. לבכורה, כיום בת 21, קראו שיא, ולבת השנייה, כיום בת 16, קראו מיטב. כשהיה ברור לדרייגור שלא תלד עוד, החליטה לממש את עצמה גם בתחום האימון, ובין הלידות, לפעמים עם תינוקות בסלקל, אימנה את הפועל גליל העליון, אז קבוצת צמרת בליגת־העל לנשים; את הקבוצה “שלה" - אליצור חולון - “כשזכינו בגביע המדינה איתי כמאמנת זאת הייתה בשבילי סגירת מעגל"; ואת נבחרות הקדטיות והעתודה. כוכבות הנבחרת הלאומית של היום היו בין חניכותיה.

שיאנית גינס, דרייגור. צילום: אירית זילברמןשיאנית גינס, דרייגור. צילום: אירית זילברמן


ב־2005, “כדי להיות קרובים לטבע", עברה המשפחה להתגורר במושב מסילת ציון שבפרוזדור ירושלים. כשהציעו לדרייגור להקים קבוצת נשים באזור, נענתה לאתגר, כשבמקביל עבדה כקצינת אשראי בבנק לאומי. דרייגור הקימה את קבוצת הפועל מטה יהודה לנשים, ובגיל 45 “המופלג", הרגישה שהגיע הזמן לחזור למגרש לאחר 11 שנים שבהן לא נגעה בכדור כשחקנית. לדבריה, בקדנציה זו היא נהנתה מכל רגע: “בעיקר נהניתי מכך שבניגוד לעבר, יכולתי להרשות לעצמי גם להפסיד. לא האמנתי שכוחי עדיין במותני ויחסית לבנות אחרות הייתי טובה. רצתי, קלעתי ולקחתי המון ריבנאונדים. ואז עלה בקבוצה שלי הרעיון לשבור את שיא גינס, וזה קרה באמת במשחק חוץ בליגה הארצית נגד אליצור גבעת שמואל שבו קלעתי לא פחות מ־136 נקודות. אפילו סטפן קרי, כוכב גולדן סטייט, לא הגיע לכך. הרעיון לשיא לא היה שלי, אלא של חברותי לקבוצה. ברקע עמד מול עינינו שיא גינס הקודם, 118 נקודות למשחק, שנקבע על ידי אורנה אוסטפלד, כיום מאמנת א.ס. רמת השרון. המחשבה הייתה שאעבור אותה בנקודה, ואיכשהו הצטרפו למאזן עוד 18 נקודות. תוך כדי המשחק לא נתנו שיראו עלינו שאנחנו הולכות לשבור שיא. רק ברבע האחרון שחקניות הקבוצה היריבה הרגישו שכמעט כל המסירות הלכו אלי. כשהעירו על כך, הן קיבלו הסבר שזה בגלל שיש לי יום הולדת". 
 

ואכן, בספר שיאי גינס של שנת 2006 מתנוססים שמה וצילומה של דרייגור. מבחינתה, זה הישג נוסף לאוסף, ואותו היא חולקת עם חברותיה דאז לקבוצה. “אבל, בינינו, מה זה נותן לי בחיים?", היא שואלת בחיוך.

"ליגת־העל לא נעימה" 

 

היום דרייגור כבר לא משחקת. הפועל מטה יהודה נסגרה לאחר שרכז הספורט האזורי, שהקים אותה ביחד עמה, פרש מתפקידו. מיד לאחר מכן היא עברה לשחק במכבי רחובות, וכשהקבוצה עלתה לליגה הלאומית, פרשה סופית.


פרשת מספורט בכלל? 

“אני לא רואה את עצמי בלי הספורט. עברתי לשחייה, לריצה ולרכיבה על אופניים במושב שלנו. אבל אי אפשר לעשות הכל. את הטיפול בגינה שלנו, עם עצי פרי ופרחים, אנחנו משאירים לגנן מקצועי".
 

על אף ההצטנעות, דרייגור היא יזמית בלתי נלאית: היא ארגנה חוגי ספורט במושב מגוריה ומחוצה לו; הקימה בירושלים פרויקט כדורסל לנשים חרדיות, אחת מהן אם ל־11 ילדים; הפעילה ניידת כדורסל שבה התניידה בין בתי ספר בפריפריה; ושימשה כפרשנית ברדיו ובטלוויזיה, גם לכדורסל גברים. לצד זה היא פעילה במכון וינגייט וחתומה על ספרי הדרכה של כדורסל. דרייגור הפסיקה לעסוק בכך כשנתקלה בתגובות מקוממות מצד מאמנים שהפגינו, לטענתה, “שוביניזם שאין כמוהו".


שוביניזם?

“אכן. הבט איך אהוד יערי התייחס בחדשות ערוץ 2 לקולגה שלו, דנה ויס. הזוי מה שהלך שם, לדעתי זה משהו שנובע מחוסר ביטחון".


השאלה איך היא רואה את עתיד כדורסל הנשים בארץ מקפיצה את דרייגור: “לצערי, מחקים בו יותר מדי את כדורסל הגברים, שמחקה את הכדורסל בארצות הברית. ליגת־העל לא נעימה כיום מכל הבחינות ומונעת בעיקר משיקולים של כסף. נותנים עדיפות לכדורסלנים ולכדורסלניות זרים מפני שעליהם הקבוצות משלמות רק 10% מס. זו לא הדרך לקדם את הכדורסל בארץ. חייבים להגדיל את התקציבים ולחלק אותם בצורה שוויוניות בין נשים וגברים בספורט".