חיפה. דווקא היא. מכל ערי היישוב היהודי של תחילת 1948, דווקא עיר הנמל הצפונית הייתה על הכוונת של רמטכ"לי מדינות ערב שתכננו לפלוש לארץ ישראל אחרי הכרזת העצמאות של היהודים. חיפה היא נקודת הכובד של המדינה המתוכננת לקום, כך הם העריכו אז, בגלל הנמל ומפעלי התעשייה שבשטחה. 

ראשי מדינות ערב, שפחדו להפעיל את צבאותיהם, קיוו כי בלחצה של ארצות הברית (ובייחוד שר החוץ ג'ורג' מרשל) ייסוגו היהודים מתוכניתם להכריז על עצמאות. במקרה שלא, תכננו הרמטכ"לים הערבים להפנות חמישה מתוך שישה צבאות פולשים לעבר חיפה. על פי התוכנית, צבא לבנון אמור היה לפלוש מראש הנקרה, צבא סוריה ממלכיה, צבא עיראק מעמק הירדן, וצבא ירדן מעמק בית שאן, וכולם יתקדמו לעבר חיפה ויחְברו ל–61 אלף ערבים, מוסלמים ונוצרים, שהתגוררו בה. במקביל, ירתק צבא מצרים כוחות ישראלים בחזית הדרום. 

לתוכנית זאת היה סיכוי סביר להצליח, אך חמישה שבועות לפני הכרזת העצמאות סיכל אותה לא אחר מאשר המפקד הבריטי של צפון הארץ, שפיקד על דיביזיית הצנחנים הבריטית - הגנרל יו צ'ארלס סטוקוול. הוא מסר את השליטה על חיפה כולה ליהודים, וגרם לבריחה מבוהלת של רוב הערבים מן העיר. מהלך זה הדהים את המנהיגות היהודית, הערבית והבריטית בלונדון, והפריך את ההערכה של כל מנהיגי היישוב, מימין ומשמאל, שהבריטים יעשו הכל כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. ההיסטוריונים היהודים המגויסים (אחרים אין) המעיטו מאוד בחלקו של סטוקוול, כדי לשמר את מיתוס “הגבורה" של כיבוש חיפה הערבית. אחרי 68 שנים ראוי לישראלים לדעת את האמת.

הילחמו ביניכם

איש מפתח בפרשה היה מזכיר מועצת פועלי חיפה “האדומה", נאמנו של בן־גוריון, אבא חושי, שהיה בקשרים טובים גם עם הבריטים וגם עם הערבים, ובייחוד עם הדרוזים, אך היה דווקא ביחסים רעים עם מפקד חטיבת “כרמלי" החיפאית, משה כרמל, חבר מפ"ם האופוזיציונית.

לפי ראש פלוגות “הפועל" בחיפה, יוסף אלמוגי, “היו לחושי קשרים מיוחדים עם סטוקוול". חודשים לפני הפרשה ביקרו חושי ונציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בחיפה, הארי ביילין, במפקדתו של סטוקוול. בשיחה אמר חושי: “אנחנו יודעים שאתם מתכננים את פינוי העיר, שתהיה בסופו של דבר חלק מן המדינה היהודית". הוא ביקש שאת הציוד האזרחי, בייחוד בנמל, ישאירו הבריטים ליהודים. 

ב–19 באפריל הם שוב נפגשו, בנוכחות נציג משרד החוץ הבריטי בעיר, סיריל מאריוט, שדיווח בשדר סודי לשר החוץ, ארנסט בווין, כי חושי הבהיר שהיהודים לא יבליגו עוד על תוקפנות הערבים ושהם מתכננים פעולה גדולה. לפי חושי, סטוקוול אמר לו: “מטרתי העיקרית היא הדאגה לקווי הפינוי של הצבא הבריטי. אמרתי לו: 'נעזור לך לשמור ולהבטיח קווים אלה'". 

כוחות פלמ"ח בחיפה, 1948. צילום: פוטו אלכסנדר

באותה פגישה סומנה חלוקת חיפה. מאריוט דיווח לבווין ש"פעילותו של חושי הצילה מטבח את הערבים". לדבריו, סטוקוול אמר באותו יום למפקדי הגדוד הבריטי בחיפה: “ניצחון היהודים בקרב אינו מוטל בספק. רצוי למנוע את הקרב ולחסוך בחיי אדם, ובעיקר בחיי בריטים. עלינו לתפוס מובלעת בעיר, וכך תישאר בידינו השפעת מה על שני הצדדים. אני אנסה לתווך ביניהם ולצמצם את ממדי ההתנגשות הבלתי נמנעת". 

מכאן ברור שסטוקוול הגיע למסקנה שמסירת חיפה ליהודים תסייע למשימתו העיקרית: פינוי הצבא הבריטי וציודו הצבאי מארץ ישראל ללא נפגעים (זאת בדיוק הייתה כוונתו של ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, כשהורה בשנת 2000 לפנות במהירות את דרום לבנון).

לאחר סיכום חושי–סטוקוול הגיע לחיפה בטיסה מירושלים מפקד הצבא הבריטי בארץ, הגנרל גורדון מקמילן. שירות הידיעות של ההגנה דיווח שסטוקוול אמר למקמילן שאין לו די כוח צבאי לשמור על החוק והסדר בחיפה וסביבתה, ושניהם הסכימו לפַנות את רוב העיר ולהתכנס במובלעת, עד הפינוי הסופי ב–1 באוגוסט. בו בלילה נפגש סטוקוול עם חושי, אלמוגי, ביילין, ומפקד שירות הידיעות של ההגנה בעיר, טוביה ארזי, והפציר בהם לדאוג שהעבודה בנמל תימשך כתקנה, כדי לאפשר פינוי הציוד הצבאי הבריטי, ולהבטיח שקט בדרכים לנמל. ארזי ענה שחושי הוא האדם היחיד בעולם שיכול להבטיח זאת. סטוקוול פסק: “הילחמו ביניכם!". 


כבוד והערכה ליהודים


 

המבצע הגדול שעליו רמז חושי לסטוקוול נקרא “מספריים", ותכליתו הייתה לפתוח את הפקק הערבי מחיפה מזרחה, למרחבי ההתיישבות היהודית בעמקים. לפי משה כרמל התוכנית הייתה: “לחדור בהסתננות ובהפתעה, בדרכי עקלתון ובתחבלנות רבה, אל תוך העיר התחתית, ולפתוח בהתקפה בשלושה ראשים, דווקא מכיוון מרכזי הכוח של הערבים, כיוון שממנו לא פיללו להתקפה... לחתוך את העיר לחלקים ולפגוע תוך התקדמותם בכל בסיסי הכוח של האויב, בפגיעה ביחידותיו ובפיצוץ בתיו ועמדותיו". אחרי הפגישה הלילית עם סטוקוול, נסעו כרמל וארזי לתל אביב, דיווחו לבן־גוריון על ההתפתחויות, והוא אישר להם להתחיל מיד במבצע, כדי לתפוס בהקדם את המתחמים שהבריטים יפנו, לפני שיתפסו אותם הערבים. 

למחרת בלילה, 20 באפריל, החל הפינוי הבריטי. ב–6:40 בבוקר הודיע מפקד עמדה יהודית בעיר התחתית לקצין התורן של גדוד 22: “הצבא הבריטי עוזב את המקום. נראית תכונה גדולה סביב בית התעשייה. מה לעשות?". הוא קיבל פקודה לתפוס את הבניין. אחרי זמן קצר דיווח שוב: “נכנסנו לבית והשתלטנו עליו. אנו מתבצרים. הצבא מסתלק".

רק ב–21 באפריל, במהלך הפינוי, דיווח עליו סטוקוול למנהיגי הערבים. קצין בריטי בכיר דיווח לאיש הש"י כי הערבים התלוננו מרה על שלא ניתן להם מידע מוקדם על הפינוי. חבר הוועדה הלאומית הערבית בעיר, אליאס קוסה, סיפר לעיתונאי חביב כנען שההודעה “עשתה רושם מזעזע על המשלחת הערבית. הקצינים שלנו הבינו מיד שפירוש הדבר קנוניה בין הבריטים לבין ההגנה. היה ברור להם כי ברגע שיעזבו החיילים הבריטים את עמדותיהם החיוניות באזור המזרחי, ייתַפסו עמדות אלה בידי ההגנה, ואומנם נודע שהיהודים השתלטו על בית מרכזיית הטלפונים, שהיה עשוי לשמש כמבצר, ושחלש על שכונות ערביות".

הגנרל סטוקוול חותם על הסכם הכניעה ממנו נסוגו הערבים. צילום: ארכיון צה"ל

מפקד חיפה הערבית, אמין עז א–דין, דרש מסטוקוול לשאת באחריות לשלום הערבים עד 1 באוגוסט, בהתאם להכרזות ממשלת בריטניה. “הכוחות העומדים לרשותי לא יוכלו לבלום את הסתערות היהודים", אמר. סטוקוול השיב: “אלה הוראותי ואינני מוכן לשנותן". איש הש"י הבכיר אברהם קדרון דיווח לכרמל: “הערבים סבורים שהאנגלים מסרו את העיר לידי היהודים".

“הקרב" על חיפה החל בו ביום. הכוחות המגויסים של שני הצדדים מנו כ–500 איש. רוב המגויסים בצד הערבי היו אנשי “צבא ההצלה", סורים ועיראקים. רוב המנהיגים של ערביי העיר ברחו לפני כן, ואחרי הפגישה עם סטוקוול ברח גם מפקד העיר, עז א–דין. כתוצאה מהפינוי הבריטי החפוז, התגלגל מבצע “מספריים" למבצע “ניצחון", שתכליתו הייתה תפיסת המתחמים הבריטיים והערביים החשובים בעיר. במערכה שלא הייתה על כיבוש חיפה, התחולל רק קרב אחד - של מחלקה מההגנה (31 לוחמים) שהייתה נצורה 28 שעות בבית הנג'אדה, סמוך לגשר רושמיה. בקרב גבורה זה נהרגו ארבעה לוחמים יהודים. היו תקריות נוספות בכל רחבי העיר, שבהן השתתפו אנשי כרמלי, פלמ"ח ואצ"ל, ונפגעו לוחמים משני הצדדים. אך לא היו אלה קרבות של ממש.

מאריוט דיווח לבווין: “400 יהודים מאומנים תקפו את הערבים בלילה שבין 21 ל–22 באפריל. כשהאיר השחר כבר שלטו על חלק גדול של העיר". אברהם קדרון דיווח לראש הש"י הארצי, איסר בארי, על הלכי הרוח בצבא הבריטי: “השתוממות על חולשת הערבים. כבוד והערכה ליהודים". הבריטים סייעו ליהודים לא רק במסירת המידע המוקדם על הפינוי, אלא גם בחסימת דרכים למאות לוחמים מ"צבא ההצלה" ומטירה, שביקשו להגיע לחיפה לעזרת אחיהם. מאריוט דיווח לבווין: “סטוקוול חשש שהתגבורות מהחוץ תגרומנה שפיכות דמים רבה, ולכן עשה את הצעד הבלתי צפוי הזה".

הדמעות של אבונא

המפקד הערבי עז א–דין, ראש הוועדה הלאומית העירונית, חאג' ראשיד אברהים, ונציג הוועד הערבי העליון, אחמד ביי האליל, ברחו לפני שהחלה המערכה. מנהל הבנק הערבי, פריד סעד, כינס בביתו ישיבת עסקנים מן השורה השנייה, ב–21 בחודש לפנות ערב. סגן מושל המחוז הבריטי, שנכח בפגישה, אמר שהבריטים לא יגנו עליהם, ומן ההכרח שיגיעו להסדר עם היהודים. סעד טלפן מיד לסטוקוול ולמושל המחוז לאו, אך לא נענה. מאוחר יותר הוזמנו העסקנים הערבים, בשיחת טלפון, לפגישה עם סטוקוול, שנקבעה למחרת בתשע וחצי בבוקר. במקביל שאל סטוקוול את עו"ד יעקב סולומון: “מהם תנאי היהודים להפסקת האש?". סולומון מיהר למפקדתו של כרמל, ויחד, בתיאום טלפוני עם הפיקוד היהודי העליון בתל אביב, הם ניסחו את תנאי הכניעה. סולומון מסר את המסמך לסטוקוול, שהסכים לו, בשינויים קלים.

בפגישה עם נציגי הערבים אמר להם סטוקוול שחיילים בריטים לא ימותו למען ביטחון חיפה הערבית, לא יתקפו את היהודים בכוח, ולא ירשו לערבים להביא תגבורות לחיפה. הוא מסר להם את תנאי היהודים, ונקבע שהם יחזרו אליו בארבע אחרי הצהריים למסור את תשובתם. הם נסעו לדיון מכריע בביתו של הסוחר העשיר ויקטור כיאט, שעל שמו נקרא “כיאט ביץ'" - חוף הכרמל היום. במקביל, הורה כרמל להגביר את הלחץ הצבאי על הערבים ולהפגיז במרגמות את ריכוזיהם בעיר. 

אליאס קוסה סיפר: “הלכתי לביתו של הקונסול הסורי בחיפה, טאבט אל–אריס. ביקשתי ממנו להתקשר עם ממשלתו. הוא התקשר אל הנשיא, שוקרי אל־קוואתלי, וסיפר על הצעתו של סטוקוול. ביקשתי לקבל מקוואתלי הוראות. אחרי כמה שעות חזרתי לבית הקונסול. הוראות לא הגיעו. ביקשתי להתקשר שוב. לא נוצר קשר. אכזבה נוראה התגנבה ללבי".

מצעד הניצחון בחיפה. צילום באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח

בביתו של כיאט הסכימו העסקנים הערבים לנהל משא ומתן עם היהודים. בשעה 16:00 הגיעו משוריינים בריטים והסיעו את שבעת חברי המשלחת הערבית לפגישה. סטוקוול שאל את שני הצדדים אם הם מעוניינים בהפסקת אש. כל הנוכחים השיבו בחיוב. ראש העיר היהודי, שבתי לוי, הזכיר לערבים את הידידות בין העדות לפני המלחמה, והבטיח לערבים את כל הזכויות תחת שלטון יהודי. סטוקוול חילק לערבים את תנאי הכניעה. הערבים השיבו שלא ינהלו עם יהודים משא ומתן, כי האומה הערבית אינה מכירה ולא תכיר לעולם בשלטונם על הארץ, אך שינו את עמדתם כשסטוקוול הסביר להם שהם כבר הובסו צבאית, ושתנאי היהודים הוגנים. “אין לכם ברירה אלא לקבל את תנאי היהודים", פסק. הוסכם שהערבים יפרשו להתייעצות ויחזרו בשבע בערב, וסטוקוול סיכם: “אם לא תביאו תשובה עד שבע בערב, לא אהיה אחראי לשלומם ולביטחונם של ערביי חיפה".

משוריינים בריטים הובילו את הערבים לביתו של כיאט. “הייתה זאת הישיבה האבלה ביותר שהשתתפתי בה", סיפר קוסה. “הוויכוח היה טרגי ונוקב". בדוח ששלחה הוועדה הלאומית החיפאית לליגה הערבית כתוב שהנאספים החליטו כי “אם לא יהיה מוצא אחר, לא יחתמו חברי המשלחת על כתב כניעה". אחד המשתתפים, השייח' מורד, טען שיש להורות לערביי חיפה לנטוש את העיר. ואכן כשחודשה הישיבה המשולשת אמרו הערבים כי החליטו להתפנות מחיפה וביקשו מסטוקוול לסייע להם בכך. הצהרה זאת הדהימה מאוד את הבריטים והיהודים כאחד. 

מזועזע יותר מכולם היה שבתי לוי, ראש העיר היהודי של חיפה. הוא אמר: “תמיד פניתם אלי כראש העירייה וקראתם לי אבונא (אבא שלנו)... היום אני מרגיש שעלי להיות אבא שלכם. אינכם יודעים מה אתם עושים. אם תעזבו את העיר תהיו פליטים. נשיכם תסבולנה. ילדיכם יסבלו. אל תעשו את הצעד הזה. הישארו בעיר והיו אזרחים שווי זכויות". דמעות ניגרו מעיניו.

סטוקוול החוויר ואמר לערבים: “זה צעד של שטות. שובו וחִשבו בדבר, כי עלולים אתם להתחרט במאוחר. עליכם לקבל את תנאי הכניעה שניסחו היהודים, שהם הוגנים בהחלט. אל תהרסו את חייכם ללא סיבה וטעם. סוף־סוף אתם החילותם במלחמה, והיהודים הכריעו אתכם!". הוא פנה לקצין המבצעים של חטיבת כרמלי, מרדכי מקלף: “מה תאמר אתה?", ומקלף השיב: “זה עניינם להחליט בו". סטוקוול: “אם אתם עומדים על החלטתכם, ניפגש מחר בשעה 11 ונדון בפרטים".

אפקט דיר יאסין

 

קוסה חזר לביתו בשכונת עבאס, אסף את כל הלוחמים שבאזור, 150 איש, הסביר להם שאין עוד טעם להילחם ושעליהם לצאת עם נשקם מחיפה לטירה, ומשם לג'נין. רוב הערבים עזבו את חיפה ביום שישי, 23 באפריל, בדיוק שבועיים אחרי פרשת הטבח שלא היה בדיר יאסין.

קדרון דיווח למשה כרמל שאחד מגורמי הבריחה היה הפחד מפני חזרה על טבח דיר יאסין. מודיעים דיווחו לש"י על נימוקים נוספים לבריחה: “המפקדים בגדו וברחו קודם, כדי להציל את נפשותיהם; ההערכה הנמוכה של המנהיגים והמפקדים על כוחם של היהודים נתגלתה כמוטעית. התקבלה פקודה לעזוב את העיר". לפי קדרון, הערבים הנוצרים נשארו בעיר.

נשיא סוריה, קוואתלי, קרא את המברקים שקיבל מחיפה באוזני שגריר בריטניה בדמשק, ב–22 באפריל. לדבריו, הצבא הסורי לא בא לעזרת ערביי חיפה מפני שהבריטים התחייבו להגן עליהם. באותו יום אמר מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחדה, לשגריר בריטניה בקהיר, שאם תימשך התקפת היהודים בחיפה, ידרשו המוני הערבים מהממשלות הערביות לשלוח צבא לארץ ישראל ולפלוש אליה. השגריר דיווח על השיחה הזאת לשר החוץ בווין, שזימן לפגישה דחופה את הרמטכ"ל הבריטי, פילדמרשל ברנארד מונטגומרי, אצל ראש הממשלה, קלמנט אטלי, במעונו, ברחוב דאונינג 10 בלונדון. 

ראש הממשלה שאל את הרמטכ"ל אם קרא את הדיווחים באמצעי התקשורת. הרמטכ"ל השיב שאין הוא סומך על דיווחי עיתונאים, ושהוא מחכה לדיווח של סטוקוול. בווין השתיק אותו בצעקות: “23 אלף ערבים כבר נקטלו, המצב הרה שואה". מונטגומרי השיב שאין טעם להמשיך בדיון עד שיגיע דיווח מוסמך מסטוקוול.

הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, שלח מברק לשר המושבות, ארתור קריץ ג'ונס: “ההתקפה היהודית באה לאחר ארבעה ימים של התקפות ערביות על היהודים בחיפה. הבריטים הזהירו כמה פעמים את הערבים מפני התוצאות. הם יודעים שזאת אשמתם".

השתלטות היהודים על חיפה כמעט ללא קרב ובעזרת הבריטים, הביכה את שר החוץ בווין, והעמידה בסימן שאלה את מדיניותו המזרח תיכונית שהייתה אנטי–ציונית בעליל. אבל לבווין לא היה די כוח לפגוע ברמטכ"ל, שהיה גיבור מלחמת העולם השנייה. בצמרת הממשל הבריטי חוסלה תקרית חיפה במהירות, ורק סטוקוול שילם עליה מחיר אישי. חמישה ימים אחרי שמסר את חיפה ליהודים, הוא הועבר מהפיקוד על הדיביזיה השישית המוטסת, לפיקוד על האקדמיה הצבאית בסאדראסט. 

ב–23 באפריל הוכרז רשמית, באישורו של בן־גוריון, שלטון יהודי על כל חיפה. בשטח המשיכה להתקיים הבנה בין הבריטים לבין ההגנה. הוקמו מחסומים משותפים שהחרימו נשק מהערבים הבורחים, והוא נמסר ליהודים. למחרת כבשה חטיבת כרמלי את הכפרים חוואסה, יאג'ור ובלד א–שייח', ששלטו על המבוא המזרחי של חיפה.