הולכים על כל התארים: הכירו את הספורטאים שמתכוננים ליום שאחרי

"בארצות הברית זה מאוד נפוץ שדוחפים ספורטאים הישגיים להגיע למכללות עם מלגת לימודים מלאה", מספר עידו קרן, שחקן אס"א (איגוד ספורט אקדמי) תל אביב ונבחרת ישראל בכדורמים. "זו פעם ראשונה שהרגשתי שאני יכול לשלב. המלגה שקיבלתי ממפעל הפיס מאפשרת לי להתאמן וללמוד. בלי המלגה היה קשה. אני לא יודע אם הייתי יכול להמשיך שנה נוספת עם הספורט. הייתי ממש מאושר כשבישרו לי שקיבלתי".
 

קרן הוא מה שנקרא מלח הארץ. יליד קריית טבעון, שם כדורמים הוא הספורט המועדף. תמיד הצטיין בתחום, אבל כשהגיע גיל גיוס והיה צריך לבחור בין קבלת מעמד של ספורטאי מצטיין לבין שירות קרבי, החליט כמו רבים מחבריו לעזוב את הבריכה ולהצטרף ליחידה מובחרת - אגוז. רק אחרי השחרור, כשהגעגועים לספורט גברו, החליט לחזור למי הבריכה, אבל היה ברור לו שזה יהיה בתוספת לימודים. 
 

"בחרתי בתואר שנקרא מינהל עסקים וספורט", הוא מספר. "זה משלב בין שני מוסדות אקדמיים, מכללת וינגייט ומכללת רופין, תואר שמאפשר לו"ז לימודים ואימונים. נרשמתי לתואר במינהל עסקים בשביל לנסות לקדם את הספורט בארץ. אני חושב שהספורט שלנו קצת משתרך מאחור ביחס לעולם המערבי. יש הרבה מה לעשות".
 

ועדה בראשותו של גדעון בריקמן, מי שבעבר היה יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, בחנה את הבקשות למלגה שהוגשו בפניה. בוועדה ישבו בנוסף גם עובד קראוס, ד"ר רותי פילץ–בורשטיין, אורי אפק והאתלט זוהר זימרו.

 

"זה אחד הדברים הגדולים שמפעל הפיס יכול לעשות לטובת הספורט בישראל", בריקמן משוכנע. "כמגיש בקשה אתה חייב להיות ספורטאי מצטיין וחבר נבחרת ישראל. מדובר ממש בבכירים שבספורטאים. זו מלגה לשלוש שנים ויש הרבה שמבקשים. הוועדה קבעה קריטריונים קשוחים. יש בינינו ויכוחים ואין ספק שכולם ראויים, אבל יש כמות מוגבלת של מלגות, והכל נעשה באהבה. אני גאה מאוד להיות יו"ר הוועדה. זה גורם לי לסיפוק אישי רב".

תחשבו על ליאת קוגון, בת ה–29, ששנים עוסקת בספורט. בהתחלה הלכה על אתלטיקה קלה, מסורתית, אבל יום אחד, במכון הכושר, היא פגשה שחקן רוגבי שהציע לה לנסות את התחום הייחודי. מאז היא מכורה.
 

"עכשיו זו תהיה הפעם הראשונה שרוגבי נכנס לאולימפיאדה, וזה יהיה להיט מטורף", היא מתלהבת. "זה מבחינתי הספורט האולטימטיבי. כוח, מהירות, אינטליגנציית משחק. הכל ביחד. זה היה בשבילי מעבר מספורט אישי לקבוצתי ובקבוצה תמיד הרבה יותר כיף".

"משום שזה ספורט אגרסיבי, הוא מוציא ממך דברים אחרים, וכל הרעיון זה שיתוף פעולה. זו מלחמה. אתה נלחם על המגרש בשביל הקבוצה".

ליאת זכתה במלגה ללימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב והמעמד הפך אותה למאושרת. "אני הרי לא מקבלת שכר ומשלמת המון מכיסי בשביל להיות חלק מהנבחרת", היא מספרת. "אני עובדת במקביל ללימודים. מתפרנסת בזכות עצמי, שוכרת דירה, והמלגה היא בפירוש אוויר לנשימה. בטקס המלגות אמרו שזו הערכה על פועלנו. זה פנטסטי. זה הדבר הכי טוב שיצא לי מהספורט, כי עד עכשיו, חוץ מכמה פציעות, לא יצא הרבה".

"כבר עשיתי תואר בביולוגיה וגיאופיזיקה, אבל אחרי שסיימתי חשבתי מה אעשה והגעתי למסקנה שאני רוצה להיות בקשר עם הספורט, לעבוד עם אנשים. בגלל שטופלתי בפיזיותרפיה אני מאוד מאמינה בתחום. החלום הוא להיות פיזיותרפיסטית מוצלחת ומוכרת אחרי שאפרוש ממשחק".

במפעל הפיס מרגישים שהתרומה שלהם יכולה לעזור לספורטאים שמתלבטים לגבי המשך דרכם. להשאירם במסלול הנכון, זה שמשלב לימודים עם ספורט הישגי. 

"הספורטאים הצעירים מסמלים את רוח ההתמדה, המצוינות והחתירה להצלחה, ואלה ערכים שחשוב לנו להנחיל לדור הצעיר בישראל", אומר יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין. "אנו מבינים כי ההתמקדות בספורט גוזלת מהספורטאים זמן רב וכמובן משאבים, וזו הסיבה לכך שהחלטנו גם השנה להעניק מלגת לימודים לספורטאים שמסבים גאווה למדינה. אני מאחל הצלחה לספורטאים המצטיינים ומודה להם על התקווה והדוגמה האישית שהם נותנים לילדינו בתחום הספורט ומעודדים אותם למצות את כישוריהם ולהגשים את חלומותיהם".
 

השילוב בין דוגמה אישית להישגיות בספורט הוא בהחלט הכוונה שעומדת מאחורי הרעיון. כל מקבל מלגה מתחייב להשתלב בפעילות חברתית וקהילתית בת 60 שעות בשנה.

קוגון, שחקנית הרוגבי, מגיעה מדי שבוע לביתה של תלמידה בכיתה ב', בתם של הורים יוצאי אתיופיה, וחונכת אותה. מעיין גרינברג, מקום שלישי בארץ בג'ודו ובעבר אלופת ישראל, עוזרת לאמן ילדים במועדון בעמק חפר, כחלק מפרויקט ההתנדבות של הספורטאים המצטיינים.
 

"קשה להסביר כמה המלגה הזו מסייעת לי, במיוחד בענף כמו ג'ודו שאין בו גוף כלכלי שנותן את השקט הנפשי כדי להמשיך להתאמן", מודה גרינברג, שלומדת כלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני צריכה לעבוד כדי לממן את הטיסות והלימודים, ואלה שבחרתי לא זולים במיוחד".  גרינברג הייתה אלופת ישראל במשך ארבע שנים ברציפות. לאולימפיאדה הקרובה, בריו, היא כבר לא תגיע, אבל המלגה והלימודים מאפשרים לה להסתכל הרבה יותר רחוק.

"אני עוד מעט בת 23 ובג'ודו גיל הפרישה הממוצע הוא 30–28", היא מספרת. "המטרה העיקרית שלי היא להתחיל במרוץ לאולימפיאדת טוקיו 2020, כשכלכלה זה הכיוון בחיים אחרי שאעזוב את הספורט. אני שוקלת גם לעשות תואר נוסף במשפטים".

"ברור שספורט. זה החלום והחיים. אני עוסקת בזה מאז שהייתי ילדה קטנה. התחלתי בגיל 4, ובג'ודו אני מגיל 9. אני שמחה שבאים לקראתי. קל יותר לשלב בין השניים ולהתרכז במאה אחוז בג'ודו".

לא קל ללמוד ולעסוק בספורט, במיוחד אם נמצאים ברמות הגבוהות, שמגיעות עד קצה גבול היכולת. המתאבק דוד רדצ'נקו מבאר שבע, מקום שלישי בארץ, חבר סגל נבחרת ישראל, צריך לשלב בין ספורט ללימודי מדעי המחשב.
 

אולי היאבקות זה לא ענף שמגיע לכותרות הראשיות, אבל ההשקעה בו היא עצומה. לדוד יש 11 אימונים בשבוע. כל בוקר הוא מתייצב לשעה, ובשבע בערב יש לו שעה וחצי נוספות על המזרן. "הלימודים קשים אבל הספורט נותן לי לנקות את הראש בסוף היום", הוא מספר. "אני מרגיש שאם כל הזמן רק אלמד, לא יצא מזה טוב".
 

רדצ'נקו למד מדעי המחשב בתיכון והחליט להמשיך בתחום גם באוניברסיטה. איגוד ההיאבקות הגיש עבורו את הבקשה למלגה משום שלא רצה לאבד אותו. המתאבק יודע היטב שהספורט הוא טוב לשלב הנוכחי של החיים, כשהוא עדיין צעיר בן 23. במקביל חייבים לחשוב על העתיד.
 

"לא אמשיך להתחרות עד הפנסיה", רדצ'נקו צוחק. "גם אי אפשר לבנות על הספורט שיהיה מקור הפרנסה העיקרי. תמיד טוב להתאמן, וככל שאוכל להתחרות אעשה זאת, אבל בשלב מסוים חייבים להתבגר. עם הסיפוק של הניצחון אתה לא תקנה לחם במכולת. אז ברגע שאתה לא בונה על הקריירה, הכל בסדר. כשאתה חושב שתוכל לחיות ממנה, שם מתחילות הבעיות. צריך פרופורציות. לכן המלגה של מפעל הפיס היא יותר מכל מעודדת ונותנת מוטיבציה. הכרת תודה על השקעה גדולה".