רב"ט תמר זוהר


שמי תמר זוהר, חיילת בת 20, גרה ברעות ומשרתת בחיל הנדסה קרבית כמש"קית ת"ש. אבי אמיר נפל בעת שפיקד על חייליו במילואים. זה קרה באינתיפאדה השנייה, בהיתקלות עם מחבלים בנחל אלישע בבקעה. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
 
כשאבא נהרג, אחי ואני היינו  צעירים מאוד. אסף בן 7 ואני ואלון בני 4. אלון אומר שהוא זוכר את השבעה, אני לא זוכרת כלום. המצאתי לעצמי את דמותו של אבא. מתמונות הרכבתי פנים, מסרטים הענקתי לו  קול, מסיפורים  עיצבתי ברוחי את אופיו. אבל הדמות היא לא אבא, היא האוסף שלי. אדם חם ומגונן, שאהב אותנו בכל מאודו.
 
אני מתחברת לדרך שבה אמא בחרה לשמר את הנוכחות של אבא בבית, אהבה ונתינה ממלאים את ביתנו. המשכנו לשיר שירים ולצאת לטיולים. אבא אהב לטייל ואנחנו שואפים להמשיך את מה שאבא אהב. הוא החוזק שלנו.
 

עוד לפני  תחילת תהליך המיון לצבא רציתי להמשיך את דרכו של אבי. חלמתי לשרת בהנדסה קרבית, שהיה חלק כל כך גדול ממנו ומהמשפחה שלנו. היה לי ברור שאחבוש את  הכומתה הכסופה. אילו ניתנה לי ההזדמנות, הייתי אומרת: "היי, זאת אני תמר. טיפה גדלתי מאז שנפלת ואני כל כך מתגעגעת אליך. אתה מאוד חסר לי ולכולם פה. עברתי המון בלעדיך ובכל צעד שעשיתי חשבתי עליך, בכל דילמה אני מנסה לחשוב מה אתה היית עושה. היום אני משרתת בתפקיד משקית ת"ש כדי לתרום ולעזור כפי שחינכת אותי. אני אוהבת אותך המון והייתי רוצה לספר לך הרבה דברים, אבל יותר מכל פשוט לחבק אותך חזק־חזק".
 
אמיר זוהר נהרג בהיתקלות עם מחבלים באזור יריחו בשנת 2000, כמפקד פלוגה בגדוד 601 בחיל ההנדסה.

תמר זוהר עם אביה אמיר ז"לתמר זוהר עם אביה אמיר ז"ל


טוראי עומר פיישביין


כשאייל נהרג הייתי בן 4 וחצי. ילד קטן, שמסתכל על דודו ויודע שכזה הוא רוצה להיות כשיגדל.
 
אייל היה בשבילי האדם החזק ביותר בעולם. אני מנסה לזכור בכל כוחי את הדוד שכל כך אהבתי, שכולם כל כך מעריצים עד היום, שכולנו כל כך מתגעגעים אליו. כשאני עוצם את העיניים חזק ומנסה להיזכר, אני זוכר שאייל הוא הדוד שהניף אותי לשמיים בלי שאפחד כי הוא הדוד שתמיד יכולתי לסמוך עליו.
 
כשהייתי קטן, אהבתי להתחפש בכל פעם בתחפושת אחרת. בכל פעם שהייתי פוגש את אייל, הייתה לי תחפושת קבועה. אהבתי להתחפש לפיטר פן. תמיד חיכיתי שהוא יניף אותי באוויר, הכי גבוה שאפשר, עוד קצת ואני נוגע בעננים. אייל בשבילי היה גיבור־על, שיכולתי רק להתחפש כדי להיות כמוהו.
אייל היה מפקד דובדבן ונהרג בכפר ציידא בפעילות מבצעית. בשבילי לשרת ביחידת דובדבן זה הגשמת חלום, סגירת מעגל ענקית. כשהגיע העת להתגייס לצבא היה לי ברור שאני רוצה ללכת בדרכו, אומנם לא בתפקיד לוחם, אך עדיין הכי קרוב אליו שאפשר.
 
ליד המחשב שלי ביחידה יש תמונה שלי ושל אייל יחד. תמיד כשאני מסתכל על התמונה, אני יודע שאייל מסתכל עלי מלמעלה ומקווה שהוא גאה בי על הדרך שאני עובר. אין יום שאני לא חושב עליו, מנסה להתייעץ איתו בכל פעם מחדש, בכל אתגר שאני חווה בתפקיד. אני יודע שהוא היה יודע יותר טוב מכולם מה נכון ומקווה שאני גורם לו להיות שמח.
 
סא"ל אייל וייס פיקד על יחידת דובדבן ונהרג בכפר ציידא במהלך מעצר מבוקשים בשנת 2002.

עומר פישביין עם הדוד ערן וייס ז"לעומר פישביין עם הדוד ערן וייס ז"ל


סא"ל צפריר הר שושנים


יואב, אח גדול, כך עוברת עוד שנה ולמניין הצטברו 22 שנות יגון ועצב, אך לצדן שמחה.
 
אני נושא את זכרונך עמי, מזכיר את שמך בגאווה וממשיך בדרכי. המשפחה התרחבה, נוספו לך "אחיות-גיסות" ופניהם של אחייניך מאירים את חיינו. בכל אירוע הלב מחמיץ: "הלוואי שהיית לצדנו, למה לך לא הגיע לגדל משפחה?"
 
בשבעה צחקנו שהלוויה היתה כמו מסע כומתה מהבית לבית העלמין ושסוף סוף הצלחת לשכנע את ההורים לעשות קצת כושר. מאז אני חושב שכל חיינו נראים כמו ריצת ניווט בלתי נגמרת. יש את הנקודות שקשה לעבור בלעדיך, שצריך לגלות תעצומות נפש כדי להשיגן במרוץ החיים - להתחתן, לסיים תואר, לסיים קורס פיקודי נוסף בהצטיינות, וכמובן להביא ילדים לעולם ולקרוא להם בשמך.
 
אני לא צריך קבר כדי לזכור אותך. אתה נטוע בי חזק באישיותי, מלווה אותי בכל צעד בבית עם המשפחה ובטנק באמצע המבצע.
 
כבר מזמן עברתי את גילך, עקפתי אותך בסולם הדרגות ופיקדתי על מסגרת גדודית תחת אש, אבל אני עדיין אחיך הקטן השואף למידותיך וזוכר את תמונתך: יואב החושב, רווי המתחים וחסר הפשרות, הקשוח והפגיע. זה שהכיוון ברור לו אבל יעשה את כל הדרך בחוסר שקט עד שיגיע אל היעד. 
למדתי לשמוח אבל לא רוצה להפסיק לכאוב, כי שם במקום שבו יש מחנק בגרון, העיניים דומעות ולחצים בחזה, אני מרגיש את הווייתך בתוכי.

יואב הר שושנים ז"ל שירת בחטיבת הצנחנים ונהרג בשנת 1994, בפעילות ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

צפריר הילד עם האב יואב ז"לצפריר הילד עם האב יואב ז"ל

צוערת טל הורביץ


אני לא זוכרת את אילון, הייתי בת 8 כשזה קרה. אני לא זוכרת כלום עד אותו היום, זה היום שבו החיים שלי מתחילים.
 
החלטתי להתגייס, אפילו שזה לא מקובל בבית שלי. מהרגע שהחלטתי, ידעתי שאני חייבת להגיע לגבעתי. להיות איפה שהוא היה, איפה שהריצו אותו ממקום למקום כטירון, לראות באיזה אוהל הוא ישן ואיפה הוא פיקד על החיילים שלו.
 
רציתי להיות חלק מהחטיבה הזאת לא רק כאחות שכולה. בזכות זה שאני פה אני מרגישה שזכיתי באילון מחדש. הוא הולך איתי לכל מקום, הוא איתי במחשבות ובדרך שלי כחיילת.
 
כל ההתבגרות שלי וההחלטות שקיבלתי היו כשהוא במחשבות שלי. 
 
מה הוא היה חושב על מה שאני עושה. האם זה נכון שאני מתגייסת? האם זה נכון להגיע לגבעתי? לצאת לקצונה?
 
אני רוצה להאמין שהוא שמח בהחלטות שלי ושהוא חושב שזה הכי נכון. אני יודעת שהוא איתי. תמיד.
 
אילון הורוביץ, לוחם גבעתי, נהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן בשנת 2004.