שכלתי את בתי, טל, שנרצחה ב־5 במרץ 2003 בפיגוע בקו 37 בחיפה. בפיגוע נרצחו 17 בני אדם ו־53 נפצעו. טל הייתה בת 17 במותה. האסון הנוראי הזה נופל עליך ללא הכנה, ואתה מנסה להמשיך הלאה בעזרת בני משפחה וחברים ולהמשיך ללכת לעבודה. השכול לא עוזב לרגע, וחייבים לעשות הכל כדי להמשיך בשגרה, אחרת אתה נשאב לתוך השכול. השכול הוא כמו תהום. אנחנו חיים על הקצה, וקל מאוד להישאב פנימה ולשקוע עמוק בתוך השכול.
המטרה היא להמשיך לחיות עם מה שיש. לי יש את מיקה בת ה־9, שהיא אחות לדרור בן ה־25. שניהם חיים בצל השכול, אבל הם זכאים לחיים משלהם ולחיים שמחים. באמצע נמצאים ההורים השכולים, שצריכים לקחת בחשבון שהיקרים להם זכאים לחיים נורמליים עד כמה שאפשר.
ההתמודדות היא לא קלה, אבל שוב, בעזרת חברים ואנשים זרים שאינם מכירים אותי אישית אך לוקחים חלק במפעלי הנצחה שאנו עושים, הדבר מאוד מעודד.
בסופו של דבר, אנחנו נרצחים בגלל שאנחנו ישראלים ויהודים. לצערי, זה יכול לקרות לכל אחד. לכן בזמנו כשזעקנו נגד שחרור המחבלים בעסקת גלעד שליט, התפלאתי מדוע רק המשפחות השכולות עושות את זה.