"כשבן אדם מת, בוכים עליו תקופה מסוימת ומשלימים עם העובדה שהוא איננו. במצב הקיים של הישאם, הוא נמצא, מדברים עליו יום־יום בתקשורת ולא יכולים לקבל פרטים עליו. מה מצבו? מה הוא אוכל? איפה הוא ישן? האם הוא נמצא במקום נעול, דבר שישפיע על מצבו הנפשי המעורער? אנחנו חיים בחוסר ודאות לגביו, וזה דבר קשה", כך אומר שעבאן א־סייד, אביו של הישאם א־סייד, 28, תושב היישוב הבדואי חורה, שלטענת חמאס מוחזק על ידיו ברצועת עזה מאז 20 באפריל 2015.

את האב א־סייד, 56, אני פוגש בביתו. הוא נשוי לשתי נשים, אב ל־12 וסב לשלושה. הישאם הוא בנו הבכור, נצר לשבט א־סייד, אחד השבטים הגדולים בנגב. “אנחנו לא סופרים את הימים כי יש לנו אמונה שהוא יחזור", מודה כעת האב בראיון בלעדי ל"מעריב המגזין". “אנחנו מאמינים בגורל. במכתוב. מה שמביא האל מקובל עלינו". השיחה עמו מתקיימת שעות ספורות לפני שפורסם כי צעיר בדואי נוסף, ג'ומעה אברהים אבו גנימה, בן 19,  מכפר ליד להבים שבנגב, חצה את גדר המערכת לכיוון רצועת עזה, ככל הנראה על רקע מצוקה נפשית.
 

גם הישאם א־סייד סובל מבעיות נפשיות. לדברי אביו, הוא היה יוצא מהבית, מטייל או משוטט וחוזר הביתה. “לעתים הוא לא היה חוזר במשך כמה ימים, ואז הייתי מבין שהוא יצא מהאזור. הוא היה נוסע לאילת, לתל אביב, ואז היו מתקשרים אלי אנשים, ואני הייתי מגיע לאסוף אותו. אני רגיל לעניין הזה".
 

האב מספר כי בנו אף חצה בעבר כמה פעמים את הגבול – עד שהוחזר. “בחמש השנים שלפני כניסתו לעזה הוא חצה את הגבול חמש פעמים: פעמיים הוא הגיע לירדן, פעם אחת למצרים, ופעמיים נוספות הוא הגיע לרצועת עזה", הוא מספר. “בעזה הבינו עם מי יש להם עסק והחזירו אותו למחסום ארז. זה היה ב־2010 וב־2013. לאחר שחקרו אותו, הבינו שהוא סובל ממחלת נפש, סכיזופרניה, ואז שחררו אותו".
 

הרבה לשוטט, הישאם א-סיידהרבה לשוטט, הישאם א-סייד

 

לדברי האב, בחמאס מודעים למצוקה הנפשית של בנו. “רק כעבור זמן ולאחר שיחה ממושכת, מבינים שהוא חולה", הוא מספר. “גם כשהגיע לירדן, הבינו זאת. המודיעין הצבאי בעקבה זעם על כניסתו ללא אשרות למדינה, וכאשר הבינו שהוא חולה, שחררו אותו ואיחלו לנו בהצלחה. בכל פעם שהוא הגיע לאנשים בארץ או לחו"ל, הוא לא היה עוין. הוא היה שקט ומשתף פעולה עם האנשים שהוא נמצא אצלם. הוא נותן אמון באנשים. גם כשהיה מגיע לאנשים הביתה, כולל לחברים שלי – הוא לא הזיק. הוא לא נותן לך להרגיש שהוא לא בסדר".
 

א־סייד מנסה לשדר רוגע לגבי גורל בנו, אך הסיגריות שהוא מעשן בשרשרת מסגירות את הסערה המתחוללת בתוכו. “אני אדם לחוץ בדרך כלל. זה לא בגלל העניין של הישאם", הוא אומר ומדליק סיגריה נוספת. “אני לא מודאג בעניינו. אני יודע שהוא יצא מזה בסדר".
 

 

חיפושים בכל הארץ



הישאם א־סייד נולד ב־15 בפברואר 1988. הוא למד בבית הספר אל־עטאונה בחורה. בכיתה ט' הוא עבר ללמוד בבית הספר על שם רבין ביישוב. לאחר מכן האב דאג להעביר אותו לכפר הנוער ופנימיית “עתיד" על שם יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, שם סיים את לימודיו התיכוניים. לאחר סיום התיכון, להישאם לא הייתה מסגרת. “ניסיתי שהוא ישתלב איתי בעבודתי כעצמאי, אך הוא לא החזיק מעמד", מספר האב. “להיות עצמאי זה לא קל. הוא לא הסתדר בעבודה. אז התחיל עידן השוטטות".


האב מספר כי המשפחה טיפלה בהישאם במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים סורוקה בבאר שבע, ואף לקחו אותו לרופאים פרטיים בגדה המערבית וגם בירדן. “חשבנו שמישהו עשה לו כישוף", מספר האב. “לקחנו אותו לשייח'ים וגם לרבנים וניסינו לטפל בו באמצעות הקוראן ובאמצעות התנ"ך. הפכנו אבן אחר אבן כדי לטפל בו. דבר לא עזר. במהלך הטיפולים הפסיכיאטריים הוא קיבל תרופות. ייאמר לזכותו שהוא שולט בעצמו. הוא לא היה אלים ולא הפריע או הזיק לאחרים. הוא היה ידיד הסביבה".
 

האב מספר כי הישאם היה נשוי כבר ב־2013 לצעירה מכפר רמאדין שבדרום הר חברון, אך זו נשארה לחיות בשבט למשך יממה וחצי בלבד. “הכלה ומשפחתה ניצלו אותו. היא אספה את הזהב והבגדים וחזרה להורים שלה", הוא מספר ומציג את תמונת בנו ביום חתונתו במכשיר הסלולרי שלו.
 


את הרגע שבו נודע לו כי בנו מוחזק בידי חמאס האב לא ישכח. כבר ב־20 ביולי 2015 פנו אליו כלי תקשורת עם ההודעה שיש שני אזרחים ישראלים בשבי חמאס, ואחד מהם הוא בנו. עד אז האב חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר בנו. הוא ניסה לשוב אל אותם מקומות שהיה בהם בעבר, גם לשטחים פתוחים. “לקחתי בחשבון שהוא הפך להיות הומלס", הוא מספר. “חיפשתי אותו בגנים ציבוריים, בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בגדה המערבית. חיפשתי אותו אצל הורי אשתו לשעבר, בכפר רמאדין. הבנתי שהם עזבו את הכפר, ואז נסעתי אליהם עד למקום המגורים החדש שלהם ליד טול כרם. בתקופה שבין 20 באפריל עד 20 ביולי 2015 היו לנו חיים מאוד קשים. המשטרה סיפרה לנו שהטלפון שלו נותק בקיבוץ עלומים ליד שדרות, וכמה ימים לאחר מכן פרסמו בתקשורת שהוא נעדר.
 

"לא חשבתי שחמאס יקחו אותו כקלף מיקוח", הישאם אסייד"לא חשבתי שחמאס יקחו אותו כקלף מיקוח", הישאם אסייד

 

“כאשר נודע לי שהוא אצל חמאס הרגשתי הקלה", הוא מודה. “חשבתי שלפחות הוא בחיים ונמצא במקום מסוים. נרגעתי ולא חשבתי שאני אגיע למצב שחמאס יתפסו אותו כקלף מיקוח. חשבתי שיחזירו אותו כמו בפעמים קודמות. לא עלה בדעתי מצב כזה כי היה לנו ניסיון קודם איתם. חשבתי שבאיזה שהוא שלב הם ישחררו אותו ולכן ביקשתי צו איסור פרסום על שמו והורדנו פרופיל".
 

במפגש הקודם בינינו, כאשר צו איסור הפרסום על זהות הבן שהוציאה המשפחה עוד היה בתוקף, האב אמר שאין לו בעיה שהישאם יישאר ברצועת עזה, ואף יתחתן שם. “הדודים שלנו נמצאים בעזה. מבחינתי שהוא יתחתן שם", הוא אומר גם כעת. “אם הוא יתחתן עם מישהי מבינה עניין, אז יהיה בסדר. הבן שלי מחפש מסגרת משפחתית".
 

מאז שנודע למשפחה על כך שהבן נמצא בידי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א־דין אל־קסאם, הם ניסו לטפל בסוגיה בצינורות שבטיים, שממשיכים לפעול עד עצם היום הזה גם ברצועת עזה עצמה. “היחסים בין הבדואים בנגב ובין התושבים בעזה הם יחסים שבטיים", הוא מסביר. “כשמישהו רוצה לפתור סוגיה בעזה, הוא פונה לשייח'ים מקומיים ברצועה או לראשי משפחות ומנסה לפתור את העניין. פניתי כמעט לכל המשפחות שיש להן קרובי משפחה בעזה. פניתי גם לחברי כנסת ערבים, בהם ח"כ טלב אבו עראר, והם סיפרו לי שהם ניסו ליצור קשר, אך לא קיבלו תשובה".


אתה ניסית ליצור קשר ישיר?

“אני לא ניסיתי להתקשר ישירות לעזה כי אני לא מכיר אנשים. לו הייתי מכיר מישהו ספציפי, הייתי מתקשר אליו או לפחות מנסה".

 

"מצב הומניטרי"


רק במרץ 2016 יצא האב לתקשורת וקרא לחמאס לשחרר את בנו. באותה הודעה הוא אמר כי בנו סובל ממחלת נפש וכי אינו חייל. הוא מספר כעת כי החליט לחשוף את סיפור בנו בעקבות ההודעה של הזרוע הצבאית של חמאס באפריל השנה כי הם מחזיקים בארבעה ישראלים - החיילים אורון שאול והדר גולדין והאזרחים אברה מנגיסטו ובנו. "אבו עוביידה (הדובר של הזרוע הצבאית של הארגון – י"ע) יצא בהודעה דרמטית כי בני הוא חייל ציוני", אומר האב ומציג בפני תמונת מסך בטלפון הסלולרי שלו עם ההצהרה. "כשפרסמו בחמאס שהוא 'חייל ציוני' נפל לי האסימון שהם כמו עבריינים. מי שהולך לפי דת האסלאם, חייב לדעת שהנביא מוחמד אמר שאי אפשר ללכת יחד עם אנשים שמשקרים. הם שיקרו כשהודיעו כי בני חייל".
 

לאחרונה עלה לכותרות מאבקן של משפחות הנעדרים בעזה – גולדין, שאול ומנגיסטו – נגד הסכם הפיוס עם טורקיה ודרישתן להוסיף סעיף שבו הסיוע לעזה יותנה בפתיחת המשא ומתן על השבת הנעדרים. אלא שמשפחת א־סייד דחתה את קריאתן של המשפחות, והאב טען כי הוא מתנגד למחאה וכי הלחץ התקשורתי בסופו של דבר רק ישחק לידי חמאס. 


מדוע לא הצטרפתם למחאה של משפחת מנגיסטו ומשפחות שני החיילים?

“אני לא מעוניין להפוך את העניין לפוליטי או לנגח אף אחד. אני יודע שהמדינה מטפלת בעניין השבויים ולא מפקירה חיילים או אזרחים. אני מעודכן בחלק מהפרטים. בעניינים רגישים כאלו, השתיקה טובה".


"מי שמכיר את דת האיסלאם יודע שאסור ללכת עם שקרנים,, לוחמי חמאס בעזה. צילום: רויטרס"מי שמכיר את דת האיסלאם יודע שאסור ללכת עם שקרנים,, לוחמי חמאס בעזה. צילום: רויטרס


מה היית אומר לחמאס כעת?

“מדובר באדם שסובל ממחלה נפשית, מצב הומניטרי שאין לו קשר לא לפוליטיקה, לא לצבא, לא למלחמות ולא לעוינות של הצדדים זה נגד זה. הוא פשוט אהב להיות בעזה והחליט לנסוע לשם. אני חושב שמאחר שדיברו בתקשורת הרבה על עזה, הוא רצה להגיע לשם".


האב מעביר גם את דרישות המשפחה מחמאס ומבקש שהארגון ייענה להן. "שיתנצלו ויחזירו אותו לאלתר", הוא אומר. "אני מקווה שהם יודו בטעות שלהם ויפצו את הישאם על מאסר השווא ועוגמת הנפש שנגרמה לכל המשפחה. עד אז עליהם להתנהג אליו כאדם חולה. לתת לו את התרופות שהוא צריך ולתת לו את הזכויות שלו כאדם רגיל, כאילו הוא חי בבית. שלא ירגיש שבוי".


לבני המשפחה יש תוכנית חלופית, אם חמאס לא ייענה לדרישות. "אם לא ייענו לבקשות שלי בתוך זמן סביר, אני אשקול לפנות למדינות שיש להן השפעה על הארגון, כמו טורקיה ואפילו קטאר, כדי לפעול לשחרר את בני", אומר האב. "אני גם אדרוש פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לכולנו".


מה היית אומר להישאם?

“הייתי אומר להישאם שאנחנו אוהבים אותו. אני מכיר אותו כאדם חזק ועומד בלחצים. תחזיק מעמד, בני היקר. מחכים לך יום־יום, ובסופו של יום אתה תחזור הביתה בריא ושלם. נעשה את זה, אינשאללה".