כשהגיע לגיל 16, אנריקו זריהן נענה לקריאות של עולם הפשע ומצא עצמו חלק ממנו. "גדלתי באשדוד בשכונה שבה מצד אחד לא היה בטוח שתמצא את עצמך במעצר, אבל זה גם לא היה נדיר", הוא אומר. "בוא נגיד שאם גדלת שם הסיכוי שלך למצוא את עצמך עם תיק פלילי כנער הוא בערך 50-50". זריהן הגיע לצד הלא נכון של הסטטיסטיקה ספק מתוך כוונה ספק משיעמום, כשהוא ושני חבריו מהשכונה החליטו לפרוץ לאחת הדירות בסביבה. "זה היה בעיקר כדי לשבור את השגרה", הוא מסביר. "אבל זה לא שהחלטנו באותו רגע 'עכשיו הולכים לשדוד'. זה היה מעשה מתוכנן, אבל בשביל הריגוש מה שנקרא".



הניסיון הראשון להתרגש ממעשה פלילי נגמר במעצרם ובפתיחת תיק פלילי ראשון. בתחנת המשטרה עוד ניסו השלושה לטעון כי מדובר היה במעשה קונדס, משובת נעורים ולא יותר, אבל זה לא סייע להם. "כשעשינו את זה חשבנו שההתפרצות לדירה הייתה שטויות. אפילו בתחנת המשטרה אמרנו את זה לשוטרים. אם אתה שואל אותי היום, במבט לאחור, אני לא רואה בזה שום דבר מצחיק".



ארבע שנים אחרי, זריהן מנסה לברר את הסיבות שהובילו אותו בגיל 16 למעשה פלילי. "האמת היא שקשה לי מאוד לזכור את הילד הזה שהייתי", הוא מודה. "הייתי נער מופנם, מאוד סגור. מסתובב עם כובע נמוך מוסט עד למטה כדי להסתיר את העיניים. הייתי מתבטא בצורה לא נכונה, מאוד קשוח, מאוד נוקשה. היה לי קשה להיפתח אל אנשים. לא האמנתי בזה".



זריהן לא לבד. אלפי בני נוער – בעיקר נערים - נפלטים מדי שנה אל שולי החברה, ומוצאים את עצמם בגיל צעיר מדי מאחורי סורג ובריח, ממתינים לשיחת טלפון שמגיעה להם על פי דין. אבל יש גם חדשות טובות: דוח חדש של עמותת "ידידים", המטפלת בעבריינות נוער, שבו תדון היום ועדת הקליטה בכנסת, מעלה כי בעשור האחרון חל שיפור.



על פי נתוני העמותה, ב-2014 נפתחו במשטרה 25,237 תיקים נגד בני נוער, לעומת 26,331 ב-2013 וקרוב ל-30 אלף ב-2010. "ברמה הכללית ישנה ירידה במספר התיקים שנפתחים נגד בני נוער", מאשר פרופסור אביה ספיבק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל ומי שחיבר את הדוח. "אנחנו מדברים על כ-1% מהאוכלוסייה, ואנחנו רואים אפילו ירידה אבסולוטית. המצב הוא לא כל כך רע".



גם ברמת הפשיעה הכללית המגמה חיובית. "מספר האסירים בבתי סוהר הולך ויורד", ממשיך ספיבק. "האם זאת תנועה נכונה של המשטרה או חלק ממגמות עולמיות, שבכל העולם המערבי יש ירידה בפשיעה? אני לא יודע. ישראל נהנית ממרחב ציבורי שקט יחסית, אנשים יכולים ללכת בלילה בלי לחשוש, מעבר לפיגועים, וזה דבר שצריך לשמור עליו".



אבל יש גם צד שני למטבע. אומנם הפשיעה הכללית נמצאת בירידה, אבל היא הפכה לאלימה יותר מאשר בעבר. מספר התיקים בעבירות נגד גוף של בני נוער, כולל תקיפה וגרימת חבלה חמורה, קפץ מ-5,773 ב-2013 ל-6,276 ב-2014, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים. מספר תיקי עבירות נגד אדם (בהן רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות) עלה מ-275 ב-2013 ל-616 בשנה העוקבת. גם במספר תיקי עבירות המין של בני נוער נרשמה עלייה בין 2013 ל-2014: מ-651 ל-714.




כמה זה עולה לנו?


כשממירים את נתוני הפשיעה לערך הפיננסי שלהם, כלומר כששואלים כמה עולה הפשע למדינה, מתקבלת תמונה קשה. "קריירת פשע" ממוצעת של נער עולה למדינה למעלה מחצי מיליון שקלים. 620,069 שקלים, אם לדייק. "על פי המשרד לביטחון פנים, סכום הפשיעה השנתי הכולל הוא 15 מיליארד שקלים", אומר פרופ' ספיבק. עם זאת, הוא מסביר, המשטרה והמשרד כללו תחת המטרייה הזאת רק מה שמכונה פשיעה חמורה. 128 אלף שקלים בממוצע לכל תיק כזה שנפתח.



כשמחשבים את סך התיקים שנפתחו, המעצרים שבוצעו, כל העבירות שנידונו והסיכום הכולל של תקופת המאסר בין השנים 2011 ו-2014, לא רק בקרב בני נוער, עולה כי עלות הפשיעה למשלם המסים הישראלי עמדה על לא פחות מ-14 טריליארד ו-850 מיליארד שקלים. למען הסר ספק, זהו מספר באורך של אחת עשרה ספרות.



"בקלות אתה מגיע לגבהים הללו", אומר ספיבק. "בוא ניקח למשל את המקרה הקל: כמה מכוניות גונבים במדינת ישראל בשנה? בערך 60 אלף. עכשיו כמה שווה מכונית כזאת? 50 אלף שקל בערך, ואני עושה פה הערכה שמרנית. המכפלה מביאה אותנו לשלושה מיליארד שקל. רק זה. עכשיו תוסיף גם את הנזק למדינה במעשה הגניבה. הרי מי שגונב רכב, מפרק אותו לחלקים ומוכר אותו. וזו רק עבירות רכוש. בעבירות גוף המספרים גבוהים הרבה יותר. בכל פעם שרוצחים מישהו זה עולה למדינה מיליונים".



הנזק הכלכלי הוא לא רק נגזרת של ביצוע הפשע עצמו והשלכותיו הישירות, אלא גם באובדן ההכנסות של העבריין. "אחרי שתפסו אותי בהתפרצות לדירה ההיא, ישבתי חמישה ימים במעצר", זריהן מספר. "ואחרי זה עוד שנה וחצי במעצר בית". לדברי פרופ' ספיבק, המשמעות הכלכלית של סיטואציה כזאת עשויה להסתכם בסכומים אסטרונומיים למדינה, ואלה הולכים ומתעצמים ככל שהחשוד מבוגר יותר.



"נער פושע שמתגלגל לבית סוהר הורס לא רק את החיים שלו, אלא גם של המשפחה שלו, של הקורבנות ושל החברה", הוא אומר. "אדם כזה היה יכול להרוויח משכורת ממוצעת של 100 אלף שקל בשנה. לאורך 30 שנה, מדובר בהפסד של שלושה מיליון שקל. לכך נוסיף את הנזקים האחרים הנפשיים שנגרמים למשפחה שלו, שגם הם לעתים לא יכולים לעבוד. וכך הלאה. בקיצור, פשיעה זה עניין יקר".



מסגרת שיקום במקום השלכה אוטומטית לבתי הסוהר תצמצם פשיעה. צילום: פלאש 90מסגרת שיקום במקום השלכה אוטומטית לבתי הסוהר תצמצם פשיעה. צילום: פלאש 90




תהליך של חיזור


כדי לצמצם את הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמים מפשיעת בני נוער מפעילה עמותת "ידידים" ב-12 השנים האחרונות בשיתוף עם מספר משרדי ממשלה את תוכנית "סיכויים", שמטרתה למנוע ככל האפשר עבריינות חוזרת בקרב בני נוער, מתוך הבנה שזהו הגיל הקריטי לטיפול, ולאור העובדה שבקרב בני נוער עד גיל 18 שיעור העבריינות החוזרת – מה שמכונה בעגה המקצועית רצידיביזם – הוא גם הגבוה ביותר ביחס לכל פלח גיל אחר.



על פי הנתונים עולה כי מדובר ב-75%. כלומר הסיכוי שמי שנפתח נגדו תיק פלילי בגילים הללו ימצא את עצמו בתוך חמש שנים שוב מאחורי סורג ובריח עומד על 75%. בקרב מי שהשתתפו בתוכנית "סיכויים", לעומת זאת, המספר הזה צנח לכ-33%. בחישוב של עמותת "ידידים", על כל שקל שמושקע בתוכנית מתקבלים בממוצע עשרה שקלים של תועלת.



ומה שהחל לפעול בקרב נוער למשפחות עולים, מקווים אנשי התוכנית שיורחב כעת לכל הארץ, ולו בשביל החיסכון בכסף. "מניעה של נזק היא תמיד הרבה יותר זולה מאשר הנזק עצמו", אומר פרופ' ספיבק. בוועדת העלייה והקליטה בכנסת היום הוא צפוי לטעון שמניעה בזמן ומסגרות שיקום לבני נוער, ולא השלכתם האוטומטית למתקני כליאה שונים – תצמצם את העלות הכלכלית הכוללת של הפשיעה לעשירית ממה שהיא היום, ועל הדרך תציל בני נוער רבים ממעגל היזון מתעצם של פשע.



"מדינת ישראל מתמודדת עם הרבה מאוד אתגרים", מסביר מנכ"ל ארגון "ידידים", שמעון סיאני. "ועכשיו הגיעו גם לעניין של טיפול מונע בעבריינות של בני נוער. תמיד היו סוגים שונים של טיפול, והעניין הוא שבשנים האחרונות התחילו למדוד את התפוקה ואת התוצאה".



זריהן למד זאת על בשרו. כאשר נעצר, הוא הופנה לשירות המבחן, שכן היה קטין. שם הוצע לו להשתתף בתוכנית. "הצמידו לי חונך שקראו לו שחר, והוא ממש עזר לי. היה כמו אח גדול", הוא נזכר. "שחר הוציא אותי מהשגרה הלא נורמלית שלי, שהייתה שגרה לא טובה, ולאט-לאט התחיל להרגיל אותי לשגרה של ילד בגילי: תחביבים, ללכת לים, לעשות שיעורי בית".



בשל מעצר הבית הוא פספס שנה שלמה בבית ספר. "זה תהליך של שנתיים עד שאתה מתחיל לשנות את המחשבות שלך", הוא אומר. בזכות עבודה קשה ולא מעט התחייבויות, התיק הפלילי שלו נמחק, והוא התגייס לחיל האוויר ואף יצא לקצונה. כיום כשהוא מגיע לביקור בשכונה הוא לעתים נתקל בבני נוער שמזכירים לו את מי שהוא היה רק לפני שנים ספורות. "אם אני פוגש איזה נער ומדבר איתו כמו שאני איתך, הוא יחשוב שאני מתנשא מעליו", הוא אומר. "אז אני מדבר איתם בשפה שלהם, שלמדתי בשכונה, כמו שהם צריכים לשמוע". מניסיונו הוא גם יודע כיום לזהות את מה ששבר את הנער העקשן והשתקן שהוא עצמו היה אז. "זה היה בעיקר ההקשבה", הוא אומר. "כשנותנים לך פתאום להתבטא, אז נפתח לך השער ואתה בונה את האני שלך בעצמך. משהו בך זז".



"התוכנית הזאת לראשונה עושה ביקורי בית", מבהיר סינאי. "לא רק קוראים לילד, אלא עושים תהליך של חיזור. כי מי שעבר על החוק בדרך כלל חווה תחושה של ניכור, של תחושת הזרה. פה בפעם הראשונה מתחילים לבנות אצלו את האמון מחדש ומכניסים אותו בחזרה לקהילה. וזה מוכיח את עצמו".