פה הייתה החופה", מאיה נשענת על הקיר הקריר של המקלט, "ואלוני, עוד לפני שצילם, נתן לי זר כלה שאשתו הכינה לי".

אני זוכר זר שושנים צחורים. הוא עוד אצלך?

"לפני כמה שנים מצאתי אותו זרוק כשעשיתי ספונג'ה, העברתי אותו לאחות של שלומי".

היית מאושרת ביום ההוא?

"לא. הייתי מבסוטה שהתחתנתי עם שלומי, אבל זה לא היה אושר".

מה זה היה?

"זה היה היי. הצפיפות במקלט, הזיעה, האורות של הטלוויזיות, הבומים בחוץ".

הריצו את האדרנלין?

"משהו כזה, אבל בטח שזאת לא הייתה שמחה שקטה, רגועה, שזורמת לך בוורידים".

הצטערת שלא דחית? שוויתרת על חתונה גרנדיוזית?

"מצד אחד, כל מה שחלמתי עליו בחיים הלך לי. מצד שני, היה כבר תאריך שלא ניתן לביטול. הבטתי בחמי בכיסא גלגלים אחרי תאונה קשה. הסתכלתי על אבי, מזוקן לאחר שבעה על אביו. רצינו לשמח אותם".

זאת הפעם הראשונה שמאיה חוזרת למקלט שבו התחתנה לפני עשר שנים בדיוק. אז תקתקו את הזוג צלמים מ–40 רשתות עולמיות. טלוויזיות ועיתונים הריצו כותרות על אהבה תחת אש. גם אני נסחפתי. "לנינגרד שלנו", כתבתי על החיים שהמשיכו לבעבע תחת האדמה כמו בלנינגרד הנצורה.

עכשיו מאיה לידי מביטה אל החיים ללא הינומה ומייק–אפ. שניים מארבעת ילדיה דבוקים אליה. לא עוזבים מהרגע שירדנו למקלט. "הלילה כבר אשלם על הביקור הזה במקלט", היא משחררת חיוך. שלומי משחזר את הסצינה שעשתה סיבוב על הגלובוס. מראה לי בדיוק היכן עמד כשחתם על כתובה בסך חצי מיליון שקל. "כי יותר מזה הרב לא רצה לתת", הוא מסביר.

אחרי אותה חגיגיות חטופה באו 30 ימים של רעם. של קרבה כפויה. אכילה כמעט מאותו המסטינג, שינה ראש אל ראש. הוא עצמו היה מצמיד שני ספסלים, מניח עליהם מזרן צבאי, מהנדס מיטה זוגית לו ולכלתו.

מאיה ושלומי בוסקילה, צילום: יוסי אלונימאיה ושלומי בוסקילה, צילום: יוסי אלוני


את ליל הכלולות ביליתם עם עוד 30 איש על מזרן צבאי?

"זוג חמוד מהרצליה תרם לנו לילה בסוויטה ב'הילטון' תל אביב".

לילה אחד?

"למחרת בבוקר חזרנו מ'הילטון' למקלט. אקספרס לתופת".

זוועת עולם

באנו אל התופת ביום התשיעי לאש. בשלב שבו הישראלים הבינו שמלחמת בזק כבר לא תהיה כאן. שייאלצו לסרוג פיסות חיי שגרה לתוך כתונת הטירוף שעטפה מדינה. שלום חלפלה קטף את הנקטרינות שלו, אנטון המאבטח הביא לבנק מנה טרייה של כסף, אלמוני בא לתת הוראת קבע לקופת חולים, ואז הפקידה הורידה עליו את התריס בגלל הבומים והרמקול כרז: "כל התושבים למקלטים".

הרדיו השמיע את ארצי עם "בכי לי, ילדה", והרמזורים בשדרת תל חי הבהבו על צהוב. כאילו בעל הבית עזב בבהלה ושכח את האורות דולקים.

עכשיו הרמזורים בשדרה - כמו החיים - חזרו למסלולם, אבל לא ממש. תנועה עצלה מייתרת את האדום–ירוק–צהוב. ריק כמעט כאז רחובה הראשי של הקריה. האם זה החום או הקיץ שמביא מחשבות רעות? ששולח את האנשים הרחק מכאן, אל החופש הגדול במרכז ודרומה? בשנות ה–80 זאת הייתה תופעה. אלפים היו בורחים מפני קטיושות יולי–אוגוסט. אני נוסע בשדרה, לא סומך על התכלת. בקיץ לפני עשור בקע מוות מהשמיים האלה. באביבים החטיאה אותנו קטיושה ובכפר גלעדי גם.

בית שנפגע מקטיושה בקריית שמונה. צילום:חיים לחיאניבית שנפגע מקטיושה בקריית שמונה. צילום:חיים לחיאני

מאיה ושלומי בוסקילה גרים בקצה השדרה, דקה לפני תל חי. הבניין נראה כפס ארוך. מזכיר שיירת מכוניות שנתקעה בדרך. חזית דהויה, תריסי פלסטיק "שן כן, שן לא", חדר מדרגות אפלולי בצהריים, מקלט שהוא מחסן חולדות וחשמל אין בו. "זוועת עולם", תגדיר אותו מאיה, "היום עם ארבעה ילדים אין לי לאן ללכת".

אני מוצא את הארבעה על הספה בסלון לבן שרצפתו בוהקת. עוקבים. פעם אחר מסך הטלוויזיה, פעם אחר שלומי שבוחש בקדרת הצהריים. הגדולה היא ליאן בת 9 וחצי, בעקבותיה אלירם בן 8 וחצי, אליה בת 6 ויהלי בת 4 וחצי. "לכולם אותן פנים", אני מעיר. "גנים חזקים", משיב אביהם. באין לימודים הילדים נראים די תקועים בבית. בעיר יש בריכה, אך בימי החופש הצפופים אין כיף בלשחות במקום.

קצת אחרי 12 שבה מאיה מהעבודה. הילדים התנפלו עליה, ושלומי אמר: "כל יום זה ככה, לא בגלל שאתם פה".

על מי קופצים יותר, על אמא או אבא?

ליאן: "על שניהם אותו דבר. לפעמים אני נרדמת רק כשאבא חוזר מהעבודה ב–12 בלילה".

מאיה (32) ושלומי (39) נולדו בקריית שמונה. הוא היה הצעיר מבין 13 אחים. למד בבית הספר "המתמיד" שבו מקלט החתונה. בילדותם נתפסו הגבול והקטיושות כהרפתקה, פחות כסכנה. היו רצים אל הנפילה, אוספים רסיסים למזכרת.

לאימה התוודעו לראשונה כשקטיושה הרגה את ואדים שוכמן בן ה–14. משפחתו של שלומי גרה ברחוב אילת שבמעלה העיר, והוא הספיק לראות איך מפנים את הגופה. "הרגשתי כאילו הקטיושה פספסה אותי אישית", הוא נזכר. לאחר התקרית ייקרא הבית של שוכמן ברחוב הירדן "בית הקטיושות". עשרה מדייריו ייפגעו מרסיסים בתקיפות שונות וגם במלחמת לבנון השנייה.

די מהר התחילו הרקטות לצופף את ביקוריהן. לעתים נחתו כל יום וכמה פעמים ביום, וכל נחיתה תבעה את ההרוג שלה. הוא זוכר במיוחד את מוטי בן דוד, מהכיתה של אחיו, שיצא לתלות מגבת וחטף רסיס. ואת השוטר שנהרג בפתח בית העירייה. אבל הקטיושות, עד כמה שזה נשמע ביזארי, היו גם חגיגה קטנה. בבוקר שאחריהן נסגרו שערי בתי הספר והילדים נשארו בבית, "וזה היה כיף גדול".

קצת לפני הצבא עזב לאילת כי הבין שלעירו אין מה להציע. "פה הכל נסגר בשבע בערב ואני רציתי קצת חיים". הוא שירת בחיל האוויר ותוך כדי כך עבד כדי–ג'יי בכמה מועדונים באילת.

מאיה עשתה שירות צבאי נינוח במחנה "גיבור" שבפאתי קריית שמונה. היא זוכרת את הנפילות בדרך לבית הספר, את אבא תופס אותה בשתיים בלילה ומוריד אותה שלוש קומות למקלט. אביה, אלברט לוגסי, גדל בנהריה ונהג את משאיתו בקו לקריית שמונה. כך הכיר את סוזאן, שייבאה אותו לעיר. "לאן הבאת אותי?", נהג שנים לקטר לה.

כששלומי פגש את מאיה, לא ידע שגורל דומה אורב לו. שכלתו היא שתחזיר אותו מאילת הביתה.

איך הכרתם?

שלומי: "אפשר להגיד גורל".

הקשר התחיל דרך חברתה שהכיר ב–icq. בחתונה של אחיינו אבירם פגש את החברה שהביאה חברה. זאת הייתה מאיה. "ומאותו רגע החברה הראשונה כבר לא עניינה אותי".

אהבה ממבט ראשון?

"כן".

מה אהבת בה?

"העיניים שלי השתגעו כשהבטתי עליה. המראה שלה כבש אותי. לא מגונדרת, לא מטופחת, אבל כל כך יפה".

מה את אהבת בו?

"לא יודעת מה לענות לך. פשוט הרגשתי שהיה קליק".

הוא הסיע את החברות הביתה. מאיה ישבה מאחור. מבטיהם המצטלבים עשו תאונת דרכים על המראה. כשעלו במדרגות אמרה מאיה לחברתה: "למה הוא כבר הלך?".

למחרת התחיל לפטרל סביב המכולת שבה נהגה לקנות לחם כל בוקר. ומאיה לא באה. אחר כך ארב ליד הבלוק שלה. ומאיה לא באה. הוא שב לאילת, שבועיים ניסה אותה ב–icq, עד שהתייאש. "אני רואה שאת לא חוזרת אלי", הקליט הודעת פרידה, "אז אני מבין שאת לא בעניין. ביי".

מאיה: "ואז עניתי, התנצלתי, הסברתי שהייתי חולה ושאני כן בעניין".

יממה דיברו בטלפון. למחרת הפתיע אותה בקריית שמונה. "כעבור חודשיים הצעתי לה נישואים", נזכר שלומי.

מאיה: "כעבור חודש".

הוריו, לישה ואברהם, היו מאושרים. הילד שכבר נוגע ב–30 ומתחתן סוף–סוף. ועם גברת שאולי תחזיר אותו לקריה. לא שמאיה לא עשתה ניסיון כן להתיישב באילת. אבל כעבור חודשיים הבינה שאין חיבור. "באילת ראיתי דברים שלא הייתי רגילה לראות", היא אומרת.

כמו מה?

"היה לי מוזר, למשל, לראות לסביות. בקריית שמונה אין דברים כאלה. אנחנו עיר מאוד פרימיטיבית. אידיאלית רק למי שרוצה לגדל משפחה נורמטיבית".

עדיין באילת, היא חשה יום אחד כאבים עזים בבטנה. גינקולוג מצא ציסטות בשחלות וקבע שתתקשה להיכנס להריון. היא התחילה לנסות מיד "ותודה לאל בחודש הראשון נקלטתי". וזה שימח וגם הלחיץ. "אצלנו, המרוקאים, מאוד לא מקובל להתחתן עם בטן", היא מגלה. "הבנתי שצריך להזדרז עם החתונה". אז הזמינו אולם, סגרו קייטרינג, העמידו רשימת מוזמנים של 1,000 איש. ואז התחילה השמחה להשתבש.

עודם שולחים את ההזמנות, נדרס אביו. כמה ימים היה ממש על חוט השערה. אחריו אמא שלה, סוזאן, עברה אירוע מוחי וסבא סולומון נפטר. "שאלתי את עצמי מה עוד צריך לקרות כדי שהחתונה לא תצא? אולי אלוהים לא רוצה שנתחתן?". ולמחרת פרצה המלחמה.

ניכנס בהם

ב–12 ביולי 2016 הלך שלומי בוסקילה לעבודתו במפעל "רימוני פלסט" בקריית שמונה. מוקדם בבוקר מודיע הקב"ט לעובדים שהולכת להיות מלחמה. "וניכנס בהם כדי להחזיר את שני החיילים שנשבו".

הוא מתקשר מיד למאיה שהייתה בגפה בבית הוריו. מבקש ממנה לחזור מיד לבית הוריה. "עומד להתחיל משהו לא נעים", הוא הזהיר. כעבור כשעה הגזרה כבר משתגעת. הוא מצטרף למאיה, הולך איתה לבית אחיו וכולם יחד ממשיכים למקלט בבית הספר "המתמיד". הם מוצאים את המקלט נעול, חותכים את המנעול ופורצים פנימה.

מתחילה להתארגן שגרת חירום. מבשלים, אוכלים, מדברים, מברברים, מתברברים. בלילות משחקים טאקי ומחסלים במבה. מדי פעם שלומי מגיח מהצוללת התת–קרקעית, מעשן מהר וחוזר למטה. מדי פעם אחיו יעקב מתקשר מהצבא ומזהיר: "עוד שתי דקות נפילה". אחת תופסת את מאיה במקלחת של גיסתה שגרה ליד. עטופה במגבות היא רצה חזרה למקלט.

אלה הימים הראשונים במלחמה לא ברורה. ואולי זה בכלל מבצע שיחלוף תוך שבוע. ואולי החתונה בכל זאת תהיה כפי שתכננו. מדברים עם הרב ניסים מלכה, כיום ראש העיר, שפוסק: מחתונה לא משחרר אפילו מוות. אין דוחים.

היא מסרבת להשלים. ממשיכה לפנטז על "קבלו את החתן והכלה" לקול מחיאות כפיים של 1,000 איש, ולבסוף נכנעת. הבטתי בה אז כשהספרית מריה עשתה לה בקבוקוני כלה. היא הייתה יפה ונואשת. כלה שנשבתה בין הנצים. "עם איזה לב את מתחתנת?", שאלתי. "עם הרבה כאב", ענתה לי. כשהזר של אלוני בידו, הלך שלומי לקחת את כלתו מהמספרה. "בוא נעבור מהר את הכביש", אמר לי כשחצינו את שדרת תל חי, "לא רוצה לחטוף קטיושה ביום הכי מאושר בחיים".

המקלט, אני זוכר, קיבל אותם בנוריות ובגלדיולות. הכל היה לבן. המזרנים הוחבאו בארונות, נאספו כוסות הקלקר. לאחר ששלומי חתם על הכתובה, ביקש הכרוז מכולנו לשמוח. "שישמע נסראללה". עם גולדסטאר ביד ועם צלילי "שבחי, ירושלים" ברקע, הצלחתי אפילו אני להתנועע. אופוריה לא מובנת ירדה באחת על המקלט. כאילו האנשים עשו ניסוי כלים לעצמם. כאילו בדקו את גבולות יכולתם לשמוח. כשיצאנו החוצה רעדה האטמוספירה. ומאיה לא הרפתה מהזר הצחור שהחזיקה.

אזעקה זו אזעקה

כשלושה שבועות מאוחר יותר יצאה ישראל מהמקלט. "ואנחנו התחלנו את החיים שלנו ברגל שמאל", היא אומרת. חובות ישנים לבעלי האולם המקורי, לצד חדשים עקב המסיבה שעשו אחרי המלחמה ובה הקרינו את החופה במקלט. בשמי הקריה התחילו להתעופף טילים חדשים, אך לא של חיזבאללה: "שמועות שקיבלנו בית מגאידמק, ששלחו לנו מכולה עם מוצרי חשמל, שריהטו לנו דירה", מאיה אומרת. הפרט היחיד שמתקרב לאמת הוא שאומנם הם קיבלו דירה, אבל מעמידר, ובשכירות גבוהה.

חצי שנה אחרי שפקיד העירייה סגר את המקלט, נולדה ליאן. "ואני התפללתי שלא תגדל לתוך מה שאני גדלתי", מאיה נאנחת.

למה אמא מתכוונת?

"שלא נחיה עם קטיושות, שלא נחיה בבלגן של דקירות כמו בתל אביב".

את מרגישה שהבלגן עבר לתל אביב?

"כן, אני יורדת בביטחון לשחק למטה ואמא מביטה בי מהחלון".

ליאן לא נקלעה אף פעם למתקפת קטיושות. אבל מסביבתה הדרוכה, מהתרגילים התכופים בין גליל לגולן, היא מבינה שעולמה עלול להתהפך ברגע, שימי הרקטות עלולים לשוב באחת. בת 9 וחצי, דור שלישי לבלהה. את החוויות האסוניות של הוריה הפכה לזיכרונותיה המאומצים. מתמודדת עם פחד נרכש. עם בעתה שטפטפה לקוד הגנטי. מודעת מאוד לתחושותיה. "אני חרדתית", היא מעידה על עצמה. מנהלת שיח רצוף מילים טיפוליות כ"סטרס" ו"לחץ". כמו שלושת אחיה היא ישנה עם אור מלא וטלוויזיה פועלת. "ואוי ואבוי לי אם אנסה לסגור", אומרת אמה.

אזעקת אמת או אזעקת תרגיל - מבחינתה זה קודם כל אזעקה. בלילה שלפני תרגיל היא מתקשה להירדם. משלשלת, משביעה את אמא שתתקשר בבוקר למורה ותאמר לה: "לליאן כואבת הבטן".

ביום הזיכרון וביום השואה היא סותמת אוזניים. מנסה להיאטם. "אף על פי שאני יודעת להבדיל בין הצפירות", היא אומרת. "זאת שבאמת קטועה כזה, עולה ויורדת הו–הא, הו–הא. של יום השואה זה חלק כזה, הווווווא".

מה את מרגישה בזמן אזעקה?

"שאני כגדולה צריכה לשמש דוגמה ואני לא מצליחה. הפחד נכנס עמוק בתוכי ואני לא מסוגלת להוציא אותו".

את חולמת על זה?

"רק לפעמים. נגיד שיש אזעקה ואני מתעוררת וטסה למיטה של אמא ואבא".

האחים שלך אותו הדבר?

"כן, רק שהם חולמים על סבא וסבתא".

הבומים גם מפחידים?

"כשיש תרגיל, אפילו ברמת הגולן, אני מיד עולה הביתה. פעם אפילו הפרעתי לאבא באמצע ששטף את הרצפה".

"שלא תטעה", אומרת מאיה, "הכל על חבל דק". כשחדר לפני כשבועיים כלי טיס מסוריה היא הייתה עם הארבעה שלה בבריכה. מיד שלפה אותם מהמים. אוטובוסים ומוניות לא היו בסביבה והם רצו בחום כבד עד הבית. כששני חיילים נהרגו מירי חיזבאללה בהר דב לפני שנה וחצי, ישב שלומי שבעה על אביו. היא, תקועה בלי רכב, לקחה את הילדים מבית הספר ורצה לעשות קניות.

"אתם שחיים בתל אביב אומרים 'אה, עוד ירי', אבל אנחנו ישר מסתערים, מריצים את המחשבות, קונים, יודעים שאולי יתפתח משהו".

מלחמת לבנון השנייה שינתה במשהו את החיים?

שלומי: "נתנה לנו כמה שנים של שקט מדומה. אתה מרגיש שזה שקט שקרי, שמכינים לנו משהו. ככל שהשקט ממושך יותר, כך יש להם יותר זמן להתכונן".

אתם חוששים?

מאיה: "התחושה היא שיקרה משהו בזמן הקרוב. אתה חי פה כל היום בתרגילים. אפתח לך את החלון ותשמע את הירי. תבין, אלה תרגילים שנמשכים גם בלילה ובומים ומטוסים וכל המהומה".

מצליחים לישון?

"אנחנו כן, הילדים לא".

ניסיתים פעם לעזוב את קריית שמונה?

שלומי: "לא, הגענו למצב שהורי היו מבוגרים מאוד. היינו עסוקים בלהיות איתם".

אבל מבחינתכם, אף פעם לא רציתם לצאת מפה?

מאיה: "אם אתה רוצה משפחה בריאה, זה פה. החיים זה בית ועבודה, עבודה ובית. אם כבר הייתי עוברת זה היה לנהריה".

שלומי: "אבל גם שם יש נפילות. כיום אין שום מקום חסין".

מאיה: "לא משנה, נהריה זה מקום מדהים. בא לך לצאת לקפה ב–12 בלילה - יש לאן. פה מעשר בערב - דממה".

אין שום בילוי רק לשניכם?

מאיה: "ללכת ל'קפה קפה'".

שלומי: "להביא בייביסיטר לשעה".

עשיתם את זה?

"פעם אחת בעשר שנות נישואים".

מאיה: "אתה רוצה לראות עולם? סע לראש פינה.

מסעדות פתוחות שם עד שלוש לפנות בוקר".

סרט?

מאיה: "אני ובעלי?".

כן.

שלומי: "בבית קולנוע?".

מאיה: "אף פעם".

שלומי: "היה בית קולנוע בקריית שמונה, אבל בגלל ההיענות הנמוכה סגרו אותו".

הצגות?
מאיה: "אתה מתכוון לילדים?".

למבוגרים.

"לא הלכנו אף פעם. בעיר הזאת אין לך זמן לעצמך".

חופשות?

שלומי: "יש לי אופציה לצאת על חשבון העבודה עם אשתי לאילת. כדי לקחת את הילדים אני צריך להוסיף עוד 6,000 שקל מכיסי. אז לא אצא".

חו"ל?

"כדי להרגיש חו"ל נוסעים לירכא. יש שם הכל, ג'ימבורי על רמה לילדים, חנויות שיש אצלכם".

אבל חו"ל ממש.

שלומי: "חולם על זה".

מאיה: "אולי כרתים. קרוב כזה, מקום שבו יש לילדים מה לעשות".
אלירם:
"אני רוצה לנסוע לספרד כדי להיכנס למשחקים של ריאל".




אין כמו בבית

אתה מתפתה לכתוב על זוג שזכה לתהילת עולם מבזקית ונשחק במשא השנים. אבל לאחר כמה שעות במחיצתם אתה תופס שלא זה הסיפור. מאיה ושלומי לא חיפשו את המצלמות ולא חוו שכחה כשכבו הפנסים. הם אינם מעוררים אף זיק של חמלה מתנשאת. אף משב של מסכנות לא נושב מהם.

לאחר אנחה על דלות העיר, קריית שמונה היא בחירתם המודעת. הם לא אוהבים את הקרתנות, אבל מתים על המשפחתיות. תל אביב נראית להם מקום קר, מנוכר ומאיים. מקום שבו עוקפים את מי שנופל. אבל פה? "אתה יורד למטה, תוך דקה אנשים יעצרו לשאול אותך מה נשמע". היכולת שלהם לראות את עירם על אורותיה וצלליה מציירת בעיני הילדים תמונת מצב אמינה. "אחרי כל מה ששמעת אותי", אמרה לי ליאן, "פה המקום הכי בטוח שיש. כשאגדל ארצה להמשיך לחיות בו".

הם מתמודדים עם היומיום, אך אין זאת מלחמת הישרדות. יומם קשה, אך אין הם קשי יום. "פשוט חיים במינימום מותרות", מגדיר שלומי. אם הולכים ליום כיף בחוף גיא בטבריה, מוותרים על פעמיים בריכה בקריה.

הוא מפעיל ציוד בכיר בשלא"ג, בית חרושת לתעשיות היגיינה בקיבוץ שמיר. עובד לפי שעות. 34 שקל לשעה. עושה משמרות. מעדיף שבתות וחגים כי משלמים יותר. מרשה לעצמו רק יום חופשה אחד בחודש.

מאיה מטפלת בקשישות. מקבלת שכר מינימום לפי שעות. לא מסרבת לאף הקפצה. ההכנסה שלהם כ–10,000 שקל לחודש, 1,600 מזה הם שכר דירה. "להאכיל בזה שישה פיות זה לא פשוט", הוא אומר.

לא אכפת לי ללכת עם סמרטוטים, אבל הילדים הולכים כמו טווסים", צילום: יוסי אלונילא אכפת לי ללכת עם סמרטוטים, אבל הילדים הולכים כמו טווסים", צילום: יוסי אלוני

מאיה זוכרת את אביה לא מונע דבר מילדיו, והיא מנסה לנהוג כמותו. לילדים יש כיום דרישות מאוד גבוהות, והיא משתדלת לתת להם "the best", כהגדרתה. "הארבעה שלי מתוקתקים מכף רגל ועד ראש".

שלומי: "וזה בא על חשבוננו".

מאיה: "לא אכפת לי ללכת עם סמרטוטים. אבל אכבר ילד עשיר לא הולך כמו הילדים שלי. הילדים שלי הולכים ברחוב כמו טווסים. יום אחד אלירם בכה כי אמרו לו בכיתה 'איזה מין אדידס יש לך? לגמרי לא אמיתי'. מיד אמרתי 'שלומי, נוסעים לירכא לחנות של אדידס'".

ליאן: "ככה זה בבית הספר, מתחרים אחד בשני".

מאיה: "החברה אכזרית היום, לא תאפשר לילד שלך להיפגע".

מה החלום שלך?
"לגדל את הילדים בשקט".

עזבי רגע ילדים. את, מאיה בוסקילה, מה את חולמת?

"מאז שיש לי ילדים אין לי חלומות".

אין לך?

"הראש עובד רק באיך לגדל. ושלא יתחברו לחברה הלא נכונה. לא, עזוב, אין לי חלום לעצמי".

לקחת את שלומי לשבוע בפריז?

"פריז? לראש פינה אני לא מגיעה".

שלומי: "אתה מתרגל לא לחיות בעולם של חלומות אלא של משאלות. שלא יחסר כלום לילדים. מכורח המציאות של המקום ושל נסיבות חיי אני מבטל את עצמי".

שום דבר שאתה מאחל לעצמך?

"איבדנו את החלומות".

אפשר להיות מאושר ללא חלומות?

"כן, בהחלט".

מה עושה אותך מאושר?

"האהבה".

אוהבים כמו לפני עשר שנים?

"יותר, זה מתחזק מיום ליום".