חודש אב תשע"ו. 2,602 שנה לאחר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל, ו-1,946 שנה לאחר חורבן הבית השני בידי לגיונותיו של טיטוס. מבט מסביב מגלה מלחמות מימין ומשמאל, מנהיגות משסעת, התבטאויות משולחות רסן. חדשות רודפות חדשות קשות ואין מי שירגיע את הרוחות, להוציא בערב יום הזיכרון, כשהמוות מאחד.

כמדי שנה, בערב תשעה באב ייכנס לתוקפו הצום. הצמים ינהגו מנהגי אבלות ויקראו את מגילת איכה המתארת את חורבן ירושלים ובית המקדש. למרות אווירת הנכאים, הם יגידו, התקווה מעולם לא נעדרה מהיום הזה. תשעה באב עתיד להפוך מתישהו ליום של שמחה, ולפי חז"ל ביום הזה ממש ייוולד המשיח. המיואשים יגידו שהכל אבוד. מה שהיה הוא שיהיה.

אחרים יתעקשו כי מדינת ישראל יכולה להיות סיפור הצלחה, דווקא הודות לריבוי דעות ופסיפס מרתק של אוכלוסיות: כ-8.5 מיליון תושבים חיים בישראל, מתוכם 74.8% יהודים, שלושה רבעים מהם ילידי הארץ. 20.8% ערבים, 4.4% נוצרים לא-ערבים, בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת. על פי ממצאי הסקר החברתי של הלמ"ס בקרב יהודים, גם מבחינת מדרג הדתיות יש מגוון מעניין. מתוך 4,070,247 משתתפי הסקר, 9% בלבד מגדירים את עצמם "חרדים", 11% נצמדים להגדרה "דתיים", 12.5% "מסורתיים-דתיים", 23.7% "מסורתיים לא כל כך דתיים", 43.4% "חילוניים" ו-0.3% עדיין תוהים ומסתפקים בתשובה "לא יודעים".

מה הרלוונטיות של תשעה באב למתרחש כאן ועכשיו? מה קרה פה, בזמן שהקמנו מדינה? דמויות מרתקות וסמכויות רוחניות שלהן תפיסות עולם שונות משיבות על שאלות "מעריב" ומטרה אחת להן: למצוא את הדרך לפיוס המיוחל.

המשתתפים: הרב רפי פוירשטיין, יו"ר (עמית) ארגון רבני צהר; הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת כוהנים" בעיר העתיקה ורב היישוב בית אל; הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית (התנועה ליהדות מתקדמת בישראל); ליאורה הדר, תושבת עלי זהב ופעילה בתנועה הבלתי מפלגתית "נשים עושות שלום", למימוש פתרון לא אלים של הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים; יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל; והרבה הרפורמית נועה סתת מנכ"לית "המרכז הרפורמי לדת ומדינה" ופעילה חברתית לזכויות אדם.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמיתהרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית

עוד משתתפים נדב שוורץ, רכז הקהילה בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות וחבר קהילת Roi של קרן שוסטרמן, ומיקי גיצין - חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו ומנכ"ל עמותת "ישראל חופשית", תנועה חילונית פלורליסטית, שנוסדה כדי לשנות את אופי היחסים בישראל שבין הדת למדינה.



מחיר הקנאות


בעניין הרלוונטיות של תשעה באב לימינו, פותח הרב פוירשטיין: "תשעה באב הוא יום מדהים, שבו אפשר להבין במידה מסוימת את סודו של העם היהודי, והסוד הוא 'זיכרון'; היכולת לזכור ולהתחבר לאירועים שאירעו לפני אלפי שנים ולתת להם ביטוי עכשווי. בכותל המערבי ובבתי הכנסת קל לזהות את ביטוייו של תשעה באב, אך עדיין לא כל כך בחוצות תל אביב. חבל, כי תשעה באב הוא יום לאומי לא פחות ממה שהוא יום דתי. הוא למעשה יום השואה של העם היהודי לדורותיו".

"יש החושבים שעם שיבת ציון השנייה והקמת מדינת ישראל ניטל טעמו של תשעה באב", מחזק את דבריו הרב קריב. "לטעמי, הוא הפך לרלוונטי יותר. עניינו המרכזי הוא לא הגעגוע לעבר והאבל על חורבן המקדש, אלא קבלת האחריות האישית והציבורית למנוע כישלון וחורבן עתידיים, באמצעות השילוב העדין בין עוצמה לבין חוסן מוסרי. הקביעה של חז"ל שהאירוע הראשון שאירע בתשעה באב הוא חטא המרגלים מפנה את הזרקור פנימה - אל איכות המנהיגות שלנו ואל הנכונות של אנשים ערכיים ואיכותיים לרתום את עצמם לעשייה ציבורית. כחברה אנו צריכים להיות מוטרדים מאיכות ההנהגה שלנו. לא פחות מטרידה מכך היא ההשתלטות של שיח קיצוני, מתלהם ואלים על הזירות הציבוריות, והניסיון המתמשך של המנהיגות לקרוץ לשוליים ולהתיישר לפיהם. העובדה שישראל מובילה בתחלואת העוני בקרב ילדים וקשישים במדינות המפותחות מהדהדת את המציאות המעוותת של שלהי ימי הבית הראשון - וכולנו צריכים להיות מוטרדים מכך".

הרבה נועה סתת רואה בתשעה באב יום של חשבון נפש אישי וחברתי. "שנאת חינם הסבה לנו נזק כחברה לאורך ההיסטוריה, ומסיבה סבל וכאב היום. למרבה הצער, השאלות המהותיות של תשעה באב - עבודה זרה, שפיכות דמים ושנאת חינם - אקטואליות היום יותר מאי-פעם. המונופול הרבני שמנסה לכפות את שיטתו הקיצונית מרחיק את הציבור מהיהדות ומביא לידי עימותים מחריפים והולכים".

"שנאת חינם הסבה לנו נזק כחברה", הרבה נועה סתת."שנאת חינם הסבה לנו נזק כחברה", הרבה נועה סתת.

שנאת חינם? אולי אהבת חינם, אומרת ליאורה הדר. "המשפט הידוע אומר שבית המשפט השני נחרב בגלל שנאת חינם, ולכן עלינו להרבות באהבת חינם, בחברות ובערבות הדדית, בנתינה ובהתנדבות, בסיוע לקהילה ולאוכלוסיות שונות". זה כמובן לא פוטר מחשבון נפש. "חוסר בשיח של הידברות הוא שמוביל לפילוג. גם בסוגיה של מצעד הגאווה, למשל, ברור שמדובר בפער תרבותי והלכתי, אבל זו ההזדמנות של קהילת הלהט"בים לומר 'אני כאן ואני נלחם על הזכויות שלי', וצריך למצוא את הדרך להידברות".

מיקי גיצין מבקש לראות בתשעה באב כלי תרבותי עכשווי. "זו הזדמנות לעסוק בחורבן במובן העמוק של המילה - חורבן אישי, משפחתי או קהילתי. ביום הזה נהוג לדבר על ירושלים, שחרבה בשל שנאת חינם. אבל כשפותחים את התיאור בגמרא מגלים שלא רק בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים, אלא גם בגלל קנאות. קנאות פוליטית ודתית. מספיק להסתכל בכיכר העיר החדשה - הרשת החברתית - ולשמוע את הקולות הקשים ואת השנאה היוקדת. די להסתכל על השדים שיצאו מהארונות שפתח הרב לוינשטיין כדי להבין את הקשר שבין שנאת חינם לקיצוניות דתית, ואלה חיים איתנו עכשיו כמו אז".

"אנשים יושבים מאחורי המקלדת שלהם ומרשים לעצמם לכתוב דברים נוראים", מסכים נדב שוורץ. "מהיכן מגיעה היכולת הזאת לקלל, לאחל מחלות, אונס, מוות? האם האדם היה מסוגל להגיד את זה גם בפרצוף? הריחוק הזה בין בני אדם הוא סמן לריחוק שלנו מהרוחניות ומן השכינה".

יזהר הס מספר שבכל שנה הוא שואל את עצמו איפה הוא רואה חורבן, אבל גם איפה לא. "אם יום כיפור הוא הזדמנות לחשבון נפש פרטי, תשעה באב הוא הזדמנות לחשבון נפש קיבוצי. הרבה מהעיסוק שלי היום, נסב על שריד בית המקדש - הכותל המערבי. אני מקפיד ללוות את תפילת נשות הכותל מדי ראש חודש, מתפעם מההתמדה שלהן ומהצלחתן לעמוד על שלהן. עם שותפים מישראל ומהתפוצות היינו מעורבים יחד, במשך שלוש שנים, במו"מ מפרך עם הממשלה על האופן שבו כל העם היהודי ירגיש בבית בכותל. הממשלה אישרה את מתווה ההסדר, אבל מאז הכניסה אותו למקפיא. אז כאשר אני מותקף שם, כשאי אפשר להתפלל מרוב צעקות, קללות, ואפילו מעצרים - לא צריך להתאמץ כדי לחוש את הביטוי האקטואלי של תשעה באב".

רק הרב אבינר לא מבין על מה המהומה: "ב"ה העם חזר לאהבת חינם - מלבד מעטים שאינם מייצגים - ואכן זכינו לבניין הארץ, לשיבת ציון, להקמת המדינה, למלחמות הגנה".

לא הבין על מה המהומה. הרב שלמה אבינר. צילום: פלאש 90לא הבין על מה המהומה. הרב שלמה אבינר. צילום: פלאש 90


המרחק הנכון


אי אפשר לדבר על תשעה באב בלי לעסוק במרחק המתהווה בין מוסד הרבנות לעם היושב בציון. האם אכן "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות?". הרב קריב מזכיר כי המסורת היהודית מלמדת אותנו שלא להסס להישיר מבט אל עבר מוקדי הכוח ולממסדים החזקים ולהתריע על עוולות ועל שחיתות. "הדבר נכון במיוחד כלפי אלה שעושים את מעשיהם בשמה של תורת ישראל. הרבנות הממוסדת נתפסת בצדק כגורם משחית ולא ישר דרך. למעלה מן העובדה שממסד זה כופה עצמו על חלקים נרחבים בציבור, אין במסדרונותיו יושרה, הגינות, ביקורת עצמית ואתיקה. רבנות מסוג זה משניאה את עצמה על רוב הציבור וגורמת לחילול שם שמים ברבים", הוא אומר, והרב פוירשטיין מוסיף: "ארגונים כעין צהר, שיצר חלופה ותחרות, גרמו לשינויים לטובה במועצות דתיות שונות בארץ, וטוב שכך".

גיצין, בהגיבו על סוגיית ההתרחקות, מעדיף שלא לעסוק בשנאה אלא באהבה, "ואכן אני משקיע בלאהוב את המלאכה. אני חושב שהיום יש לנו אפשרות לפתח תרבות יהודית-ישראלית שאינה תלויה במוסד פוליטי כמו הרבנות", הוא אומר. "הרבנות הראשית הפכה את היהדות מתרבות או דת למנגנון פוליטי שמנסה בעור שיניו לאחוז בכוח, ובפועל, על פי כל הסקרים והמחקרים, מרחיק יהודים ישראלים מיהדותם ומרחיק את יהדות התפוצות מישראל. אסור לנו להפקיד את הלב הפועם שלנו בידי מנגנון בירוקרטי שאיננו מכיר בערכי השוויון והפלורליזם. ויתור ואדישות הם מגמות מסוכנות לא פחות מאשר הקיצוניות".

סתת מייחסת את ההתרחקות לאכזבה, אבל צופה שינוי. "פירוק המונופול, הקרב ובא, יוביל לכך שהציבור הישראלי יוכל לבחור בצורת החיים היהודית המתאימה לו, ויוביל גם לכך שהרבנות האורתודוקסית תשפר את דרכיה ותפעל לטובת הציבור".

מוסד הרבנות הוקם מלכתחילה מתוך מטרה טובה, מזכירה ליאורה הדר. "כמו הרבה מוסדות שבהם הבירוקרטיה משתלטת, משהו ברבנות נשאר מאחור. היהדות היא דבר דינמי ומשתנה, יש בה כל הזמן שיח, עולים צרכים חדשים. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בזה".

"אין מרחק", מבטל הרב אבינר את השאלה. "יש הערכה הדדית גדולה. המרחק קיים אצל מחרחרי ריב מועטים, שכאמור אינם מייצגים. הפירוש של 'שנא את הרבנות' הוא תפקידי שררה, ואינו שייך לענייננו". הס, לעומתו, סבור אחרת ומצטט מן המכתב ששיגר אל השר לענייני הדתות דוד אזולאי: "המשרד שלך, כבוד השר, הוא המשרד לשירותי דת אורתודוקסיים. רק אורתודוקסיים. הכי-הכי-הכי מגזרי שיש. הוויכוח בינך לקודמך, אורתודוקס אף הוא, אך ממפלגה אחרת, משול אם כך לדיון סוער בין גמבה לפלפל, באותה ערוגה".

מהי הדרך לפתרון? שוורץ: "נדמה לי שדווקא כיום הרבנות צריכה לעסוק פחות בפן הטכני, ויותר בפן המהותי; לא רק מהו גיור אלא מיהו הגר, לא רק איך שומרים כשרות אלא למה בכלל שומרים כשרות. לא כדי להחזיר בתשובה אלא כדי לברר בירור עצמי עמוק: מהו מקום הדת בימינו ובתוך המדינה".

יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית. צילום: התנועה המסורתיתיזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית. צילום: התנועה המסורתית


עשה ואל תעשה לך רב


על הרקע הזה, מה תפקידו של רב במאה ה-21? מה נותר לו לעשות? הרב אבינר מתקן: "בדורנו", ומשיב: "לפי סדר חשיבות: א. קדושה וטהרה. ב. גדלות בתורה. ג. קשר עמוק עם כולם". האם עולה פה הסכמה? התשובה היא כן, חלקית.

הרבה סתת מדברת על "ללמוד וללמד, לתקן ולהנגיש כדי לאפשר לציבור היהודי למצוא משמעות בחייו". באותה נשימה, גיצין מזכיר כי בימים אלה עוסקת עיריית ת״א-יפו בהקמת מינהל קהילה חדש, ששם לעצמו ליעד לפתח את הממד הקהילתי בעיר. "הייתי שמח לראות רבנים או רבות ממגוון זרמים וקהילות משתתפים בהקמה של מרחב קהילתי מאפשר, מכיל ומקבל. רב או רבה יכולים להיות רכזי תרבות, ומורים רוחניים, מאגדים קהילתיים ופסיכולוגים".

הרב קריב ממשיך: "ישנם ישראלים לא מעטים הזקוקים לרב כפוסק הלכה, והדבר כמובן לגיטימי ותואם את תפקידיו המסורתיים של הרב. עם זאת, רוב הציבור היהודי בישראל ובעולם בוחר במודע לחיות עם זיקה למסורת היהודית אך ללא כפיפות מלאה להלכה. בעבור ציבור ענק זה, הרב או הרבה - רוב יהודי העולם מקבלים את הסמכתן של נשים לרבנות כעובדה מוגמרת ורצויה - הם גורם מסייע לטיפוח הזהות היהודית, להנגשת אוצרות הרוח של העם היהודי ולהענקת ממד של קדושה לרגעי השיא בחיים".

שורץ מחלק את תפקידי הרב לשניים: הראשון - להורות הלכה, השני - להנחות דרך. "אסור לבלבל ביניהם, ולא כולם יכולים למלא את שניהם. יש ללמוד הרבה בשביל כל אחד. לא ייתכן שרב יגיד דברים מעל במה ציבורית בלי להכיר את האנשים שעליהם הוא מדבר", הוא אומר. אבל הידע הוא לא כל הסיפור. "בעידן הרשת והאינטרנט כל אדם יכול לבדוק מהי פסקת ההלכה הכוללנית", מדגישה ליאורה הדר ומניחה אצבעה על היצירתיות הנדרשת מן הסמכויות הרוחניות כיום, "ולכן בעיני תפקידו של הרב היום הוא לפסוק ברמה האישית יותר ולהתאים את פסקי ההלכה לצרכים האישיים של האדם הפרטי. אני מצפה מרבנים לא לפחד, אלא להעז, לפרוץ גבולות בתוך המרחב ההלכתי, לפסוק מעבר ולהיות יצירתיים, כדי לאפשר לאנשים שונים להמשיך לחיות בעולם הדת במרחב שלהם".

לסיום הסוגיה הס מגייס מסקנה וסיפור: "לא התפקיד ישתנה במאה ה-21, אלא מי שיכול למלא אותו. אנחנו חיים בדור של מהפכת ענק, אך לפני כמה עשרות שנים הוסמכה בתנועה הקונסרבטיבית הרבה הראשונה, והיום אי אפשר לחשוב על רבנות בכלל ועל רבנות קהילתית בפרט בלי לחשוב על מה שהפמיניזם הנשי חולל בזירה הזאת.

"באחת מקהילות התנועה המסורתית בצפון ירושלים פתחו לפני שנים אחדות גן ילדים חדש. רבת הקהילה, הרבה חיה רואן-בקר, נכנסה לגן בימים שלפני יום הכיפורים כדי לתקוע בשופר לילדים. היא הקדימה לתקיעה סיפור שופר הפותח שערי שמיים. בסיפור שסיפרה היה רב. כשהיא סיימה את דבריה הרים את ידו אחד הילדים. 'הרַבה חיה', הוא שואל, 'מה זה רב?'. היא חשבה רגע: 'רב זה כמו רַבה, אבל איש'".



שביל הזהב


היהדות, כך עולה מתשובותיהם של המשתתפים ומהאווירה הכללית, הפכה מגורם מלכד לגורם משסע. מה יכול להביא לקירוב לבבות? גיצין מסרב לקבל את ההגדרה כפשוטה. "היהדות לא משסעת, האנשים שרואים את עצמם כנציגיה הבלעדיים כן. אין ספק שהמונופול האורתודוקסי על ההגדרה מהי יהדות ומיהו יהודי פורם את הקשר העדין ביותר. קודם כל בין יהודי העולם לבין ישראל, ולאחר מכן בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. משעה שנכיר בכך ששבעים פנים לתורה, נוכל לחיות יחד כעם. אין זה אומר שכולנו צריכים להיות אחידים. לגיטימי שקשה לנו לקבל את השונה מאיתנו. ובכל זאת אנחנו חייבים לקבל את זה".

שוורץ נזכר בשורה שפגש באחד מהספרים שקרא: "אל תשפוט את היהדות על פי היהודים. מצאתי את המשפט הזה, והוא נכון לכל התחומים. כלהט"ב דתי אני פוגש את זה לא מעט, כאשר אני מגיע לפגישות עם אנשים שהנושא קשה להם. בזכות ההיכרות האישית, הפחד והשנאה נעלמים".

הדר מסכימה עם דבריו: "היהדות היא דבר מאחד ומלכד, יש באורח החיים היהודי יופי, חוכמה וערכים נכונים. אבל כבכל דבר בחיים, חשוב להיות מאוזנים ולא קיצוניים. גם לפי הרמב"ם שביל הזהב הוא האמצע, וזה מבחינתי הסוד לזוגיות, לחינוך, ליהדות ולכל נדבך בחיינו. ביהדות יש מחלוקות מובנות מקדמת דנא, בין בית הלל לבית שמאי ועוד, אבל מחלוקת לא חייבת להיות שסע. מחלוקות הן דבר בריא שמעודד מחשבה וכיוונים שונים של חשיבה".

באותה רוח ממשיכה סתת: "התרבות היהודית לאורך אלפי שנים מעודדת דיון וויכוח לשם שמיים, ומתוך כבוד הדדי. מרגע שתפסק הכפייה הדתית נוכל לחזור לתרבות הדיון שקידמה אותנו כעם".

פוירשטיין תולה את התקווה בידע. "לימוד תורה, ברמות שונות ובסגנונות שונים בלי שום התחייבות, ובלי חזרה בתשובה, יגלה לצעירים שלא צריך להרחיק להודו כדי לספוג חוכמה", הוא אומר. "יש לנו שפע עצום של חוכמה בתורה הנצחית, משלנו". הס מסכים חלקית: "קירוב הלבבות יהיה כשישראל תגשים את שהבטיחה לעצמה במגילת העצמאות. ישראל היא היום המקום היחיד בעולם המערבי שאין בו חופש דת ליהודים. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה יהודים לא חופשיים לבחור את הדרך שבה יחיו כיהודים. זה אבסורד שמדינת היהודים לא יכולה להרשות לעצמה".

הרב אבינר מתקומם שוב. "אותו שקר תקשורתי. רוב עם ישראל מאוד מחובר ליהדות, ויותר ויותר מתחברים. כמובן יש להרבות יותר ויותר באהבת ישראל, הבנויה על ההכרה שהמשותף לנו גדול לאין ערוך מן המפריד", הוא אומר, וקריב מסכם: "קירוב הלבבות חייב להתבסס בראש ובראשונה על ההכרה בריבוי הפנים של החברה הישראלית, ובכך שגיוון זה הוא מקור של עוצמה ולא של חולשה. האתגר הגדול הוא להטמיע רוח פלורליסטית וסובלנית של כבוד הדדי והכרה בתרומה האפשרית של כל מגזר. נפשנו שבעה מרבנים ומאנשי ציבור שמדברים על אהבה ומתכוונים לשנאה".



שאלה אחת, שש תשובות: לימודי ליבה – כן או לא?


יזהר הס: "הסטטוס קוו הוא אחת הפשרות המפא"יניקיות המרהיבות לשמצה. במכתב שנחתם על ידי דוד בן-גוריון ב-19 ביוני 1947 הוא הצהיר באוזני אגודת ישראל: 'המדינה תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, ההיסטוריה, המדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה, אבל תיתן חופש מלא לכל זרם לנהל את החינוך לפי הכרתו'. ראוי ללמוד שוב את המסמך, אבל שיקפידו עליו עד הסוף".

הרב רפי פוירשטיין: "אין צידוק אמיתי לאי לימודי ליבה, מלבד אי המוכנות של החברה החרדית ככלל לשינוי הזה, הנתפס דרמטי ומהיר מדי. עם זאת יש קבוצות גדולות של הורים המעוניינים שילדיהם ילמדו לימודי ליבה ללא דיחוי".

הרב גלעד קריב: "מי שגורס שאין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו. תוכנית הליבה צריכה להיות רגישה מאוד לקווי המתאר הערכיים והרוחניים של כל 'שבט בישראל', כלשונו של הנשיא ריבלין. המהפכה תגיע דווקא באלפי משפחות חרדיות המעוניינות לשלב את לימודי החול עם לימודי הקודש".

הרב שלמה אבינר: "בענייני חינוך אין כפייה ואין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. אם רוצים לחולל שינוי, יש לשכנע. יש לזכור שבאמת לימוד תורה הוא ה'ליבה', הוא בונה את נשמת האומה".

הרבה נועה סתת: "הסיבה היחידה למנוע מילדים חרדים ללמוד ליבה היא הרצון להשאיר אותם עניים, ותלויים לחלוטין במנהיגיהם הרוחניים. זוהי דרך בלתי מוסרית לשעבד את הילדים ולמנוע מהם את האפשרות להתפרנס בכבוד ולהיות שותפים בחברה הישראלית".

מיקי גיצין: "יהודים בכל העולם לומדים ומשתלבים בחברה. רק כאן בארץ החרדים הם לא חלק משוק התעסוקה. ילדים שלא לומדים מתמטיקה או אנגלית יתקשו להיות חלק מן הכלכלה המודרנית. אני שמח מאוד שאנחנו שומעים היום המגזרים. גוברת ההכרה במגזר החרדי שכל נפש היא ייחודית ושלא כל בחור מסוגל לשבת כל היום בישיבה. יש המון פיזיקאים שהם אנשים דתיים כי הם מנסים ללמוד את היצירה של הקדוש ברוך הוא, להבין חלק מהאינסוף שהוא יצר".

tguvot@maariv.co.il