מקרי האלימות המשטרתית כלפי המפגינים האתיופים במהלך הפגנות המחאה של יוצאי אתיופיה בשנה שעברה היו הקש ששבר את גב הגמל עבור אבי ילאו, פעיל חברתי וממובילי המחאה. זה היה הרגע שבו שקל ברצינות לפנות לאו"ם בבקשה להכיר ביוצאי אתיופיה בישראל כקבוצה נרדפת הזקוקה להגנה. "הביאו מולנו כוחות שמביאים למבצע צבאי - יס"מ, פרשים, חצציות, רימוני הלם, אלות, נשק חם", הוא מסביר היום, למעלה משנה לאחר האירועים. "הייתי בחיי בהרבה הפגנות חברתיות, ובחיים לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי שתחושת השייכות שלנו כאן היא אשליה, שאנחנו מסומנים כאויב, שהכריזו עלינו מלחמה, ובמלחמה הכל פתוח, גם פנייה לאו"ם".

לאו"ם הוא לא פנה, אבל עכשיו הוא קצת יותר אופטימי. ילאו (31) הוא אחד מ–64 חברי הצוות הבין–משרדי שמונה על מנת לגבש המלצות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. נכון, אפשר לראות בכך סתם עוד דוח, אחד מרבים שקדמו לו, אבל ילאו מאמין שהפעם זה אחרת. "הייתי הציניקן הראשי כלפי הוועדות הקודמות שקמו, שנראו לי בלוף אחד גדול, אבל פה יש משהו שמעולם לא היה - הכרה מפורשת של מדינת ישראל בגזענות הממסדית כלפינו", הוא אומר, "סוף–סוף מכירים בגזענות הממסדית, לוקחים אחריות ומתקצבים תוכנית לאומית ליישום ההמלצות - ומול זה אני לא יכול להרשות לעצמי להיות ציני. זו יכולה להיות נקודת המפנה, וזה הרגע האחרון, כי אני רואה את הצעירים המיואשים אצלנו. דטרויט זה כבר כאן, מעבר לפינה".

כמו ילאו, רבים מסכימים כי 2 באוגוסט 2016 עשוי להיזכר כנקודת ציון משמעותית בחיי העדה האתיופית בישראל. בבוקר אותו היום, לפני כשבועיים וחצי, הגישה מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור לראש הממשלה בנימין נתניהו את המלצות הצוות הבין–משרדי למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, לאחר עבודה אינטנסיבית בת חמישה חודשים. בדוח 53 המלצות מעשיות ליישום במשרדי הממשלה השונים ובתחומים שונים - משטרה, חינוך, רווחה, בריאות, צבא ותקשורת, וכן המלצה להקמת יחידת תיאום ממשלתית שתרכז את הפעילות למניעת גזענות ואפליה, המלצה למינוי ממונים משרדיים למניעת גזענות בכל משרד ממשלתי והמלצה למתן סיוע משפטי להגשת תביעות אזרחיות לפי חוק איסור הפליה במוצרים. "זו הסיבה שבגללה הלכתי ללמוד משפטים", אמרה פלמור עם הגשת הדוח, "ספק אם אעשה עוד משהו משמעותי כל כך בקריירה שלי".

אבי ילאו, פעיל חברתי. "זו יכולה להיות נקודת המפנה, וזה הרגע האחרון, כי אני רואה את הצעירים המיואשים אצלנו". צילום: אבשלום ששוני

מי שהרים את הכפפה לאחר הפגנות המחאה הסוערות של יוצאי העדה האתיופית, שפרצו במאי בשנה שעברה, היה ראש הממשלה, שיזם בפברואר האחרון החלטת ממשלה להקמת צוות למיגור הגזענות נגד העדה האתיופית ואף הקצה 33 מיליון שקל (11 מיליון לשנה) ועשרות תקנים חדשים ליישום ההמלצות. "מגיע לו הרבה קרדיט, הוא נכנס לזה באופן אישי ממש", מספרת פלמור, בעצמה מתנדבת לשעבר בעמותת "שיעור אחר" לקידום שוויון הזדמנויות ולעידוד מעורבות משמעותית של הציבור במערכת החינוך.

ואכן, נתניהו כינס את ועדת השרים לקידום שילובם בחברה הישראלית של אזרחי ישראל ממוצא אתיופי שבוע אחר שבוע, ולמשטרה, שניסתה להתנער מהמלצות הדוח בטענה שהנושא כבר מטופל, רמז נתניהו שעליה לקבל את המלצות הדוח.

135 עמודים כולל הדוח, שבא לעולם לאחר שהצוות קיים מפגשים רבים, דיונים והתייעצויות עם מומחים ואנשי מקצוע, וקיבל חוות דעת מאנשי אקדמיה, סקירות של מודלים לטיפול בגזענות בעולם ונתונים ממשטרת ישראל.

שלושה מבני העדה האתיופית שהיו שותפים לצוות הבדיקה - ילאו, שמשמש מנכ"ל עמותת הל"ה לקידום החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח, עו"ד אווקה קובי זנה, סגן בכיר ומרכז תחום עבירות ההסתה בפרקליטות מחוז תל אביב, ועו"ד איילה דרבה וובגאין, מבקרת בנציבות הביקורת על הפרקליטות - מנסים עתה להסביר בראיון מיוחד מדוע הדוח האמור עשוי להיות נקודת מפנה ביחס החברה הישראלית ליוצאי אתיופיה וגם מסבירים הלכה למעשה מה זה אומר להיות אתיופים במדינת ישראל, שאותם הגדירה פלמור כ"הכי בולטים והכי שקופים".

שלושתם אנשי קריירה מרשימים, משכילים ורהוטים, סיפורי הצלחה בכל קנה מידה, "אבל אנחנו לא מוכנים שתכתבי עלינו כעל יוצאי דופן", הם מדגישים, "גם זה סוג של התנשאות, כי זה אומר שאחרים, לעומתנו, לא הצליחו".

מעגל הכליאה

"כאתיופי, אתה יוצא מהבית בבוקר, ואתה לא יודע אם ואיך תחזור", אומר זנה, שריכז את אחת מהתת־ועדות של הצוות. "אני מדבר גם על עצמי. זה טרור שפוגע בביטחון האישי, וכפי שאנחנו מצפים מהמדינה להיאבק בטרור ביטחוני, אני מצפה ממנה להיאבק גם בטרור הזה".

זנה, נשוי ואב לשתי בנות, רס"ן במיל' בפרקליטות הצבאית, מספר שגם אותו עצרו ותחקרו לא פעם ברחוב סתם כך. "מצאנו שלמשטרה יש פרקטיקה של פרופיילינג, כמו שעושים בנתב"ג לערבים, שמסמנת מראש את יוצאי אתיופיה כפושעים", אומר זנה. "מופעלת כלפיהם מראש אכיפה מוגברת, גם כשהם הולכים לתומם ברחוב. זה קרה לג'ג'או בימרו, סטודנט באוניברסיטה העברית שיצא מבילוי במועדון בחיפה; זה קרה למסעדן יצחק חזקיהו, שנסע עם אחיו בצפון תל אביב; וזה קרה לעובד עיריית עפולה, שיצא מהעבודה וחטף מכות משוטרים".

על פי הדוח, ב–2015 אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה היה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה ועמד על 3.5%, ואילו אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה - 8.5%. אחוז הקטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה.

רבות מהתקריות מתחילות ביוזמת המשטרה - 150 תיקים מדגמיים העבירה המשטרה לצוות הבדיקה, ובכולם כמעט חוזר אותו סיפור, שזנה מכנה "מעגל הכליאה". "שוטר עוצר צעיר אתיופי שלא עבר עבירה", הוא מסביר. "ההוא לא מבין על מה ולמה, מתחיל ויכוח, נשמעות אמירות כמו 'סתום, יא כושי', ו'תחזור לאתיופיה'. הצעיר מתרגז, מקלל בחזרה, ואז זה כבר העלבת עובד ציבור, ומכות, ולפעמים אקדח טייזר - ומכאן ישר למעצר וכתב אישום. ואם לסגור מעגל - אם כל כך הרבה קטינים אתיופים נשלחים למאסר, ועל פי החוק קטין לא יכול להישלח למאסר ללא המלצת שירות המבחן, ברור שיש נטייה לשלוח קטינים אתיופים לכלא, ולא לשיקום".

אחת הבעיות העיקריות שעליהן מצביע הצוות היא שאין במשטרה נהלים כתובים בנוגע לאופן ההתנהלות בשטח.

"אין נהלים ברורים לגבי השימוש באקדח טייזר, הכל נתון לשיקול דעתו של השוטר", מסביר זנה. "בנוסף, אין מעקב אחר תלונות שמוגשות בנושא הזה למח"ש, שלא לדבר על תיקים שנסגרו בגלל שוטרים ששיקרו. במצב הקיים אתה בעצם אומר לשוטרים 'תעשו מה שאתם רוצים' - וכל עוד קיימת כאן תרבות גזענית שמשתקפת בפעילות המשטרה, והמדינה משדרת בקריצת עין שזה בסדר, זה לא ישתנה. את כל זה באנו לתקן".

גם בארצות הברית זה ככה, לא?

ילאו: "מבחינה מסוימת המצב כאן יותר גרוע מאשר בארצות הברית, כי שם לפחות בציבור הרחב יש כבר תרבות של תקינות פוליטית ויש דמויות שחורות כמו ברק אובמה, אופרה ווינפרי וקונדוליזה רייס. אבל בשני המקומות הנהלים נשמרים היטב כל עוד מדובר בלבנים. בשחורים קודם כל יורים, אחר כך מדברים".

זה רק בגלל צבע העור לדעתך?

"יש מה שנקרא פקטור הזדהות או דומות. כל עוד מדובר באדם לבן, מקבלי ההחלטות - שוטרים, קציני מבחן, שופטים - יכולים לדמיין שזה הבן שלהם או השכן שלהם. ברגע שמדובר בשחורים - אין פקטור הזדהות. זה הזר, השונה, המאיים".

גזענות סמויה

הנתונים מדברים בעד עצמם: ישראל היא מדינה גזענית. בסקר שערכה האגודה לזכויות האזרח, אישרו 95% מהנשאלים שקיימת גזענות בישראל, ובמיוחד (79%) כלפי יוצאי אתיופיה. "להגיד שזה נובע מבורות זה לייפות את המציאות", אומר ילאו. "זו בפירוש תפיסת עולם, שמתייגת בני אדם על פי מוצאם הביולוגי ומייחסת להם נחשלות וחוסר יכולת".

הצוות נעזר בחוות דעת של פרופ' עירן הלפרין, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, שחקר יחד עם ד"ר יוליה אלעד–שטרנגר, את נושא הגזענות כלפי האתיופים. "לעדה האתיופית מיוחסים סטריאוטיפים של פרימיטיביות ונחשלות, כניעות וחוסר מסוגלות, הנגזרים בעיקר ממוצאם האפריקאי", כתב. אלא שבחברות מערביות, מזכיר פרופ' הלפרין, גזענות נחשבת לא תקינה פוליטית, ו"לכן היא מקבלת צורות סמויות, כגון הימנעות מקשר חברתי, הדרה מהמרחב הציבורי ומניעת הזדמנויות להשתלבות בקהילה. המניעים הגזעניים מוכחשים לרוב". "אומרים 'הם כאלה עדינים ונחמדים', אבל לנהל? לתת להם תפקיד בכיר? זה לא'", אומר ילאו, ומזכיר את הנתונים המתייחסים לתעסוקת יוצאי אתיופיה, אשר רובם עוסקים במקצועות הנמצאים בתחתית שוק העבודה כגון אבטחה, תחזוקה וניקיון.

"תחשבי על התסכול של כל אותם אקדמאים יוצאי אתיופיה, שהשקיעו ארבע שנים בלימודים ונאלצים לעבוד כמאבטחים וכעובדים כלליים", אומרת חברת הצוות עו"ד וובגאין, בעלת תואר ראשון במנהל ארגוני ותואר שני בניהול. "זה משפיע גם על הצעירים. כשניסיתי לשכנע את האחיין שלי ללכת ללמוד, הוא ענה לי 'ומה אני אעשה אחר כך? את אותו דבר שאני עושה עכשיו'. ולצערי, הוא צדק".

בסקר שנערך על ידי משרד הכלכלה בשנת 2013, השיבו רק 5.6% מהנשאלים שהם מוכנים להעסיק עובד אתיופי. לשם השוואה, 7.4% אמרו שהם היו רוצים להעסיק עובד ערבי. אבל לא צריך להסתפק בסטטיסטיקות. רק בשבוע שעבר דווח כי חברת השמה פרסמה מודעת דרושים לתפקיד סידור בגדים במחסן בקיסריה ובה צוין בפירוש "לא רוצה אתיופיות".

עו"ד אווקה קובי זנה. רק 5.6% מהמעסיקים אמרו שהם מוכנים להעסיק אתיופי. צילום: אבשלום ששוני

גם בצה"ל, המקום שאמור להיות כור ההיתוך של הישראליות, מונצחים האפליה והגזענות. "צה"ל הוא אחד הגופים שמפלים אתיופים באופן שיטתי", אומר זנה. "יוצאי אתיופיה הם הקהילה שבה אחוזי הגיוס הגבוהים ביותר - 87%, יותר מהדרוזים (83%), אבל כשבודקים את אחוז הכלואים בכלא הצבאי, מגלים שרבים מהם הם יוצאי אתיופיה. אלה צעירים שמתגייסים עם המוטיבציה הכי גבוהה ומכניסים אותם לכלא על כל שטות".

"יש לי חמישה אחים, ובין איך שהם התחילו את הצבא ואיך שהם סיימו אותו, אין שום קשר", אומרת וובגאין.

"הצבא מתייפייף ומוצג כצבא העם, אבל יש בו אפליה מובנית", אומר זנה, "קצינים יוצאי אתיופיה, בעלי תואר, מיומנים, מגיעים לדרגת רס"ן ואומרים להם 'עד כאן, לא תקבלו סגן אלוף'. איך יכול להיות שמכל מאגר הצעירים מלאי המוטיבציה, מכל רבי הסרנים, אין סגני אלופים ואלופי משנה אתיופים? בכל צה"ל יש שניים - אחד רופא שלמד באתיופיה, השני קצין חי"ר. כל השאר, בהמוניהם, תקועים בדרגת רב סרן. זה מועדון סגור של 'חבר מביא חבר'. זו לא תקרת זכוכית, אלא תקרת פלדה. גם צה"ל צריך לעשות חשבון נפש ורביזיה, וזה כלול בהמלצות בדוח".

מה שמוביל אותנו לדבר על שיעור ההתאבדויות הגדול בקרב חיילים יוצאי אתיופיה.

ילאו: "אנשים מתייאשים, וכשאתה מיואש יש לך שתי אפשרויות - להילחם או לשים קץ לחייך. מה שאני לא מבין זה איך משרד הבריאות, שנושא האובדנות נמצא באחריותו, לא קם עד היום ואמר 'רגע, מה קורה פה?'".

בשורש העניין, סבורים חברי צוות הבדיקה, נמצא גם העניין הדתי. "הספק הזה ביהדות שלנו, שמלווה את הקהילה משנות ה–50 עולה שוב ושוב גם בטוקבקים", אומר ילאו. "ובוודאי שזה בא לידי ביטוי באפליה בוטה וגלויה מצד הממסד הדתי, וזה כמובן מצוין בדוח. העובדה שאנחנו עדה עם קשר עתיק מאוד לציון, שהתחילה לצעוד לארץ ישראל עוד לפני שהרצל חזה את מדינת ישראל, לא מונכחת בכלל בבתי הספר ובתקשורת. במקום זה משרישים בתודעה את המסכנות, כאילו ישבנו פסיביים במערות ובאוהלים, עד שחילצו אותנו".

בהקשר זה, מזכירים מחברי הדוח כי גם לתקשורת יש חלק גדול בהנצחת הסטריאוטיפים לגבי בני העדה. "מצאנו שרוב הסיקור של העדה הוא שלילי, ואין כמעט הנכחה חיובית של יוצאי אתיופיה", אומר זנה. "אין כמעט עורכים וכתבים יוצאי אתיופיה, שיגלו רגישות כפי שמגלים היום כלפי עדות המזרח, ויגידו 'סליחה, אבל אתם גולשים פה לסטיגמות'. בדיווחים על מקרי רצח, או ניסיון לרצח, תמיד מוזכר המוצא האתיופי - 'יוצא אתיופיה ניסה לרצוח את אשתו'. מעבר לזה שעל פי תקנון האתיקה של העיתונות, אסור לציין את המוצא, מה עניין המוצא האתני? האם כותבים 'יוצא תוניסיה ניסה לרצוח את אשתו'? בחצי ממקרי הרצח אלה אנשים שנולדו פה. לא שאני מקל ראש בנתונים, חלילה. אבל זה לא קשור למוצא, זה קשור למנטליות הישראלית האלימה כלפי נשים. יוצאי אתיופיה לא רצחו את נשותיהם באתיופיה, את ה'תרבות' הזו הם רכשו כאן".

שיטות של סלקציה

150 יום עבדו נציגי משרד המשפטים ומשרדי הממשלה, עורכי דין ופעילים חברתיים באינטנסיביות, וסקרו את מדיניות כל משרדי הממשלה, הפכו כל אבן כדי לבחון מי מפלה, כמה ולמה ומה צריך לעשות. כצפוי, אף משרד לא יצא נקי. בחלק מהמקרים מדובר באפליה גלויה, כך למשל בתחום האחריות של משרד הבריאות: הפרדת יולדות בבתי חולים, אפליית יוצאי אתיופיה בקבלה לעבודה כמאבטחים בבית החולים ברזילי באשקלון, והסירוב של מד"א לקבל מנות דם של יוצאי אתיופיה. במקומות רבים אחרים, האפליה אינה כה גלויה, אך היא קיימת.

גם במערכת החינוך, שבה מתעצבים הדימויים על יוצאי אתיופיה, מצא הצוות אפליה והיעדר הנכחה חיובית. כך למשל, מצא הצוות כי מספרם של מנהלי בתי ספר, מחנכים ומדריכים מקרב יוצאי אתיופיה נמוך במיוחד וכי תוכניות הלימוד וספרי הלימוד סובלים מתת־ייצוג של מורשת יוצאי אתיופיה.

"יש כל מיני שיטות של סלקציה ושיבוץ ילדים יוצאי אתיופיה בהקבצות נמוכות, ויש הפניה שיטתית וגורפת שלהם למסגרות חוץ ביתיות ולמסלולים מקצועיים", אומרת וובגאין.

עו"ד איילה דרבה וובגאין. "כשניסיתי לשכנע את האחיין שלי ללמוד, הוא ענה לי 'במילא אעשה אחר כך את מה שאני עושה עכשיו'". צילום: אבשלום ששוני

גם וובגאין וגם זנה נשלחו לפנימיות דתיות זמן קצר אחרי שעלו ארצה, "לא שאלו אותנו, לא שאלו את ההורים ולא הסבירו - פשוט הוציאו אותנו מהבית ושלחו. ההורים בהתחלה היו בשוק, לא הבינו לאן נעלמנו", מספרת וובגאין.

"צריך להבין איזה שוק זה לילד צעיר, כשהמשפחה היא בעצם הסלע האיתן היחיד שלך בכל המסע הזה", אומר זנה.

"בשנה הראשונה רק בכיתי", מוסיפה וובגאין, ומספרת על התבטאויות גזעניות שהיא וחברותיה לעדה ספגו על בסיס יומי מרב האולפנה, "הוא היה מתייחס אלינו רק כשהיה צריך לגייס כספים עבור המוסד", היא אומרת.  

זנה ברח מהפנימייה לאחר שלוש שנים וחזר לקריית גת. "הפסקתי ללמוד", הוא מספר. "הלכתי לעבוד. רק בזכות מורה אחת, בת חיים כהן–פלד שמה, שלא ויתרה עלי, וכל יום הייתה מתקשרת ואומרת לי 'תשמע טוב: אתה תלמד ותצליח!', חזרתי ללימודים בתיכון, הלכתי לעתודה אקדמית, למדתי משפטים והיום אני פרקליט. זה רק מוכיח שהכל עניין של גישה, אם אומרים לילד 'אתה יכול להצליח', או שאומרים לו, כפי שאמר מרצה במכללה בחולון לסטודנט יוצא אתיופיה, 'תחזור לאתיופיה, מאיפה שבאת".

ניצחון לצעירים

את הפעילות החברתית שלו התחיל ילאו ב–2012, לאחר שהתנגדות להשכרת דירות לאתיופים בקריית מלאכי עוררה סערה ומחאה. "אמרו לנו 'מה אתם בוכים? גם אנחנו סבלנו מגזענות'", הוא מספר, אבל מסרב לקבל את ההשוואה: "ישראל של שנות ה–50, עם כל המצוקות שלה, זו לא ישראל של 2016. אנחנו מדברים על מדינה מתוקנת, שחתומה על אמנות נגד גזענות, חברה ב–OECD. ויש גם הבדל בסוג האפליה. האפליה נגד יוצאי עדות המזרח בשנות ה–50 הייתה אפליה חברתית על בסיס של סטריאוטיפים עדתיים. היום מדובר בגזענות על רקע צבע עור, וזה חמור פי כמה. עם כל הכבוד, את לא תבחיני היום ברחוב מי מרוקאי ומי תוניסאי ומי פולני, אבל אתיופי רואים מיד, השחור הוא תעודת הזהות שלו. המזרחים קיבלו את זה, אולי ראו בזה דבר טבעי כשמדובר בקבוצת מהגרים חדשה, קראו לזה בשם המכובס שד עדתי. לנו אין את הפריבילגיה לחכות 30 שנה עד שהמציאות תתקן את עצמה. אנחנו מציבים להם מראה שאולי הם לא אוהבים. אנחנו נאבקים בעצם עבור כל החברה הישראלית - גם עבור המזרחים, גם עבור הערבים. אני יודע שערביי ישראל נושאים עיניים לדוח הזה. יש כאן בפירוש ניצחון גדול לחבר'ה הצעירים שלנו, שהתמרדו ולא קיבלו את כללי המשחק".

"ללא המאמץ האדיר והמחויבות של אמי פלמור למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, בהתאם למנדט שקיבלה מהממשלה, לא היינו מצליחים לגבש דוח עם המלצות משמעותיות למימוש הזדמנויות ולצמצום התופעות הגזעניות במוסדות המדינה", אומר זנה. "כשתקום יחידת התיאום הממשלתית ותתחיל לקלוט תלונות, וכל תלונה תטופל באופן מסודר עד למיצוי הבירור, נראה את השינוי המיוחל. אני מאמין שהיחידה הזו, ביחד עם יישום כל ההמלצות של הצוות, תוביל לשינוי המציאות בכל הקשור למאבק בגזענות. אנחנו מובילים מהלך שישפיע על החברה הישראלית כולה. בסופו של דבר, אנחנו רוצים להוביל חקיקה נגד הטרדות גזעניות במודל של החוק למניעת הטרדה מינית. אפשר לדבר עד מחר על חינוך, אבל מתי חל שינוי אמיתי? כשהטרדה מינית הפכה לעבירה פלילית, וזה בדיוק מה שאני מצפה שיקרה כאן, לא רק עבורי ועבור הילדים שלי".