לפני שבועות אחדים התקשר אלי חברי פואד בן אליעזר. ראשיתה של החברות בשנות ה־80 של המאה שעברה במסגרת מחקרי על תורת ההמנעה של צה"ל, שפיתח המפקד הבדואי של סיירת שקד עבד אל־מג'יד אל־מזאריב - שהיהודים כינו אותו "עמוס ירקוני". פואד החליף את ירקוני בפיקוד על היחידה קצת לפני מלחמת ששת הימים, והוא ואני בילינו יחדיו ימים שלמים בשיחות עומק על הסיירת. התוצאה התפרסמה בספרי "סיירת שקד - המנעה וביטחון שוטף בתולדות צה"ל".

על פי הפרסומים בתקשורת, כשטלפן הוא היה במצב סופני ואיבד את כישוריו המנטליים. שאלתי אותו על כך. הוא צחק והשיב: "אורי, יש לי עוד משימה למלא, אולי האחרונה בחיי - להשלים את 'מפעל היובלות ה־75־70 לישראל' שאתה הגית, כדי שהאמת על מלחמת העצמאות תצא לאור. אתה תכתוב, ואני אקים חבורה של האישים הבכירים ביותר בקרב העם היהודי ואעמוד בראשה. חבורה זאת תוביל את המפעל, כך שכל ילד יהודי ידע איך הוקמה מדינת ישראל ואיך ניצחנו במלחמת העצמאות".

הביטחון והאופטימיות שלו הדהימו אותי. אמרתי לו: "פואד, לאחר שתקבל אישור מהרופאים שאתה בריא לחלוטין, נתחיל". הוא השיב: "מפעל היובלות ירפא אותי". החיוניות בקולו כמעט שכנעה אותי שכך יהיה. לכן היה מוזר בעינַי שפואד מת.

ארבעה חודשים לפני כן ביקרתי בביתו השנוי במחלוקת משפטית והסמוך לחוף הים ביפו, לא רחוק ממרכז פרס לשלום. שם קיימתי עמו ראיון עומק מצולם בווידיאו ומוקלט. בין היתר דיברנו על מבצע חומת מגן, על אהוד ברק, על אריאל שרון, ועליו עצמו. דיברנו גם על הסתבכותו המשפטית. ייתכן שזה היה הראיון האחרון בחייו ושיחת הטלפון שאחריו הייתה בבחינת צוואת שכיב מרע.

הוא אמר לי בראיון: "אני איש של אנשים. זה סוד הצלחתי בפוליטיקה. לא אטוש חבר, לטוב ולרע. הגעתי לגיל 80, 20 איש הציעו להכין לי חגיגת יום הולדת. העדפתי לחגוג רק באחת, עם ותיקי 'סיירת שקד' שעליהם פיקדתי במלחמת ששת הימים ובתחילת מלחמת ההתשה. אני אוהב את פאצי (תת אלוף בדימוס אמציה חן - א"מ), אני אוהב את גרשון וילן (איש קיבוץ נגבה - א"מ), את כולם אני אוהב, ואיתם רציתי לבלות בהיותי בן 80".

"איך הסתבכת, פואד?", ניגשתי לנושא הרגיש. "לא הסתבכתי", הוא ענה, "אני נקי וצח כשלג. תפרו לי תיק כדי שלא אהיה נשיא המדינה". התרשמתי שהוא האמין בכל לבו במה שאמר.

"מה הסיפור שלך?" דחקתי בו לספר. "ב־2011 חטפתי חיידק קטלני. כולם הספידו אותי", הוא סיפר, "שכבתי 42 יום בבית חולים. שיקמתי את עצמי לאט־לאט. חברַי הגיעו למסקנה שאני ראוי להיות נשיא המדינה. רציתי מאוד, אבל הייתה לי בעיה: שלוש פעמים בשבוע הייתי בטיפולי דיאליזה. אמרו לי: 'תשתיל כליה'. התייעצתי עם גדולי המשתילים. הם יעצו לי לעבור את ההשתלה רק לאחר שאבחר לנשיא, כי עד אז אהיה נתון במתח. הסיכוי שלי להיבחר היה גדול מאוד. מאחורי הקלעים, ביבי נתניהו ניהל את מסע הבחירות שלי".

ביבי ראש הממשלה?
"כן, ביבי ראש הממשלה".

שוחחת איתו על כך?
"כן, ודאי. ארבעה ימים לפני הבחירות היה יום השנה להורי. תוך כדי תפילה בבית הקברות קיבלתי טלפון מניצב אפרים ברכה, שהתאבד מאוחר יותר. הוא ביקש שאבוא בדחיפות לפגישה איתו. סברתי לתומי כי מדובר בנושא ביטחוני מימי היותי שר הביטחון. בלשכתו הוא שאל: 'איך קנית את הבית שלך?'. שאלה מוזרה, שהרי קניתי אותו שנתיים קודם לכן, אבל דווקא ארבעה ימים לפני הבחירות לנשיאות היא מעניינת את המשטרה. השבתי: 'מכרתי את ביתי הישן, קיבלתי ממס הכנסה החזר גבוה על נכות מלאה וקיבלתי הלוואה מחבר'. ברכה שאל: 'מי החבר?'. השבתי שקודם איידע אותו על החקירה. אז הצהיר ברכה: 'זאת חקירה באזהרה. אתה נאשם בשוחד'".

מי לדעתך דחף את המשטרה לחקור?
"כמה גורמים שלא רצו שאהיה נשיא. כשסיפרו לי צחקתי. מסתבר שלא היה צריך לצחוק. מישהו לקח שוחד כבד. אבל, אורי, אל תדאג; בתוך כמה חודשים הכול יסתיים ואז נרים את הפרויקט שלנו".

קודם כל לאכול

לפואד, שהיה סגן ראש הממשלה וכן שימש שר התקשורת ושר הבינוי והשיכון בממשלת אהוד ברק, היה לא מעט לומר על ראש הממשלה לשעבר, שכהונתו הייתה הקצרה בכהונותיהם של ראשי ממשלת ישראל: "אהוד הוא עילוי מחשבתי. הוא חושב נכון וקורא מצוין את המפה, אך בינו לבין המציאות אין קשר. האיש גאון, אך איבד את השליטה על עצמו ועל שפיות דעתו הצבאית. הוא אחד האנשים הכי מוזרים שהכרתי. יום אחד הוא קרא לי ואמר: 'לך לחברך, אריק - שהיה ראש האופוזיציה - ותגיד לו שאני מוכן שהוא יהיה אצלי שר האוצר, וסילבן שלום יהיה שר הפנים".

מתי זה היה בדיוק?
"ב־2000, קצת לפני תחילת האינתיפאדה השנייה. דיברתי עם עמרי וגלעד (ילדיו של אריאל שרון - א"מ), טלפנתי לאריק ואמרתי לו: 'אני בדרך אליך'. איתי נסע יועץ משפטי שלנו - היום הוא שופט בבית המשפט העליון - ועם אריק היו כמה חברי כנסת מטעם הליכוד. כשהגענו אמר אריק: 'קודם כל תאכלו'. כשסיימנו לאכול הוא פסק: 'אני מכיר את אהוד ברק, לא יצא מזה כלום'. למרות זאת שוחחנו על הפרטים והסכמנו בכל. היה צריך רק לחתום. חזרתי לירושלים ודיווחתי לברק שהכול נעול. הוא השיב: 'יפה מאוד. חכה עוד יום'. אחרי זה עוד יום. בסוף הוא נסוג מהתוכנית, כי יוסי ביילין טמטם לו את המוח ושכנע אותו שלא להכניס את אריק שרון לממשלה, כי איתו אי אפשר להגיע לשלום. אצל ברק אתה יוצא בתחושה שהוא איתך - אבל הוא איתך רק באותה השנייה. שנייה אחרי זה הראש שלו מחליק לכיוונים אחרים".

האם יאסר ערפאת יזם את הפיגועים בתחילת האינתיפאדה השנייה?
"ערפאת נגרר. את הפיגועים הוביל ראש התנזים ברגותי, היושב היום בכלא. לערפאת לא הייתה שליטה. התחושה הייתה שברגותי הולך להשתלט על הרשות הפלסטינית. עם ערפאת היו לי עשרות שיחות עד סמוך למותו. הטבח במלון פארק בליל הסדר 2002 חיסל את ההסדר. אז היה אריק ראש ממשלה ואני הייתי שר הביטחון. את ליל הסדר עשינו אני, דולי אשתי והילדים, עם גדוד 890 בבית ספר שדה במדרשת גילה. לא הגענו ל'מה נשתנה', וכבר ניגש אלי המזכיר הצבאי ולחש לי שיש 30 הרוגים. מיד החזרתי את אשתי והילדים הביתה ורצתי למשרד הביטחון בקריה וכינסתי את המטה שלי. הייתה הסכמה כללית ש'עד כאן'. אבל השאלה מה עושים. טלפנתי לאריק. הוא השתולל. היה בדעתו לגרש את ערפאת ולהרוס את המוקטעה. דיברתי איתו על גדר ההפרדה. הוא רצה להרוג אותי, כי חשש שהגדר תסמן את הגבול. הוא חשב על תגובה קשה - הפצצה מן האוויר. הוא חשב על פשיטות קשות, אך לא על מבצע גדול. צה"ל פחד אז להיכנס למחנות הפליטים, שמא ייפלו חיילים רבים. בסוף התחלנו להוציא לפועל את חומת מגן.

"כשר ביטחון, ביקרתי אחת לחודש באחד מבתי הסוהר ושוחחתי עם מתאבדים ששרדו. פעם שוחחתי עם מתאבדת שנשלחה לעשות פיגוע משולב בראשון לציון. המתאבד הראשון פוצץ את עצמו בבנק דיסקונט, המתאבדת נפצעה ושרדה. אנשים חשבו שהיא ישראלית ופינו אותה לבית חולים. היא ברחה לבית לחם, שם תפסנו אותה. היא דיברה עברית ואנגלית, היו לה חברות בקיבוץ שמיר. למדה מחשבים לתואר שני באוניברסיטה של בית לחם. שאלתי אותה מה הסיפור. לאורך שעה שלמה דיברה על העולם הבא. לא הבנתי כלום ולא קניתי את זה".

איך תפקד אריק?
"אריק היה רגיל להגיב ולהרוס. אהבתי והערכתי אותו. אחרי הפיגוע במלון פארק בנתניה הגענו למסקנה שיש להשתלט מחדש על יהודה ושומרון. מבצע חומת מגן היה החשוב ביותר מאז מלחמת ששת הימים. הוא הביא לשקט בגדה ואִפשר לבנות את הכוח הצבאי שלהם. מאז ועד היום יש תיאום ביטחוני מלא בינינו לבין הרשות הפלסטינית".

ציר ביירות־תל אביב־עמאן

ב־1974 מונה פואד למפקד יחידה 300 של בני המיעוטים. בעקבות הפיגוע במעלות שבו נרצחו 22 תלמידים מצפת ו־68 אזרחים וחיילים נפצעו על ידי שלושה מחבלים, אוחדה היחידה עם חטיבת בירנית והוקמה עוצבת ברעם. פואד פיקד עליה ובמקביל מונה לקצין קישור למובלעות בדרום לבנון ולקצין קישור לכוחות הלבנונים בבירות.

איך נוצר הקשר עם הנוצרים בלבנון, שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה?
"הנסיעה הראשונה שלי לביירות הייתה ב־1976. נפגשתי עם מנהיגי אחד הפלגים הנוצריים, כמיל שמעון ובנו דני שמעון. חזרתי עם תוכנית אדירה - מה אנחנו יכולים לעשות להם ומה הם יכולים לעשות לנו. אמרתי שנפתחה פה אסטרטגיה לאורך זמן ושיכול להיפתח ציר ביירות־תל אביב־עמאן. שאלתי אותם איך הם הגיעו אלינו בכלל. התברר שחוסיין מלך ירדן אמר להם שאם הם רוצים להינצל ולהבטיח את קיומם, עליהם להתחבר לישראלים. אנחנו היססנו, ואז דמשק שיפרה את יחסיה עם ירדן ונכנסה לביירות. אז נוצר משולש דמשק־עמאן־ביירות.

"באחד מביקורַי שם לקחו אותי לסיור לקרנטינה, שבה הנוצרים טבחו בפלסטינים ולא השאירו אבן על אבן. ראיתי טנדר גורר על הכביש 20 גוויות מחוברות זו לזו. הנוצרים בטנדר ירו בגוויות. דיווחתי על כך והוספתי: 'את המכניזם הזה אי אפשר לשנות. זאת תרבות עם תפיסת עולם. אבל איתם נוכל להביא יחד לשינוי דרמטי במזרח התיכון'.

"לא דגלתי במעורבות פיזית של ישראל בלבנון, אבל הצעתי לספק להם אמצעי לחימה ולהביא לכך שהם ישלטו בביירות. התפיסה שלי לא התקבלה. רפול היה אז אלוף פיקוד הצפון. קיבלתי הוראה שלא לדבר איתו ושלא להכניס אותו בסוד המגעים. זה היה מוזר, כי הייתי מח"ט בפיקוד שלו. איתי היו אנשי 'המוסד'. אני דיברתי עם הלבנונים על נושאים צבאיים, ואנשי המוסד - על נושאים מדיניים. הרמטכ"ל מוטה דחה את הכול על הסף, ואמר לי 'אל תהיה הרפתקן'. הטעות הגדולה שלנו במלחמת לבנון הראשונה הייתה שהזנחנו את השיעים. הם שנאו שנאת מוות את הפלסטינים, ואנחנו נכשלנו לנצל את זה. אני הצעתי שלא להשתלט על האזור השיעי, ולספק נשק לשיעים".

בשלב זה פואד התעייף. הוא ביקש לסיים את הפגישה והבטיח שבתוך חודשים אחדים גם יגמור את המשפט וגם יבריא, ואז נכונו לנו עלילות משותפות. מתברר שלפחות סמוך למותו הוא היה אופטימי.