בשנים שבאו לאחר מכן הספיק פרס לעבור על כמעט כל תפקיד מיניסטריאלי אפשרי, מתיקי הביטחון, האוצר והחוץ, דרך יושב ראש האופוזיציה ועד ראש הממשלה - וכמובן נשיא מדינת ישראל, שדלתות העולם פתוחות לרווחה בפניו. לתפקיד הנשיא נכנס פרס ארבע שנים לפני שסוניה אשתו הלכה לעולמה. זו גם הייתה הפעם הראשונה בעשור האחרון שבה גולל את קורות ראשית חייו הבוגרים. "כשהתחתנתי איתך, סוניה, הייתי רפתן", אמר בקול נרגש ביוני 2007, עם היוודע דבר היבחרו לנשיא התשיעי של ישראל. "עכשיו כשמשק החלב לא משהו, אני עובר תפקיד", התבדח. זה היה נאום ספונטני, לא מתוכנן, ואין זה פלא. אחרי דרך רצופת אכזבות, ובהן הפסד צורב לנשיא לשעבר משה קצב, היה נדמה שתדמית המפסידן שדבקה בו בקרב יריביו הפוליטיים - זעקת "אני הפסדתי?" שלו מעל דוכן כנס מפלגת העבודה ותשובת הקהל: "כן!" - עלולה להיות מה שייחקק בתודעה. אלא שלהפתעתו - זכה.
הנשיא העשירי ראובן ריבלין, שהיה אז חבר כנסת והתמודד על כס הנשיאות במרוץ ההוא של 2007, החליט להסיר את מועמדותו לאחר שהבין כי כבר לא יזכה - וקרא לתומכיו להצביע לפרס. החרתה החזיקה אחריו חברת הכנסת דאז קולט אביטל, שהתמודדה אף היא במרוץ ההוא. גם היא הסירה את מועמדותה וקראה לתומכיה להצביע למדינאי הוותיק, ובכך סללה את דרכו של פרס אל הנשיאות. יש שיאמרו, אל תפקיד חייו, למרות רשימה בלתי נגמרת של תפקידי מפתח; אפילו למרות פרס נובל. "עכשיו הוא זוכה לכבוד גדול, אבל עברנו הרבה זמנים לא פשוטים", אמר לפני כמה שנים אחד מבני משפחתו הקרובים של פרס. "היו שנים ארוכות שהוא היה מוקצה".
שבר שיא אחר שיא
הוא נולד ב־1923 כשמעון פרסקי בעיירה החקלאית הקטנה וישנבה. כיום העיירה נמצאת בשטח בלארוס, סמוך לגבול עם ליטא, אך אז הייתה העיירה עדיין חלק מפולין הגדולה. בן 12 עלה פרס לפלשתינה, אל עיר החוף הצעירה תל אביב, ובשנים שלאחר מכן נדד בין פנימיות ובתי ספר, בקיבוצים ובמושבים בגליל ובשפלה. כאמור, בבוץ הרפת הטובעני של כפר הנוער בבן שמן, שנתיים לאחר שעלה ארצה, פגש לראשונה בסוניה. "התביישתי לגשת אליה", סיפר בלווייתה לפני חמש שנים. "אבל עוד לילה, ועוד לילה, ועוד בוקר, ועוד בוקר, וסוף־סוף ניגשתי ושאלתי אותה מדוע היא עובדת בגינה ברגליים יחפות והרי בבן שמן היו אז נחשים, והיא אמרה לי בלא צחוק: 'אני טבעית'".
אלא שיחלוף זמן עד שהנערה המסתורית תהיה שלו. מלחמת העולם השנייה הפרידה ביניהם לשנים הבאות: היא בחזית, בשורות הצבא הבריטי, והוא בעורף, במאבק נגד המנדט הבריטי בפלשתינה. כששבה מן התופת, נישאו וניצבו שוב באותו צד של המתרס. "כאן נישאנו, בכפר הזה", אמר בהספד ההוא לסוניה בבן שמן. "כאן היא גדלה. במקום שבו אנחנו נמצאים היה סליק של ההגנה, אני זוכר עדיין את הצבא הבריטי שהגיע לכאן, ואנו התלמידים ישבנו לכסות את הסליק".
בזמן הזה כבר החל לטוות את קשריו בחלונות הגבוהים של היישוב היהודי בחבל הארץ הזה. ס. יזהר היה חבר, ברל כצנלסון היה קולגה, וככל שהתקדם בתנועת הנוער העובד, דוד גרין - לימים דוד בן־גוריון - שם עינו עליו. "קולו של בן־גוריון תובע מאיתנו להיות מה שישראל נועדה להיות: מדינת מופת שפויה ונאורה השוחרת צדק, שוויון ושלום", יאמר פרס לימים, על רקע הצעת חוק הלאום של ממשלת נתניהו לפני כשנתיים.
את קולו של בן־גוריון פרס זכר היטב. בביוגרפיה שכתב לפני חמש שנים, "בן־גוריון של שמעון פרס", גולל עורך עיתון "הארץ" לשעבר, דוד לנדאו, את מערכת היחסים הסבוכה של פרס הצעיר עם הזקן. זה החל במונית מתל אביב לחיפה; בן־גוריון ביקש לפגוש את הכוכב שהחל לזרוח בשמי תנועת הנוער העובד וצירף אותו לנסיעה. "טרוצקי לא היה מנהיג גדול", אמר אחרי שתיקה ארוכה. "מנהיג צריך להחליט. או 'מלחמה' וליטול את הסיכון - או 'שלום' ולשלם את מלוא המחיר". השיחה ההיא, שכדרכן של שיחות שנהג לנהל בן־גוריון דמו יותר למונולוג, שרטטה במידה רבה את מסלולו המקצועי של פרס. אם שלום, אז עד הסוף; ואם מלחמה, אז בלי לוותר.
אבל היה עוד תבלין שהגדיר את מעשיו לעתיד לבוא. "אני חושב שבימי בן־גוריון, הבון־טון החלוצי היה הפניית גב אל היהדות הגלותית, אל השטעטל", אמר לנדאו בראיון לרגל צאת הביוגרפיה המקיפה ההיא. "גם כשבן־גוריון הלך אצל הרבנים ורכש את אמונם בידענות מופלגת, הוא עשה זאת מסיבות פוליטיות פרגמטיות... אבל אני מאמין שבפרס חל מפנה. פרס בעיני הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לאדם דגול, ולאורך השנים השתנו בו דברים. כשהוזמן לבלארוס, בכהונתו כשר חוץ בממשלת רבין, הוא חזר אל בית ילדותו, ושם כנראה נפרץ בו שטף של זיכרונות. נדמה לי שמאז נפתח בו משהו אל היהדות".
על אותה חרדה ליהדות סיפר פרס עצמו בקול נרגש בנאום כניסתו לתפקיד נשיא המדינה בשנת 2007. הגורל המר של משפחתו, הבהיר, הוא שדחס, השחיז וקיבע את פועלו. הוא הדלק המניע אותו. "לפני 15 שנה באתי לווישנבה שליד ולוז'ין", פתח אז. "העיירה כולה כּלתה באש. עמדתי דומע ליד גל האבנים שכיסה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כתפם". גם סבו, צבי מלצר, היה בנספים. הוא נשרף עם אנשי העיירה יחד ביום מר אחד. מעל בימת הכנסת המשיך נכדו שמעון: "סבי למד בישיבת ולוז'ין עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה, ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת כל נדרי. עד היום מהדהדת תפילה זו באוזני".
באותו ביקור ב־1992 נסע פרס מווישנבה לוולוז'ין, פעם מרכז יהודי שוקק שהעמיד גדולי ישראל כרבי חיים מוולוז'ין - ובזמן ביקורו של פרס מקום שומם עם מצבות פזורות ושבורות ובינן עזובה והזנחה. על אחת מהן זיהה פרס לפתע שם מוכר: שמעון פרסקי. בן משפחה, הבין, והניח שעל שמו נקרא הוא. יותר מזה לא ידע. "ניצבתי דומֵם ומזועזע מול אבני ילדות אלה", סיפר. "העיירה שבה נולדתי נחרבה כולה. הבית שבו גדלתי עלה באש. רק הבאר נותרה. טעמתי את מימיה, הם לא השתנו. אבל האש כילתה את כל שהיה. דומה הייתי כאילו שמעתי קול זעקה עולה מפי סבי וסבתי ובנם היחיד שנותר... לו רק יכולתי ללחוש באוזנם על עצמאותנו, לספר להם על צה"ל, על דימונה, על אנטבה. על הזכות הכבירה שניתנה לנכדם להשתתף בקימום הריסות עמנו, לצקת תוכן של ממש בשבועה שלעולם לא עוד".
זו אולי הסיבה שבעוד בעולם הפוליטיקה ביצועיו לא היו מרשימים באופן מיוחד - מלבד השיא ששבר בהיותו 48 שנים בכנסת - כשהיה מדובר במדינאות, שמעון פרס שבר שיא אחר שיא, למן הרגע הראשון.
חייבים לנצח
"ב־1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על ידי דוד בן־גוריון ולוי אשכול ועברתי מקיבוץ אלומות למטה ההגנה", גולל עוד בנאום ההשבעה שלו לנשיא המדינה. "נפלה בגורלי זכות שאין שנייה לה: לשרת תחת גדול היהודים שידעתי - דוד בן־גוריון".
פרס היה בן 24 בלבד כשגויס להגנה. זה לא הפריע לו לזנק מטאורית אל צמרת ההנהגה הישראלית, ובשנים הבאות להקים כמה מן הגופים החשובים והקריטיים להישרדותה של המדינה הצעירה, ובהם הכור הגרעיני בדימונה, חיל הים, התעשייה האווירית ואגפים שונים במשרד הביטחון. היותו בן טיפוחיו האישי של בן־גוריון, השליט הכל־יכול של המדינה הצעירה ההיא, הביא לכך שאחת הפעולות האחרונות שעשה בן־גוריון בטרם התפטר מתפקידו בפעם הראשונה הייתה מינוי את פרס הצעיר למנכ"ל משרד הביטחון. פרס היה בן 30 בלבד. "לא ידעתי מדוע בן־גוריון בחר בי", אמר לימים, "אבל ידעתי מה הוא מצפה ממני: להעז ולא להתחרט. לא להיכנע לקושי. לא להיבהל מחזון. לא לפחד מהמחר. לא לעשות שקר בנפשי או בנפש זולתי".
במגרש הפוליטי היה מצבו שונה. את התנופה הסוחפת של בן־גוריון הפוליטיקאי הצליח פחות ליישם. יעידו על כך יריבויותיו, שניטשו לעתים על פני שנים רבות: הבולטת שבהם היא ההתמודדות מול יצחק רבין, שבראשית שנות ה־90, אחרי התגוששות ארוכת־שנים במים העכורים של הפוליטיקה, כינה אותו בביטוי שדבק בפרס, "חתרן בלתי נלאה". הקריירה הפוליטית של פרס כללה לא פעם תכסיסים פוליטיים שעוררו עליו ביקורת ציבורית רחבה; אחד הבולטים שבהם היה "התרגיל המסריח".
אבל איכשהו לצד זה פעל ציר זמן אחר, זה שהפך אותו למותג בינלאומי מצליח, ואולי לאזרח הישראלי הפופולרי ביותר גם כיום. בנאום הנשיאות ההוא ייחס פרס גם את יכולת ההפרדה הזאת לאביו הרוחני בן־גוריון. "ממנו למדתי שמגודל המצוקה נגזר גודל הישועה; שאין דבר חכם יותר בחיים מאשר להעדיף את השיקול המוסרי", אמר. "למדתי ממנו שבמלחמה אין ברירה. חייבים לנצח. ולניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים. אולם כאשר נוצרת ברירת שלום - אסור להחמיצה".