אריקה מינדל בת ה־23 זוכרת את הפעם הראשונה שבה הרגישה כי מעטה הזכוכית העדין שעטף אותה במהלך חייה החל להיסדק. זה היה ביום שישי, 16 בנובמבר 2012, יומיים לאחר פרוץ מבצע עמוד ענן וחיסולו של אחמד ג'עברי, המוח שמאחורי חטיפת גלעד שליט. מינדל, אז סטודנטית שנה ראשונה לפוליטיקה ויזמות באוניברסיטת מישיגן בארה"ב, יצאה מהשיעור האחרון ושמה פעמיה לכיוון המעונות כשתיקה תלוי על גווה וידיה עמוסות בספרים.
כשהתקרבה לרחבת הטקסים העגולה היא הבחינה בעשרות סטודנטים עומדים במרכזה ומתווכחים בלהט. מינדל ניסתה לעקוף את המהומה ובדרכה רפרפו עיניה על מספר שלטים גדולים שהונחו בצד, זכר להפגנה שהסתיימה דקות ספורות קודם לכן. על יריעות הנייר הארוכות נכתבו מסרים נגד ישראל ובגנות התקיפה בעזה. מול המוחים הפרו־פלסטינים עמדו סטודנטים יהודים שהגנו בתקיפות על צעדיה של ישראל. מינדל עמדה במקומה בשקט. היא לא הוציאה מילה ורק הקשיבה בסקרנות לעימות הקולני.
"באותו רגע הבנתי שכך ייראו מעכשיו החיים שלי באוניברסיטה", היא מסבירה את ההחלטה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל, לצד בוגרות תיכון בנות 18 בלבד. "עד אותו יום לא נתקלתי בגילויי אנטישמיות או במחאה כל כך נחרצת נגד ישראל. גדלתי בניו יורק, למדתי בבתי ספר יהודיים וכל החברים שלי היו חלק מאותה קהילה תומכת ישראל. ההפגנה הטרידה אותי. במהלך אותו סוף שבוע דיברתי עליה עם חברים.
"כשחזרתי ביום שני לקמפוס הרגשתי שאני לא לבד ושיש סביבי קהילה יהודית חזקה. זמן קצר אחר כך הצטרפתי לפעילות פרו־ישראלית כדי להבהיר לשאר הסטודנטים שהמדינה אינה רוצחת פלסטינים אלא מגיבה רק כשתוקפים אותה. שנה אחר כך החריף המצב כשנאלצנו להיאבק מול פעילים של BDS באוניברסיטה. אבל דבר אחד טוב יצא מזה: ההחלטה לעלות לישראל".
לפני כחודש וחצי עזבה מינדל את ניו יורק, עיר הולדתה, ובעזרת ארגון "נפש בנפש" עלתה לארץ עם עוד 74 צעירים שיתגייסו בקרוב לצה"ל. עד שתלבש מדי זית היא לומדת באולפן, מפנימה את אורח החיים בקיבוץ ומבלה פעם בשבועיים בתל אביב. "בישראל אני מרגישה בבית", היא מצהירה, "אומנם אין בה את הנוחות האמריקאית, אבל אני אוהבת את התרבות הישראלית. שום מותרות לא משתווים לתחושה שאני חיה ונמצאת בתוך העם שלי".
"היינו משפחה ציונית מאוד"
מאז שהייתה בת שש למדה מינדל בסביבה יהודית. הוריה ציונים מסורתיים, שלמדו בצעירותם באוניברסיטה העברית ומקפידים להגיע מדי שנתיים לישראל כדי לבקר את בני המשפחה המתגוררים בראש פינה. לאורך השנים התלבטו אם לעלות לישראל עם שתי הבנות, אולם שיקולי פרנסה ואיכות חיים הכריעו את הכף והשאירו אותם בניו יורק.
"כמעט לא היו לי חברים נוצרים, כי אפילו בחופש הלכתי למחנות קיץ של יהודים", אומרת מינדל בעברית מתובלת באנגלית. "להורים היה חשוב שאחותי הגדולה ואני נכיר את המנהגים ונחגוג את החגים. היינו משפחה ציונית מאוד, גם אם לא תמיד הסכמנו עם מדיניות הממשלה. הכרתי את ההיסטוריה של ישראל ואת הסכסוך בין העמים, אבל כנערה לא נתקלתי פנים מול פנים באנשים שמתנגדים למדינה או משמיצים אותה. בתמימות האמנתי שהדעות של כולם דומות לשלי".
עם סיום לימודי התיכון, וכחלק מהחיבור לדת, הצטרפה מינדל ל"כיוונים", תוכנית לימודים אקדמית לצעירים אמריקאים, המתקיימת ברובה בישראל ונועדה לחזק את הקשר בין המדינה ליהודים בתפוצות. במשך אותה שנה היא התגוררה בירושלים, למדה עברית, ערבית והיסטוריה, התוודעה לסכסוך הישראלי־פלסטיני, התנדבה לפרויקטים חברתיים וביקרה בקהילות יהודיות ב־12 מדינות.
זו התקופה שהובילה אותך לרצות לעלות לישראל?
"מגיל 4 אני מבקרת בארץ והמחשבה לגור כאן הייתה תמיד ברקע, אבל לא בצורה רצינית. כילדה ראיתי את בני הדודים שלי במדים וזה גרם לי להעריץ אותם ולרצות להיות כמוהם. גם אחרי המכינה היו לי מחשבות על עלייה, אבל חשבתי שעדיף שאסיים קודם את האוניברסיטה ולאחר מכן אחליט מה לעשות".
בספטמבר 2012 החלה מינדל ללמוד פוליטיקה ויזמות במישיגן, אחת מחמש אוניברסיטאות המחקר הטובות בארה"ב. המקום הפך ברבות השנים למרכז של מאבקים ליברליים ידועים, ובעיקרם ההתנגדות של סטודנטים למלחמת וייטנאם.
גם באוניברסיטה צללה מינדל לתוך סביבה מפנקת ותומכת. "באוניברסיטה, כמו בילדות, הייתה קהילה גדולה של יהודים ונהגנו להיפגש אחרי הלימודים בבניין שנקרא בית הלל ולדבר על ישראל", היא מספרת. "החודשיים הראשונים בלימודים התנהלו על מי מנוחות, עד שנתקלתי באותה מחאה נגד מבצע עמוד ענן. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול התנגדות נגד ישראל".
כשבועיים לאחר ההפגנה הצטרפה מינדל לאחת הקבוצות הפרו־ישראליות בקמפוס הנקראת I-LEAD (קיצור של חמש מילים: ישראל, מנהיגות, חינוך, הגנה משפטית ודיאלוג). חבורה צעירה וקטנה יחסית, כ־20 סטודנטים בלבד, שפעלה בשיתוף פעולה עם קבוצת איפא"ק הוותיקה והגדולה יותר.
יזמתם בקמפוס פעילויות למען ישראל?
"בהתחלה רק נפגשנו פעם בשבוע בבית הלל כדי לדבר על המדינה ועל מה שקורה בה. עיקר הפעילות שלנו הייתה פנימית וכוונה לסטודנטים היהודים. שוחחנו איתם על פעולות הממשלה, הבנייה בשטחים ועל הקמת התיישבויות. בשנת 2013 הפכתי לנשיאת הקבוצה ויצרתי דיאלוגים בין החברים. הכל בקמפוס היה שקט יחסית ולא היו עימותים בינינו לבין הסטודנטים הערבים, אבל גם לא קשרי חברות. כשנה לפני מבצע צוק איתן הקרקע באוניברסיטה החלה להתחמם".
"הקמפוס נקרע"
במרץ 2013 התאגדו הקבוצות הפרו־פלסטיניות בקמפוס תחת ארגון ה־BDS שהרים אז את ראשו. אחת המחאות הזכורות הייתה באוגוסט אותה שנה, נגד המוזיקאי האפריקאי סליף קייטה, שנתקל בשורה של הטרדות, הכפשות ואיומים מצד פעילי הארגון, עד שנאלץ לבטל את הופעתו בישראל. חודש אחר כך התמודד גם המוזיקאי הישראלי דני זמיר עם תגובות חריפות של הארגון, שאף קרא לירות בו במהלך הופעתו בדרום אפריקה.
"ה־BDS בקמפוס התחיל לפעול באלימות מילולית", נזכרת מינדל. "בהתחלה הם הפיצו פליירים משמיצים נגד ישראל ויצאו נגד הריסת בתים של פלסטינים ביו"ש. ידעתי מי הם, אבל לא האמנתי שהארגון יצליח להיכנס גם אלינו. אחרי כמה שבועות הם החריפו את ההתנגדות ופנו לאגודת הסטודנטים בבקשה לחקור את האוניברסיטה, כדי לבדוק אם הכספים שלה מושקעים בארגונים שתומכים בישראל, כמו קטרפילר או בואינג למשל. ברגע הראשון היינו בשוק מהתעמולה שלהם והתלבטנו איך להגיב. מאחר שהייתי אז הנשיאה של I-LEAD, בדקתי אם מישהו מהסטודנטים היהודים נפגע אישית מהמחאה".
נקטתם גם צעדים אופרטיביים מול BDS?
"בהתחלה עשינו טקס יום שישי בקמפוס. הגענו בבגדים בכחול־לבן ושרנו את התקווה. המטרה שלי הייתה לעשות משהו יפה, איכותי ותרבותי, כדי לא להציג אותנו ככאלה שנגררים לצעקות או למלחמות פיזיות. בהמשך דיברנו על ישראל עם הסטודנטים האחרים והצגנו להם את הצדדים היפים שלה. רצינו לדבר גם עם הפעילים הערבים של BDS כדי ליצור דיאלוג פוליטי ענייני באוניברסיטה, אבל נתקלנו בסירוב. הם היו עקשנים ואמרו שאם ידברו איתנו, זה עלול ליצור מראית עין של נורמליזציה ולגיטימציה לישראל. ביקשנו שיציגו את ההשקפה שלהם וישמעו את שלנו, הצענו ללמוד אחד מהשני, להבין את הרגשות של כל צד, אבל לא היה עם מי לדבר. הם לא רצו לעשות שום דבר בטוב".
אוניברסיטת מישיגן השקטה יחסית שינתה את פניה בחורף 2013, עם הדרישה לחקור את פעולותיה ולבטל את השקעותיה בחברות שלטענת BDS נותנות יד להפרת זכויות אדם של פלסטינים. בקשתם של הסטודנטים הפרו־פלסטינים נדחתה אומנם, אולם הם המשיכו בהתנגדות והאווירה בקמפוס הפכה פוליטית.
"הרגשתי שהקמפוס נקרע לשניים בין אלה שתמכו בישראל ובין אלה שהאמינו ל־BDS", אומרת מינדל. "למדנו כרגיל, למרות המתיחות, והקפדנו להישאר תרבותיים בדיאלוג שלנו. לא הגענו לעימותים פיזיים או למחאות אלימות כמו שקרה למשל באוניברסיטה בקליפורניה. בתגובה להפגנות הקפדנו על הסברה וארגון ימי עיון על ישראל".
אם במהלך השנים הייתה העלייה לישראל כמעין רעיון שנותר בחלק האחורי של הראש, הרי שמאז הפעילות הפוליטית בקמפוס והעמידה מול BDS התגבשה אצל מינדל ההחלטה לא רק לעלות אלא גם להתגייס לצה"ל. "עד אז בחרתי להילחם מהתפוצות על שמה של המדינה, אבל הרגשתי שזה הזמן למעשים ולא רק לדיבורים".
איך הגיבו ההורים?
"בהמון גאווה אבל גם בדאגה. אני לא חושבת שהם האמינו שאקח את הציונות כל כך הרבה צעדים קדימה".
לישראל הגיעה מינדל בטיסה מיוחדת של ארגון נפש בנפש, שהוקם בשנת 2002 על ידי הפילנתרופ היהודי טוני גלברט והרב יהושע פס, כדי להפיח חיים בעלייה לישראל מצפון אמריקה ומבריטניה. הארגון פועל ללא מטרות רווח ובשיתוף פעולה עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל וגרעין צבר, ועד עתה הביא לישראל 50 אלף עולים.
מינדל הייתה על טיסה מספר 55, שכללה גם משפחות, זוגות צעירים וחיילים לעתיד. בחודש וחצי האחרונים היא שוהה בקיבוץ עין השלושה, לומדת באולפן ומתכוננת לקראת גיוסה בחודש הבא. "רק כשהמטוס נחת בנתב"ג הבנתי שזה באמת קרה ושמעכשיו יהיו לי חיים אחרים", היא אומרת בהתרגשות. "יכולתי למצוא בקלות עבודה בניו יורק, לעשות כסף, אבל זו לא הייתה ציונות".
מישהו מקבוצת I-LEAD הגיע איתך?
"רק חברה אחת שלמדה איתי. שאר החברים ממשיכים את פעילות ההסברה מתוך ארה"ב. חשוב שידברו לטובתנו גם משם".
את מתכוונת להיות מעורבת פוליטית גם בישראל?
"קודם כל חשוב לי להתגייס. אני מאוד רוצה להיות מדריכה או לשרת במפקדת מתאם הפעולות בשטחים. אחרי שאשתחרר אראה מה הלאה. הכי חשוב לי כרגע זה להרגיש את ישראל דרך הרגליים ולא רק באמצעות הדיבור עליה".