ההתנצלויות המפורסמות והדרמטיות ביותר של מנהיגי בעולם

"מדוע מנהיגים מתנצלים?" - זו השאלה שעמדה במרכזו של מאמר מרתק שפרסמה פרופ' ברברה קלרמן בכתב העת היוקרתי "הרווארד ביזנס ריוויו" לפני עשר שנים. "התנצלות של מנהיג היא מופע שבו כל ביטוי נחשב וכל מילה הופכת לחלק מהרשומות הציבוריות", הדגישה קלרמן, המתמחה במנהיגות ציבורית.

לטענתה, הסיבות שבגינן מנהיג יתנצל, מהלך שלעתים עלול להיות גם בעל השלכות שליליות עבור מעמדו, הן כדי לכפר על טעויות אישיות שלו, חיזוק הגוף שבראשו הוא עומד אחרי טעויות מערכתיות, הבעת צער על מעשים שפגעו בקבוצות אוכלוסייה, או הבעת חרטה מוסרית וכנה על עוולות שנעשו על ידי בודדים או באופן מוסדי ומכוון, גם אם קרו זמן רב לפני תקופת כהונתו.

"הניסיון לצאת נקי כפיים הוא יותר מאשר הסבר ויותר מאשר הודאה (על המעשים שנעשו): מדובר בחילופי דברים שאותם מנהלים המנהיגים והמאזינים כדי להתקדם הלאה", הסבירה קלרמן. "המעבר הזה, מהעבר אל העתיד, הוא שמאפשר את תיקון המסלול שמצריכים הטעויות והמעשים השגויים".

ההיסטוריה סיפקה לנו לא מעט דוגמאות להתנצלויות של מנהיגי מדינות ודתות על התנהלות בלתי ראויה או על פשעים שביצעו הם או העמים שלהם, עוד מימי התנ"ך, כמו משה שמבקש את סליחת אלוהים על חטא עגל הזהב או דוד שמתחרט על הרומן עם בת שבע. סליחה היסטורית נוספת הייתה "ההליכה לקנוסה", מסע ההשפלה שבו נאלץ הקיסר היינריך הרביעי להתרפס בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי במצודת קנוסה שבאיטליה בשנת 1077.

לכבוד יום הכיפורים אנחנו חוזרים לכמה מההתנצלויות והבעות הצער המפורסמות ביותר, הדרמטיות וחסרות התקדים שנשאו מנהיגים ברחבי העולם ב־50 השנים האחרונות.

כריעת התנצלות

שואת העם היהודי הייתה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות בהיסטוריה וקשה לראות כיצד אפשר להתנצל עליו, שלא לומר לסלוח. עד היום ממשיכה גרמניה לשלם קצבאות לניצולי שואה ולסייע לביטחון ישראל, והכל בניסיון להפגין את ההכאה על החטא. אולם דווקא ההתנצלות הבולטת ביותר שהגיעה מגרמניה של פוסט מלחמת העולם השנייה לא כללה מילים, אלא מחווה קטנה ואילמת שזכתה לתהודה בינלאומית.

הקנצלר המערב גרמני ווילי ברנדט, שנמלט ממולדתו אחרי עליית הנאצים לשלטון ולאחר מכן נלחם במסגרת תנועת ההתנגדות נגד המשטר האכזרי, הגיע בדצמבר 1970 לביקור רשמי בפולין, כחלק מתהליך הפיוס בין המדינות. אחת מתחנות הביקור הייתה האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, שם הניח זר פרחים, כשאלפי צופים וכלי תקשורת מרחבי העולם מסקרים את הרגע ההיסטורי.

לפתע, ירד ברנדט על ברכיו מול האנדרטה ונותר כך במשך שניות ארוכות, בלי להוציא מילה. "תחת משקל ההיסטוריה הנוכחית, עשיתי מה שאנשים עושים כאשר המילים אינן מספיקות", אמר לימים. "ככה אני זכרתי את מיליוני הקורבנות".

המחווה של ברנדט זכתה לתגובות מעורבות בגרמניה. סקר הראה כי 48% מהציבור חשבו שמדובר במעשה מוגזם, בעוד 41% סברו שהוא פעל כראוי. "הוא הכפיף את עצמו לחוב שהוא עצמו לא נשא, וביקש חרטה שהוא עצמה לא צריך", נכתב ב"דר שפיגל", "ואז הוא כרע על ברכיו עבור גרמניה". ברנדט עצמו קיבל שנה לאחר מכן את פרס נובל לשלום והמשיך לכהן כקנצלר עד מאי 1974.

באפריל 1990, אחרי נפילת החומה וחודשים ספורים לפני האיחוד, הגיעה התנצלות גם ממזרח גרמניה. "אנחנו חשים עצובים ומבוישים", נאמר בהצהרה מטעם הפרלמנט הראשון של המדינה הקומוניסטית שנבחר בחופשיות. "אנחנו מבקשים מיהודי העולם לסלוח לנו. אנחנו מבקשים מתושבי ישראל לסלוח לנו על הצביעות ועל העוינות של מדיניות מזרח גרמניה כלפי ישראל, ועל הרדיפות והפגיעה במעמד האזרחים היהודים גם אחרי 1945 במדינה שלנו".

גם הוותיקן שמר במשך שנים על שתיקה מלאה, ולמעשה עדיין לא חשף את כל האמת על תפקיד הכנסייה הקתולית במהלך השואה, על אף שידוע כי האפיפיור פיוס ה־12 לא יצא בפומבי נגד המשטר הנאצי חרף הידיעות על המתרחש באירופה. היו אף טענות שהוותיקן סייע לפושעים נאצים להימלט אחרי המלחמה.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני הביע לא פעם את צערו על שתיקת הכנסייה במהלך המלחמה, אולם השיא הגיע ב־16 במרץ 1998, כאשר הוותיקן פרסם את המסמך: "אנחנו זוכרים: הרהור על השואה". "הפשע שנודע בשם השואה נותר כתם בלתי מחיק על ההיסטוריה של המאה שעומדת להסתיים", כתב האפיפיור. "מי ייתן שהמסמך הזה יאפשר לזיכרון למלא את התפקיד ההכרחי שלו בתהליך עיצוב העתיד, שבו חטא השואה לעולם לא יהיה אפשרי יותר. מי ייתן שהוא אכן יסייע לרפא את הפצעים של חוסר ההבנות ושל אי הצדק של העבר".

האב, הבן וחטאי הכנסייה

ההתנצלות על ההתנהלות בזמן השואה לא הייתה הפעם היחידה שבה יוחנן פאולוס השני, שהוביל את הוותיקן במשך יותר מ־26 שנה, הביע חרטה עמוקה על פשעי העבר של הכנסייה הקתולית. "אנחנו מבקשים בצניעות מחילה על התפקיד שכל אחד מאתנו מילא במעשים שתרמו לשיבוש פניה של הכנסייה", אמר האפיפיור בדרשה שנשא ב־12 במרץ 2000 ובה התנצל על 2,000 שנות חטאים קתוליים. "במקביל, בעת שאנחנו מודים בחטאים שלנו, הבה נסלח על השגיאות שבוצעו מצד אחרים כלפינו".

מלבד ההתנצלות הגורפת, סיפק פאולוס השני גם הבעות חרטה נקודתיות ממרחק של מאות שנים. באפריל 1204, בשיאו של מסע הצלב הרביעי שהיה אמור לכבוש את ירושלים מידי המוסלמים, כבש הצבא הקתולי את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. אחרי מצור של ימים אחדים, החיילים בזזו את העיר והרסו חלקים נרחבים ממנה. "אנחנו מתפללים שאל ההיסטוריה יטהר את הזיכרונות של כל דעה קדומה וטינה ויאפשר לנו להתקדם בדרך לאחדות", אמר בעת שאירח את המנהיג הרוחני של הכנסייה האורתודוקסית, הפטריארך ברתולומיאו הראשון מקונסטנטינופול. "כיצד אנחנו לא יכולים להיות שותפים, ממרחק של 800 שנה, לזעם ולכאב".

התנצלות מסקרנת נוספת הייתה על משפט האינקוויזיציה שנעשה לאסטרונום והמתמטיקאי האיטלקי גלילאו גליליי בשנת 1633, שעורר את זעמה של הכנסייה הקתולית אחרי שטען כי כדור הארץ סובב סביב השמש ולא להפך. גלילאו אולץ להתנער מאמונותיו המדעיות ומהגילויים שלו ונידון למאסר בית, אותו ריצה עד מותו שמונה שנים לאחר מכן.

באוקטובר 1992, 359 שנה אחרי המשפט, קבעה האקדמיה המדעית של הוותיקן כי יש מקום לטהר את שמו של גלילאו, אף שנטען כי חוקרי האינקוויזיציה מילאו את תפקידם מתוך אמונה מלאה. "הטעות של התיאולוגים באותה תקופה, כאשר הם שמרו על המרכזיות של כדור הארץ, הייתה שהם חשבו שההבנה שלנו של המבנה של העולם הפיזי נכפתה, באופן מסוים, על ידי המובן המילולי של כתבי הקודש", אמר האפיפיור.

סוף לגזענות

בשלהי 1992 כבר היה ברור כי משטר האפרטהייד עומד לפני סיומו המוחלט, אחרי קרוב ל־45 שנה. השלטון הלבן, שדיכא באופן מכוון, שיטתי ואלים את הרוב השחור בדרום אפריקה, כבר ביטל את מרבית החוקים הגזעניים וניהל שיחות ישירות עם מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי של נלסון מנדלה.

ב־9 באוקטובר התייצב פרדריק וו. דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון של דרום אפריקה והאיש שהורה על שחרורו של מנדלה מהכלא אחרי 27 שנה, בפני קהל לבן בעיירה וינבורג, ובניסיון לגייס את תמיכתם במהלך ההיסטורי, הביע התנצלות חסרת תקדים על התנהלות המשטר הגזעני. "במשך זמן רב מדי נתלינו בחלום של מדינות לאום נפרדות, כאשר כבר היה ברור שזה לא יצליח באופן מספק. על כך אנחנו מצטערים", אמר. "כן, עשינו טעויות. כן, לעתים קרובות חטאנו ואנחנו לא מכחישים את זה. אבל על זה שהיינו רשעים, זדוניים ואכזריים - על זה אנחנו אומרים לא!".

במפלגת הקונגרס הלאומי לא התרשמו מהדברים. "הוא לא הכיר בכך שהאפרטהייד היה שגוי מבסיסו ומרושע. כל התנצלות ראויה על האפרטהייד תצטרך להכיר בכך שהוא מבוסס על התפיסה של עליונות גזעית", נמסר מהתנועה שנאבקה שנים נגד השלטון. "עם סירובו להכיר במציאות האיומה הזו, דה קלרק לא רק מראה חוסר רגישות דוחה כלפי קורבנות האפרטהייד, אלא גם עושה שירות דב לעם האפריקנרי ולקהילה הלבנה בכללותה".

חלפו קרוב לארבע שנים. מנדלה ודה קלרק קיבלו יחדיו את פרס נובל לשלום בשנת 1993, ושנה לאחר מכן נבחר מנדלה למנהיג השחור הראשון של דרום אפריקה. ב־21 באוגוסט התייצב הנשיא לשעבר בפני ועדת האמת והפיוס וסיפק התנצלות מחודשת. "כבר התנצלתי בפומבי על הכאב והסבל שנגרם בשל המדיניות הקודמת של המפלגה הלאומית", אמר. "אני שב על ההתנצלות הזאת היום".

דה קלרק ציין כי "המנהיגים הקודמים שלנו טעו עמוקות במסלול שאליו הם הובילו", אם כי טען כי לא היה הבדל בהתנהלות של משטר האפרטהייד לעומת מדיניות אפליה במקומות אחרים בעולם, כולל המצב שהיה בדרום ארה"ב עד אמצע המאה ה־20. יו"ר הוועדה, הארכיבישוף דזמונד טוטו, שיבח את דה קלרק. "אני יודע כמה קשה לומר 'אני מצטער' בפומבי", אמר אחרי שהנשיא לשעבר סיים את דבריו. "אנחנו בטוחים שתהיה לכך השפעה משמעותית".

מורשת אפלה

מחזה בלתי שגרתי נראה בארמון הנשיאותי בטייוואן בתחילת אוגוסט השנה, כאשר על במה אחת ניצבו טסאי אינג־וון, הנשיאה הראשונה בתולדות המדינה שנכנסה לתפקידה רק השנה, וסאפן נגאנאהן, המנהיג בן ה־80 של בני שבט היאמי. על פלג גופו העליון הייתה אומנם חולצה, אבל במקום מכנסיים הוא לבש רק תחתונים, כדי להפגין את הלבוש המסורתי של עמו. גם בקהל נראו בגדים מסורתיים שלבשו מנהיגי שבטים מרחבי המדינה.

הכינוס נועד לרשום רגע היסטורי בתולדות טייוואן, כאשר הנשיאה טסאי הביעה לראשונה התנצלות רשמית של השלטון בפני העמים הילידים (האבוריג'ינים) של האי על מאות שנים של יחס בלתי הוגן מצד התושבים שהגיעו מסין. "אני מציעה את התנצלותי הכנה ביותר לאבורג'ינים על 400 שנה של כאב וחוסר צדק", אמרה.

המחווה של טסאי מצטרפת למגמה הולכת ומתרחבת בעולם שבה מנהיגים מביעים צער בפני אותם שבטים ילידיים מקוריים שיישבו במשך מאות ואלפי שנים את האדמות שלימים הפכו למדינות לאום אולם נותרו בשולי החברה.

ההתנצלות הפומבית הראשונה של הממשל האמריקאי כלפי אחת הקבוצות הילידות בארה"ב הגיעה רק בנובמבר 1993, כאשר הנשיא ביל קלינטון חתם על הצהרה משותפת של שני בתי הקונגרס, שכללה התנצלות "בפני תושבי הוואי המקוריים בשם תושבי ארה"ב על הפלת ממלכת הוואי ב־17 בינואר 1893 בהשתתפות סוכנים ואזרחים של ארה"ב, ומניעת הזכות של תושבי הוואי המקוריים להגדרה עצמית".

חלפו 16 שנה עד שהגיעה התנצלות נוספת, הפעם בפני כל התושבים הילידים שהתגוררו על האדמות שהפכו לארה"ב: "ארה"ב, בשם הקונגרס, מתנצלת בשם העם האמריקאי בפני כל העמים הילידים על האירועים הרבים של אלימות, התעללות והזנחה, ומביעה חרטה על התוצאות של שגיאות העבר". על אף החשיבות הרבה של ההצהרה, היא הוסתרה כסעיף בחוק ההקצאות הצבאיות לשנת 2010 שעליו חתם הנשיא אובמה בדצמבר 2009, אולי בניסיון למנוע עוד תביעות שידרשו מהממשל או מהמדינות שחברות בארה"ב לשאת באחריות משפטית.

אצל השכנה מצפון, קנדה, הגיעה ההתנצלות הרשמית הראשונה ביוני 2008, כאשר ראש הממשלה סטיבן הארפר הביע צער על שיטת החינוך שנכפתה במשך שנים על בני האומות הראשונות, השם הרשמי של העמים הילידים המקומיים. "אנחנו מכירים בכך שמדיניות ההטמעה הייתה שגויה, גרמה נזק עצום ואין לה מקום בארצנו", אמר הארפר.

אולם ההתנצלות לא סייעה לראש הממשלה השמרני, שהותקף על ידי העמים הראשונים בטענה שמדיניותו פוגעת בהם. הדוגמאות הבולטות ביותר היו ביטול תקציבים לצמצום הפערים והפקעת קרקעות ומשאבי טבע שהיו ברשות השבטים ללא התייעצות עמם, בניגוד לחוקה. בדיוק לפני שנה נקמו בו העמים הילידים כאשר סייעו למנהיג הליברלים, ג'סטין טרודו, להיבחר לראשות הממשלה.

חודש לאחר ניצחונו, כבר הכריז טרודו כי "הגיע הזמן ליחסים מחודשים של אומה מול אומה עם עמי האומות הראשונות, יחסים שמבינים שהזכויות שמעניקה החוקה לאומות הראשונות של קנדה אינן גורמות לחוסר נוכחות, אלא מהוות מחויבות קדושה".

התנצלות היסטורית נוספת סיפק ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר קווין ראד. ב־13 בפברואר 2008 הוא התייצב בפני חברי הפרלמנט, ובנאום מרגש מימש את הבטחת הבחירות שלו להתנצל בפני העמים האבורג'ינים שחיו ביבשת עוד לפני הגעתו של האדם הלבן.

"אנחנו מהרהרים במיוחד בהתעללות כלפי מי שהיו הדורות השדודים - אותו פרק לקוי בהיסטוריה של האומה", אמר. "הגיע הזמן כעת שהאומה תהפוך דף חדש בהיסטוריה של אוסטרליה ותתקן את הטעויות של העבר. אנחנו מתנצלים על החוקים והמדיניות של הפרלמנטים והממשלות שגרמו כאב, סבל ואובדן לאחינו האוסטרלים. על הכאב, הסבל והפגיעה בדורות השדודים האלה, בצאצאיהם ובמשפחות שנותרו מאחור - אנחנו אומרים סליחה. לאמהות ולאבות, לאחים ולאחיות, על פירוק משפחות וקהילות - אנחנו אומרים סליחה. ועל ההשפלה והביזוי שנגרמו לעם גאה ולתרבות גאה - אנחנו אומרים סליחה".

הגטו היפני

זה היה אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ב־19 בפברואר 1942, שלושה חודשים אחרי המתקפה היפנית בפרל הרבור וכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה, חתם הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט על הצו הנשיאותי מספר 9066 שהתיר למזכיר המלחמה להכריז על אזורים מסוימים כשטח צבאי - ובכך אפשר לבצע בפועל מעצר מינהלי של אזרחים אמריקאים ממוצא יפני.

אף שלא היה בסיס עובדתי לכך שהם משמשים גיס חמישי של הצבא האימפריאלי היפני, התקפל הנשיא בפני דעת הקהל וכתוצאה מכך נאלצו כ־127 אלף גברים, נשים וילדים, שרבים מהם נולדו בארה"ב, לעזוב את בתיהם בתוך עשרה ימים, בעיקר בחוף המערבי. הם הועברו למרכזים זמניים לפני ששוכנו בעשרה מחנות באזורים מדבריים, שבהם נאלצו לשהות עד לסיומה של המלחמה כעבור יותר משלוש שנים.

בשנות ה־60 החלו צעירים אמריקאים ממוצא יפני בקמפיין ציבורי שנועד להביא את הממשל להכיר במעשיו. ההישג הראשון נרשם בפברואר 1976, כאשר הנשיא ג'רלד פורד ביטל את צו 9066 וציין כי הוא היה "טעות לאומית". "כעת אנחנו יודעים מה שהיינו צריכים לדעת אז -שלא רק שהפינוי היה שגוי, אלא גם שהיפנים - אמריקאים היו ועודם אמריקאים נאמנים", אמר.

12 שנה לאחר מכן חתם הנשיא רונלד רייגן על חוק החירויות האזרחיות שקבע כי כל אחד מניצולי המעצר יקבל 20 אלף דולר. את החוק קידמו חבר בית הנבחרים ממוצא יפני נורמן מינטה, שהיה כלוא באחד המחנות, והסנאטור אלן סימפסון שפגש את מינטה במחנה בעת שהיה בסיור של הצופים.

בתקופה האחרונה שבו וצפו הזיכרונות לאותם ימים שחורים בשל הרטוריקה של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ, שהכריז כי יפעל לעצור את מיליוני המהגרים הבלתי חוקיים ויאסור על כניסת מוסלמים. בראיון שהעניק למגזין "טיים" בדצמבר שעבר, הוא לא שלל את האפשרות שהיה תומך במעצרים המינהליים אם היה חי באותה תקופה. "אני בוודאי שונא את הרעיון, אבל הייתי צריך להיות שם כדי לתת תשובה ראויה", אמר טראמפ, "זה דבר קשה, אבל מלחמה היא דבר קשה והניצחון הוא קשה. אנחנו לא מנצחים יותר. אנחנו לא מנצחים יותר מלחמות".

מדלן סוגימוטו, שבתור נערה גם נכלאה עם משפחתה במחנה מעצר, הודתה כי היא חוששת שטראמפ מקדם רעיונות דומים לאלה שחוותה בצעירותה. "הוא מגנה אנשים ואומר שהם אויבים בלי לבחון את הנאמנות שלו, כפי שעשו לנו", אמרה ל"גרדיאן". "לא לדעת את ההיסטוריה, לא לעשות הקשרים עם מה שהוא אומר שצריך לעשות היום - זה מדאיג ומאכזב".