המילים "לא יכול" או "לוותר" אינן שגורות בלקסיקון של יהונתן כהן. בשלבים רבים בחייו היה צריך להילחם כדי להגשים את רצונותיו ומטרותיו, למרות המגבלות הגופניות שלו, והוא אכן לא נתן לדבר לעצור אותו. את הקרדיט לכך הוא זוקף לא רק לזכותו, אלא גם לזכות משפחתו התומכת. "אתה יכול לבנות הרים וגבעות", הוא אומר כעת בראיון מיוחד ל"מעריב המגזין", "אבל בלי שהמשפחה תהיה מאחוריך, זה לא יעבוד. אתה צריך גב כלכלי, נפשי, שכלי. אתה צריך שיאמינו בך".

כהן (30) הוא בנם של ראש המוסד יוסי כהן ורעייתו איה. הוא נולד אחרי לידה קשה בחודש השביעי להריון, ובגלל אי־אספקת חמצן למוח בזמן הלידה, הוא סובל משיתוק מוחין ויושב בכיסא גלגלים (והוא מתעקש על הטרמינולוגיה "יושב" ולא "מרותק"). הוא אינו יכול לקרוא בגלל בעיית ראייה קשה, וגם לא לכתוב בגלל מגבלה פיזית בידיו, אך המוטו שלו הוא, כאמור, להתגבר על מכשולים. הוא התגייס לצה"ל לחיל החינוך והנוער, אחר כך יצא לקורס קצינים ושובץ ביחידה 8200, ואת שירותו סיים בדובר צה"ל בדרגת סרן. כשנה לאחר השחרור חזר לצה"ל לשירות קבע של שלוש שנים. לפני כשנתיים הוא התחתן, וכיום הוא בשנתו השלישית ללימודיו במרכז האקדמי שלם בירושלים, שם הוא לומד לתואר ראשון בחוג ללימודים הומניסטיים ובתוכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית.

"רוב חיי למדתי בבית ספר so called רגיל, שאינו משתייך לחינוך המיוחד", מספר כהן. "תמיד האמנתי בשבירת תקרת זכוכית. אצלי לא קיים דבר כזה 'אי אפשר'. מבחינתי 'אי אפשר' זה מי שלא רוצה. נכון שאני לא יכול לעלות 20 קומות בלי מעלית, אבל על רוב הדברים בחיים שלי אני אומר שזה מורכב, זה לא פשוט, אבל זה לא בלתי אפשרי. אני חושב שגם תמיד האמנתי בזה, וגם קיבלתי חינוך טוב מאבא ואמא. האמביציות והמוטיבציות הן בעיקר מהבית. אני מסתכל על מקרים אחרים לידי ורואה אנשים עם המון פוטנציאל, שההורים שלהם לא דחפו אותם קדימה, ולכן זה נראה כמו שזה נראה. מובן שצריך גם להיות בן אדם עם בסיס טוב ונכון כדי לקלוט את המסרים שמקבלים. אני רציתי לקבל את המסרים החיוביים האלה".

כיצד נראה החינוך שקיבלת בבית?
"המוטו מילדות היה שלא מוותרים. אין דבר כזה 'אני לא יכול', אלא 'זה מורכב יותר ואנחנו נעזור לך', למשל, לטפס על החרמון על הגב של אבא שלי, כדי לא להתנתק מכל המשפחה. אמא שלי גם תמיד סיפרה שהייתה מושיבה אותי על השטיח עם הילדים האחרים בבית כדי שאשחק איתם, כדי שייגעו בי ולפעמים גם ירביצו לי. זאת כדי לא לעטוף אותי בצמר גפן. המטרה הייתה להראות שאני כמו שאר האחים בבית. מבחינה אידיאולוגית, חונכתי בבית שבו קודם כל זה המדינה, חשיבות המדינה והנתינה למדינה. קודם כל, זה מדינת ישראל, צה"ל, ציונות, יהדות, ואחר כך האני העצמי, וזה משהו שחדר עמוק בי".

מהי העצה הכי טובה שקיבלת מאבא שלך?
"שני ההורים שלי תמיד אמרו לי 'תראה לכולם שאתה יכול', 'אל תוותר' ו'תהיה אתה'. כלומר, מצד אחד אל תוותר לעצמך, ומצד שני אל תהיה סופרמן איפה שלא צריך. דע לשחרר איפה שאתה רואה שאתה לא מסוגל. את הלשחרר לקח לי יותר זמן ללמוד".

באילו מקרים למשל החלטת לשחרר?
"היו כמה מקרים שאמרתי שפה זה לא ילך, כמו כל מיני אוניברסיטאות ומכללות שלא קיבלו אותי. או שלמדתי במשך שנה ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, הבנתי שזה לא הולך, אז שחררתי. בעיקר כשגדלתי, הבנתי שלא צריך לתת פייט על הכל, אלא צריך לשמור את הכוחות לדברים החשובים באמת".

ספר על הקשר עם אביך.
"אבא היה נוכח בילדות שלי בדרכו. העבודה שלו דרשה ממנו כמובן להיעדר מבחינה פיזית הרבה מהבית, והייתה לאמא הרבה עבודה. אבל אין צומת חשוב בחיים שלי שאבא לא היה נוכח בו בצורה משמעותית. אני לא זוכר שקיבלתי איזושהי החלטה בלי שאבא ידע, או שעשיתי איזושהי פרוצדורה רפואית בלי שהיה שם".

האם אתם חברים קרובים?
"כן. אין בן אדם שמשתף את ההורים שלו בכל, אבל בהרבה תחומים אישיים וחשובים אני משתף אותו, ויש בינינו שיחות נפש".

האם אתה מעריץ אותו?
"אבא אומר שאסור להעריץ אף אחד. זה משפט שלו, לא שלי (הוא מחייך), אבל אני בוודאי מעריך אותו מאוד ותומך בו בתפקידו הנוכחי ובתפקידיו הקודמים במוסד ובכלל".

משפחה תומכת. האב, ראש המוסד יוסי כהן. צילום: מרק ישראל סלםמשפחה תומכת. האב, ראש המוסד יוסי כהן. צילום: מרק ישראל סלם



לא לוותר לסביבה


למרות האמונה של כהן ביכולתו להתגבר על מכשולים, הדרך כמובן לא תמיד הייתה קלה. "בוודאי שהיו קשיים", מודה כהן, "אני לא מתכוון שהכל היה ורוד ושהכל עדיין ורוד, אבל אני לא רואה בזה קשיים, אלא יותר אתגרים. היו תקופות שהרגשתי שהכוחות נגמרו, היו לי גם מחשבות אובדניות בעברי הרחוק, אבל בסופו של דבר צמחתי מזה צמיחה גדולה. החיים לא פשוטים וקל מאוד ליפול לבור. אני לא מכיר בן אדם שלא אמר פעם אחת לעצמו: 'איזה מסכן אני ואיך החיים שלי דפוקים'. לפעמים יש רגעים שאתה מתייאש ואומר: 'די, בשביל מה אתה צריך את כל זה? איזה כיף היה לי אם הייתי סתם נכה בכיסא גלגלים שלא צריך להתאמץ'".

איך הסתדרת במהלך השנים מבחינה חברתית?
"כשהייתי ילד, זה כמובן היה יותר קשה. תחומי העניין שלי לעתים היו שונים מאלו של שאר הילדים. תמיד אמרו לי שאני בוגר לגיל שלי, אבל תמיד גם מצאתי לי את המקום כן להתחבר אליהם, והיו לי חברים טובים. מצד שני, היו פעמים שנפגעתי מאנשים בוגרים. באחד המקומות שהייתי בהם תקופה מסוימת, אמרו לי אנשים ש'הם מרגישים שהם סוחבים אותי על הגב'".

לדברי כהן, אחד האתגרים הגדולים שעמם התמודד היה הגיוס לצה"ל: "הכניסה לשירות הצבאי הייתה אחת התקרות הגבוהות ביותר לשבור. זה היה לשבור איזושהי סטיגמה כשאמרו לך שאתה לא מתגייס, להילחם על כך שאתה כן מתגייס, ואפילו לעשות קורס קצינים. גם שם לא האמינו בי בהתחלה, הציעו לתת לי דרגות ייצוג ללא צורך בקורס, ושוב הייתי צריך להתעקש שאני רוצה לעבור את הקורס. לא רציתי לוותר לעצמי וחשוב יותר לא לוותר לסביבה, ואכן עשיתי קורס קצינים מאוד ייחודי למתנדבים ולאקדמאים".

אחת החוויות הזכורות לכהן לטובה הייתה כשלמד שנתיים בהיותו נער במכון "פטו" בבודפשט. "למדתי שם בשיטה ייחודית שנקראת 'החינוך המדריך'", הוא מספר. "זו בעצם שיטה חינוכית שמחנכת את האדם הנכה להסתגל לסביבה, ולא הפוך, דרך תרגילים יומיומיים פיזיים, למשל קימה משינה, צחצוח שיניים ועוד. אלה היו השנתיים וחצי החשובות ביותר בשבילי. אחרי שחזרתי ארצה, ואחרי התייעצויות רבות, קיבלתי החלטה מאוד קשה שאני בוחר לשים דגש יותר על הצד האינטלקטואלי מאשר הפיזי. הבנתי שבצד האינטלקטואלי אני יכול מאוד לפתח את עצמי, וההחלטה הזאת הוכיחה את עצמה. הבנתי שאין זמן להשקיע בשני הדברים במקביל, ושאני צריך לבחור אם אני ממשיך להשקיע מאמצים רבים בקטע הגופני או מתמקד בצד האינטלקטואלי. זה היה אחד הצמתים החשובים ביותר בחיי".



בלי עזרה מאף אחד


אנחנו נפגשים במרכז האקדמי שלם, שבו הוא, כאמור, לומד כיום. המרכז נוסד בשנת 2013 בירושלים, ובו מונהגת תוכנית ללימודים הומניסטיים ברוח ה־

Liberal Arts הכוללים לימודי פילוסופיה ודתות, היסטוריה ומדעי החברה, מתמטיקה ומדעי הטבע, ספרות, אמנות ומוזיקה. תוכנית הלימודים במרכז שלם שואבת את השראתה ממסורת לימודי ספרות המופת הנהוגה במוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית, וזאת מתוך כוונה לחשוף את הסטודנטים למגוון רחב של תחומי דעת המכשירים אותם לימים להוביל את החברה. במהלך לימודיהם הסטודנטים נחשפים לכתבים הנמצאים במרכזו של הקאנון התרבותי בארץ ובעולם המערבי.

במרכז האינטימי והשקט הזה לומדים רק 180 סטודנטים, וכהן מרגיש שם בבית. "אני מאוד אוהב את ה'קיבוץ' הזה", הוא מחייך. "מבחינה חברתית התערבבתי פה מעולה. האינטימיות הזאת מאוד עוזרת לי להתקדם, זאת להבדיל ממקום גדול, שבו אולי הייתי הולך לאיבוד והופך לעוד מספר במזכירות".

הוא בעל חוש הומור, חד מחשבה וחדור מטרה. "אחד הדברים היפים שקרו פה זה שהתקבלתי נטו בגלל כישוריי, בלי עזרה מאף אחד. רק אחרי שהתקבלתי, הם ידעו במי מדובר", הוא מספר בגאווה ומוסיף ש"היה מאוד קשה להתקבל לכאן והייתי צריך לעבור הרבה מאוד מיונים. קיוויתי שאתקבל, וכשהתקבלתי זה הוכיח לי שוב שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מאוד פרפקציוניסט. חייב לדעת ולהבין הכל עד הסוף. תמיד צוחקים עלי ואומרים שאני יכול טיפה לשחרר. מאוד חשובים לי הציונים, ההישגים. אתה צריך לשמור על ממוצע של 85, כי מדובר על תוכנית מצטיינים. התוכנית שאני לומד בה בנויה על קריאה, דיון בכיתה וכתיבה. יש לי מסייע אקדמי שמקריא לי את הטקסטים שצריך לקרוא, ובמקום העבודות הכתובות שצריך להגיש, אני נבחן בעל־פה. אני מקווה שההשתלבות המוצלחת שלי כאן תפתח דרך לאנשים נוספים בעלי מוגבלויות לרכוש השכלה במקום שהוא מאוד מכיל ומקבל".

יהונתן כהן בחתונתו. צילום: אריאל זנדברגיהונתן כהן בחתונתו. צילום: אריאל זנדברג

בשעות הפנאי שלו כהן אוהב להקשיב למוזיקה ממגוון סגנונות וגם לשחות. "זה הספורט שלי. זה מה שאני עושה כדי לשמור על הגוף", הוא אומר. את אשתו יעל הכיר דרך אחיו. "הוא הכיר אנשים שהיו מקורבים אליה, וככה נפגשנו", הוא מספר. "יעל סובלת משדרה שסועה, והיא משותקת מהמותניים ומטה. כרגע היא לומדת שפת סימנים כדי לעבוד בעתיד עם קהילת החירשים".

זה היה קליק ממבט ראשון?
"אפשר להגיד. בדייט השלישי היא הציעה לי נישואים בצחוק. אמרתי לה 'זה יקרה, אבל חכי קצת'. כשמונה חודשים אחרי שהכרנו, התחתנו. רציתי להתחתן, ידעתי שזה יקרה, וזה לא היה כדי להוכיח משהו למישהו. רוב הדברים שאני עושה היו כדי להוכיח לעצמי. נראה לי שמתישהו בעתיד, כשייוולד לי ילד, זה יהיה שיא ההתרגשות מבחינתי".

מה השאיפות שלך מבחינה מקצועית?
"לעשות קורס צוערים במשרד החוץ. אני דובר חמש שפות - עברית, אנגלית, גרמנית, הונגרית וטאגאלוג, שזו השפה הלאומית של הפיליפינים. אני מלווה בידי מטפלים פיליפינים 24 שעות ביממה, אז למדתי דרכם את השפה. גם בזכות הידע שלי בשפות משרד החוץ קורץ לי, והשאיפה הגדולה היא להיות בעתיד שגריר ישראל בבודפשט".

אתה מאמין שזה יקרה ביום מהימים?
"בוודאי. הרי אם לא אאמין, איך אגיע ליעד?"